התבוננתי סביבי היטב. לא בחיפוש אחר חפץ חשוד, אלא בפרצופיהם האטומים של האנגלים, הטמונים עמוק בין דפי עיתון הבוקר. הכרוז, לשם שינוי, דיבר אנגלית ברורה, כמעט אוקספורדית – אך שום שריר לא זע בפניהם הקפואות של עומדי הרציף. בחדשות הטלוויזיה אמש שמעתי נוסעים נישאלים אם יהיו מוכנים לשאת עמם מסכות גז בכל עת למקרה של התקפה כימית בטיוב. אבל ביומיום, על הרציף, לא עוסקים שלושת מיליוני נוסעי הרכבת התחתית בשאלה האם תיתכן התקפת טרור בטיוב? אלא בשאלה: האם הטיוב יגיע בזמן?
לקח לי חמש שנים תמימות, מאז שהגעתי ללונדון, להפסיק לחלום בלילות חלומות בלהה, בהם אני מנסה להתחבא במקלט ביתי בגלל מלחמה כזו או אחרת. מהחלון שנמצא מתחת לתקרה, אני יכולה לראות את רגלי האנשים הפוסעות על המדרכה. אני מבחינה כי באופק הלא כל כך רחוק מסתובבים מחבלים. אני קפואה מרוב פחד. לאן אברח? האם המחבלים ראו אותי? האם הם מריחים את זיעתי הקרה? אחרי חמש שנים בלונדון יצאתי ממצב של חרדה תמידית. הפסקתי לחלום את הסיוט בגרסתו הזו או האחרת (במקום מחבלים, אלה היו נאצים), והתנחמתי בעובדה שלונדון תישאר לנצח – העורף!
לנצח? טקטיקת המתאבדים-השאהידים שינתה את כללי המשחק, וכמו בחלום – אין עוד בעולם מקלט בטוח. באין מפריע, ומבלי לקבל על כך גינוי מוחלט בעולם, באום, במדיה… הגיעה זרועו הארוכה של אותו הטרור שמכה, בשם כזה או אחר בתוך תוכה של מדינת ישראל, גם לערים מרכזיות בעולם ומאותה סיבה בדיוק!
מאמרים קשורים
אם איכשהו ניתן היה להעביר לחרצופי הרציף את המסר שהטרור המוסלמי הקנאי שונא יהודים ונוצרים באותה המידה – אולי ביחד נוכל לעצור אותו לפני שיגיע לרציפי הרכבת ולקניונים. אם הייתי יכולה להסביר לאנגלים שהם חייבים, ומיד, להפסיק לתת לאלפי מוסלמים וגדודי תמהונים שמאלניים (שגוייסו ברחובות בריטניה בשנים האחרונות תחת מסווה של מחאה שקטה: אל תקנו מוצרים מישראל) לשרוף את דגלי ארהב וישראל בהפגנות שבת הקבועות בכיכר טרפלגר – ניתן יהיה למנוע מאירופה להפוך כולה למשרפה. ועד אז, גם רציף הרכבת בשכונת מגורי הירוקה לא יוכל לשמש מקלט בטוח לעומדיו, בעלי הפנים האטומות, השקועים בעיתוני הבוקר שמדווחים על עוד פיגוע במאדים (ישראל).
חג עצמאות שמח!
