בין שדות תעופה סגורים לטילים תימניים – כך צמחה יוזמה חינוכית חדשה מתוך הקהילה הישראלית בממלכה
קצת יותר משנה וחצי בשליחות, הילדים כבר מקשקשים באנגלית, אפילו ילד חדש (שישי בלי עין הרע) הצטרף למשפחה. כל כך הרבה השתנה ורק המציאות שלנו, הישראלים, מרגישה כאילו היא עומדת במקום. שלא נאמר: תקועה. לאן שלא נסובב את הסיפור, די ברור שעד שלא יסתיים אירוע החטופים, קשה להרגיש טוב ולהנות כבדרך של שגרה.
לילה אחד, השמיים נסגרים בן רגע וכולנו נושאים תפילה שטייסינו האמיצים ישלימו את המשימה ויחזרו מאיראן הרחוקה. בוקר עם טלפונים היסטריים לבית, לוודא שההורים נכנסו למקלט – למרות שזה “רק” טיל בליסטי תימני ששוגר למרכז הארץ. לא משהו שאמור להטריד אותנו, נכון?
כותרת פוש באפליקציה: כוחותינו פועלים בשומרון, בלבנון, בסוריה ובגבול הדרום. עבור כל אזרח של מדינה אחרת זו מלחמת עולם שלישית, אבל אצלנו, הצברים מלאי הקוצים, מתנגן בראש שירים כמו: “החיילים המסכנים ששוכבים עכשיו בבוץ” ו”הבטחתם יונה עלה של זית” – עוד מהחורף של ’73.
במציאות הזו, כשהלב מתעורר כל בוקר שם – אם בכלל הצליח לישון – נשאר רק לשטוף פנים, למתוח את השרירים, לחייך בכוח למראה ולבחור בדרך של עשייה.
ציונות מתחת לפנס
לאורך השנה, צוות ההסתדרות הציונית העולמית בשיתוף ארגונים חשובים בממלכה קיים עצרות, כנסים ואירועים רבים. ועדיין, משהו הרגיש חסר. לעיתים, כך מסתבר, את הדברים הטובים באמת – אלה שנותנים סיפוק ומשמעות – לא צריך לחפש מעבר להרים. הם ממש כאן, מתחת לפנס.
לפני כמה חודשים נחתה אצלי הזמנה מאורית איל-פייביש ומועדון IBC: “סיור ציוני בממלכה” בהדרכתו של בועז טל, ישראלי-לונדוני שמכיר כל פינה בעיר. כמי שנכנס 90 שנה אחרי בנעליו של חיים וייצמן, כנציג ההסתדרות הציונית העולמית לממלכה, ראיתי בזה הזדמנות פז. צירפתי חלק מהילדים הבוגרים (כדי להוריד עומס מהבית), לקחתי שקיות במבה – ויצאנו לחקור את הפעילות הציונית באנגליה של שנות ה-30.
הסיור היה מרתק. למדנו על ד”ר חיים וייצמן, על בלפור וצ’רצ’יל, על חברויות ובגידות, על כספים וקהילה. הבנתי שיש ואקום שמשאיר מקום לסיור חינוכי, ערכי ולימודי – שיסביר מה קרה כאן, בממלכה, בימים שבהם מדינת ישראל עוד לא הייתה על המפה.
גייסנו מנהל פרויקטים, מדריכים, ויצרנו סיור שמספר את הסיפור שבין באזל והרצל לירושלים ובן גוריון. 50 שנות ציונות בממלכה, עם דיפלומטיה ציבורית סיזיפית אבל ברמה הכי גבוהה.
הסיור עובר בנקודות משמעותיות: רחוב 77 Great Russel ליד המוזיאון הבריטי – שם היו המשרדים הראשונים של המוסדות הלאומיים; פיקדילי וסיפור משפחת רוטשילד; חנויות הבוטיק של מייפר ודיוני תוכנית החלוקה; הבית של בלפור – שם מרגש לקרוא את מילות ההצהרה על המדרגות ולחשוב מה היתה עוצמתה ומה היה אילו לא ניתנה, ועוד ועוד.
מהעבר – אל ההווה
למרות שהסיור עוסק במה שהיה, הוא מייצר תשתית לדיון על המציאות היום. איך אתגרים מדיניים, חברתיים וביטחוניים הם סולם לצמיחה – גם כאשר באותו רגע זה נראה חסר סיכוי להצלחה.
כאן, בבריטניה, ז’בוטינסקי ובן גוריון לדוגמא, יריבים פוליטיים, ישבו יחדיו, נשאו ונתנו, והגיעו להסכמה על אחדות לאומית. הסכם שאמנם לא מומש, אך מהווה ירושה לא כתובה: החובה לשבת, לדבר, ולמצוא מכנה משותף.
הסיור גם מספר על ההתנגשות בין ערבים ליהודים, על שדרת ההר המרכזית, ועל הפתרון הבריטי המפורסם: לא להחליט. איך במקביל להצהרת בלפור ניתנו הבטחות לשליט הערבי ונוצר כאוס מערכתי. כבר אז, האבות המייסדים הסכימו לתוכנית חלוקה, וויתרו על חלק מהאדמה, מתוך רצון לשלום וכמיהה לכינון מדינה.
הזמנה מהלב
הסיור עדיין בשלבי הרצה. בינתיים השתתפו בפיילוט חלק שר העלייה והקליטה אופיר סופר והשגרירה ציפי חוטובלי. בקרוב נצא בפרסום בכל הרשתות ונשמח שגם אתם, הקהילה הישראלית החשובה, תביעו אמון, תתלבשו חם, ותבואו לחוויה ציונית וחינוכית עם כל המשפחה.
ההרשמה תתבצע דרך אתר ההסתדרות הציונית העולמית, בהשתתפות סמלית. כחלק מצרכי הביטחון לא נוכל לשתף במסלול מראש, מסלול הסיור יימסר לנרשמים בלבד, ערב הסיור.
ועד שניפגש בדרכים, בשם התנועה הציונית נאחל ליהודי לונדון והסביבה: שכל החטופים יחזרו מיד, שלא נדע עוד מלחמה, שיהיה שלום גם בין אחים, ושתהיה לנו שנה טובה ומתוקה – מלאה בשגרה.
*הכותב הוא נציג הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית בבריטניה ואירופה.
