אכזר מכל המלך

העבודה המרתקת ביותר היא אולי המיצב הסוף השמח של ‘אמריקה’ מאת פרנץ קפקא מ-1994 הנחשבת לפסגת יצירתו של קיפנברגר ומורכבת מיותר מ-40 סטים של שני כיסאות ושולחן, המוצבים על מגרש כדורסל ירוק, המתייחסים לראיונות שנעשים למהגרים לארצות הברית. ברומן של קפקא, הגיבור מגיע לראיון עבודה למשרה במקום שמתואר במודעה כתיאטרון הגדול ביותר בעולם. מי שרוצה להיות אמן, מוזמן להירשם בתור. קיפנברגר טען שהוא התגלמותה האולטימטיבית של אמנות שנות ה-80′ ועבודתו עסקה בנושאים אמנותיים שרווחו באותה תקופה. הוא השתמש בתרבות פופולארית – טלוויזיה, מגזינים, פרסומות אך גם בארכיטקטורה, מוסיקה, פוליטיקה, היסטוריה וחייו הפרטיים, והתייחס אליהם ביצירתו, שנשלטה בעיקר בציור.

אולם הדבר שאולי שיקף יותר מכל את התקופה בה יצר, היה מודעותו של קיפנברגר לחשיבותו של הפרסום העצמי. הוא המציא את אמנותו ואת עצמו מחדש ללא הרף, ושלט באופן בלתי נלאה בדימוי שלו באמצעות יחסי ציבור ושיווק. הוא הרגיש שהוא פועל מול תפיסה שלפיה הציור מת ואמנותו משקפת את המאבק עם הרעיון הפוסט מודרניסטי, לפיו לא ניתן ליצור בתקופתנו משהו מקורי או אותנטי. רבים מהציורים משלבים אכזריות לצד הומור ושומרים על איזון בין תמימות מלאכותית, כמיהה מלנכולית וציניות סלפסטיקית. התחושה העולה מעבודות רבות בתערוכה נעה בין אופטימיות וכאב, בין המשעשע והמעיק.

ב-83′ יצר שלט עליו כתב בבקשה אלא תשלחו אותי הביתה, אותו תלה על צווארו. מאוחר יותר, צייר את עצמו נושא את השלט, כמו ילד נטוש שמחכה שמישהו יפנה אותו מהמקום. קיפנברגר תמיד התגעגע למולדתו אך במקביל שנא אותה. תחושת הבחילה עולה ברבות מהעבודות, ובמיוחד בחילה מעולם האמנות (שבו שיחק נפלא), מתרבות גרמניה שלאחר המלחמה, מאדיקותם של אמנים אחרים ומחוסר משמעותן של רוב יצירות האמנות (שעבודות רבות שלו היוו פרודיה עליהן), אולם יותר מכל נהג לצחוק על עצמו; בחור נאה שהפך עם השנים לשמן, שיכור ומוזנח. אחד הפתרונות שלו להתמודד עם הנושאים הללו היה לעשות אמנות שתהיה חסרת משמעות, טיפשית ומטומטמת יותר משל כל אחד אחר. אך הפרדוקס היה שהוא עבד וייצר ללא לאות ושפע רעיונות ואנרגיה. בנוסף למספר העבודות העצום שיצר, הוא גם אסף אמנות, ייסד חברות בגדים ומועדוני לילה וייצר סקנדל אחרי סקנדל בעולם האמנות.

קיפנברגר, שהיה ידוע במזגו הפרוע, הושפע מאוד מג’וזף בויס מבחינת בניית דימויו הציבורי, ולאחר מותו הפך למיתוס ולאחד האמנים המשפיעים ביותר בדורו. בתערוכה מוצגות עבודותיו מאמצע שנות ה-70 ועד מותו בגיל 44 ב- 1997.