מתחת לכיפת השמיים, על הבמה בתאטרון בריג'נטס פארק, שתי שחקניות ישראליות מגשרות בין עבר להווה במחזה המדובר 'כנר על הגג'. נועה בודנר, שכבר כבשה את הבמה הבריטית (ואותנו בעלונדון, כשכיכבה על שער המגזין בספטמבר שעבר), ודריה טופול מרגלית, הנושאת על כתפיה את משקל המורשת המשפחתית, משתתפות בהפקה החדשה של "כנר על הגג" בתיאטרון הפתוח. המחזמר, שממשיך למכור כרטיסים בקצב מסחרר, מהווה עבור שתיהן חוויה תיאטרלית ואישית עמוקה במיוחד, בייחוד בתקופה הזאת, שמחדדת לכולנו את ההוויה הישראלית וגם היהודית. ההצגה, שתרד ב-28 בספטמבר, זוכה להצלחה רבה ולהדים רגשיים חזקים, לא רק בקרב הקהל והמבקרים, אלא גם בלב הקאסט שרובו יהודי.

עבור דריה טופול מרגלית, ההפקה הזו היא הרבה יותר מ״רק״ התפקיד הראשון שלה בתאטרון – היא בגדר סגירת מעגל משפחתית מרגשת. דריה היא נכדתו של חיים טופול, השחקן האגדי שגילם את תפקיד טוביה החלבן במשך עשרות שנים, בהפקות שונות של המחזמר "כנר על הגג" ברחבי העולם, כולל על בימות לונדון ובגרסה הקולנועית הקלאסית של הסרט משנת 1971. טופול הפך לדמות בלתי נשכחת ואייקון בתולדות התיאטרון והקולנוע, וזכה להערכה עולמית על גילום הדמות הכפרית המיוחדת, שמייצגת את מאבקי היהודים.

ההיסטוריה הענפה של "כנר על הגג" נכתבה מחדש בכל פעם שהועלתה הפקה חדשה של המחזמר, שיצר ג'וזף שטיין בהשראת סיפורי "טוביה החולב" מאת שלום עליכם. עם השירים הבלתי נשכחים של ג'רי בוק והפזמונים של שלדון הרניק, המחזמר הפך לאחת מההפקות המוערכות ביותר בתולדות ברודוויי. הוא זכה לשבחים רבים, והופעותיו השונות זכו לפרסים יוקרתיים והצליחו לרגש קהלים רבים בעולם כולו.

הקיץ, "כנר על הגג" זוכה להפקה מחודשת בתיאטרון הפתוח של ריג'נטס פארק. הפקה שמצליחה לשלב בין הקלאסי למודרני, תוך שמירה על הניחוח המסורתי של המחזמר האהוב. עבור נועה ודריה, המשחק בהפקה המיוחדת הזו הוא לא עוד תפקיד בהצגה – אלא ביטוי עמוק לשורשים, למורשת ולכוחו של התיאטרון לחבר בין עבר להווה.

נועה, את כבר היית בעלונדון.

נועה: "כן, הייתי בספטמבר. זה מרגיש כאילו זה היה בעולם אחר בכלל, כי מאז קרו המון דברים. אני פה כבר עשרים ואחת שנים, באתי ללימודים ונשארתי, ומאז אני משחקת פה בתיאטרון, קצת בטלוויזיה בסרטים, ומופיעה עם להקת 'שיר'. האמת היא ש'כנר על הגג' זה כאילו החזרה שלי לתיאטרון, כי הפעם האחרונה שעשיתי הפקת תיאטרון ממש מלאה לאורך כמה חודשים זה היה כשהייתי בהריון, והילדה שלי בת 7 וחצי. אז הגיע הזמן כבר."

את משחקת את רבקה. איך התכוננת לתפקיד הזה? איזה תובנות יש לך מהדמות הזאת?

נועה: "אני גם מחליפה של גולדה שזה תפקיד גדול, וכשאתה מחליף ואתה גם נמצא על הבמה, אז בדרך-כלל התפקיד שלך על הבמה הוא די מצומצם. אז כן, אני אחת מהאימהות של הכפר. בשיר הפותח 'מסורת', מוצגים כל הארכיטיפים של מי שנמצא - זה האבות והאמהות, הבנים והבנות. אז רבקה היא אחת מהאמהות, והיא חברת קהילה, היא נמצאת שם לכל האירועים החשובים, השמחים והפחות שמחים, שקורים בעיירה, בכפר אנטבקה. אין לי הרבה מה לספר, כי הרבה מהדברים זה המצאות שאני המצאתי לעצמי."

זה היה חלק מהתהליך, להמציא לעצמך רקע לדמות הזו?

נועה: "לא באופן משמעותי. אני מסוג השחקנים שאומר את השורה, מקווה לא להיתקל בכיסא, וכל השאר כבר קיים. המוזיקה קיימת, הכוריאוגרפיה מדהימה, והבימוי (של ג'ורדן פיין) נהדר. זה יותר צורך נפשי שלי להצדיק כל מיני דברים ולבנות איזשהו טיפוס. בסופו של דבר, זו הסבתא של הסבתא של הסבתא שלי. המשפחה שלי הגיעה בדיוק מאותו אזור שממנו מגיעות הדמויות."

אז את מרגישה חיבור שורשי לדבר הזה?

נועה: "מאוד עמוק. מהרגע הראשון. אני לא חושבת שאי פעם עשיתי איזושהי הצגה או איזושהי הפקה שהחיבור היה כל כך עמוק. אני חושב שלא היה יום אחד שלא בכיתי בו בחזרות, שלא נדבר על הבמה. זה מאוד מרגש, כל הופעה על הבמה היא חוויה לקהל, אבל זו גם חוויה בשבילנו, וזה קשה להסביר כי זה לא תמיד ככה. הרבה פעמים אתה עולה לבמה, אתה נותן מעצמך כמובן ואתה נהנה, אבל בסדר. וכאן יש איזה אינטראקציה. כאילו הפילטר הזה איננו בשני הכיוונים, זה משהו שלא יצא לי לחוות."

דריה, איך זה מרגיש עבורך להיכנס לעולם של "כנר על הגג", במיוחד עם ההיסטוריה המשפחתית שלך?

דריה: "גם בשבילי זה מרגיש מאוד מיוחד, גם בלי קשר להיסטוריה המשפחתית. הייתי צעירה כשסבא שלי עוד היה מי שהוא, לפני האלצהיימר. אבל המחזמר הזה היה חלק מחיינו, אנחנו מכירים אותו אינסייד אאוט, גדלנו עליו. זה התפקיד הראשון שלי וזה מדהים להיות חלק ממשהו כל כך גדול, גם עבורי וגם עבור המשפחה שלי."

איך הרגשת לקבל את התפקיד?

דריה: "זה היה מטורף. כששמעתי שאני עושה אודישן ל'כנר על הגג' לתפקיד של שפרינצה, זה ריגש אותי ואת המשפחה שלי נורא. זה מחזמר חשוב כל כך. זה המחזמר הכי טוב בעולם, וסבא שלי עשה את זה ענק!״

איך הייתה התגובה של אמא שלך כשקיבלת את התפקיד?

דריה: "אמא שלי גם עשתה את המחזמר הזה שנים רבות. היא שיחקה את כל שלוש האחיות. כן, כולם נורא התרגשו כשקיבלתי את התפקיד. גם אחותי מאוד התרגשה, זה היה מרגש מאוד לכולנו."

איך הייתה הפגישה שלך עם הדמות של טוביה?

דריה: "סבא שלי באמת היה הדמות הזאת. הוא ממש היה טוביה. הוא לגמרי הביא את עצמו לדמות הזו. ברור שזה עדיין דמות דמיונית בסיטואציה אחרת, אבל הוא הביא הרבה מעצמו לדמות. הוא בא מעוני, מקיבוץ, והביא את החוויה האישית שלו לטוביה. אני חושבת שבגלל זה הוא הצליח ליצור דמות כל כך אמינה ומרגשת. יש משהו מאוד אישי במשחק שלו, ואני חושבת שגם במשפחה שלנו אנחנו מרגישים את החיבור הזה. זה קצת שונה ממה שאדם (אדם דנייסר, השחקן שמגלם את טוביה בהפקה החדשה) עושה – אדם עושה את זה נהדר, והוא באמת מדהים – אבל זה לא בדיוק מה שהיה סבא שלי. זה משהו אחר, אבל זה עדיין מחובר באיזשהו אופן."

התחלתם לעבוד על ההפקה לפני האירועים של ה-7 באוקטובר. איך זה השפיע על התהליך או על החזרות?

דריה: "נראה לי שהיה וייב כזה בחדר, קשה להסביר. לא ישבנו ודיברנו על זה, אבל הייתה אנרגיה של כולנו ביחד, וכולנו מבינים אחד את השני ויש לנו אחד את השני."

נועה: "ההצגה נקבעה לפני הכל. התיאטרון החליט שהם רוצים לעשות את זה, החזרות לא התחילו עדיין. הבמאי, ג'ורדן פיין, הוא יהודי ממשפחה ניו יורקית יהודית קלאסית, הוא תמיד רצה לעשות את המחזמר הזה. ואז קרה מה שקרה, ואני חושבת די באומץ, הם החליטו להתמודד עם מה שבא ולהמשיך עם התוכנית. עם הזמן אפילו אמרו לנו שזאת ההצגה שמכרה הכי הרבה כרטיסים מראש בהיסטוריה של התיאטרון. אמרו שאנחנו כבר מכרנו יותר מכל ההצגות של השנתיים האחרונות. אז יש בזה משהו מאוד מנחם. כשאנחנו רואים אולם מלא קהל על הרגליים, אתה מרגיש שאולי לא כל כך שונאים אותנו. או אולי הנה, הנה האנשים שלנו."

נועה, איך את מרגישה לגבי החוויה של לשחק בתיאטרון פתוח כמו זה בריג'נטס פארק? איך זה שונה מהתיאטרון המסורתי?

נועה: "זה באמת חוויה יוצאת דופן. יש משהו מאוד ייחודי בלהופיע תחת כיפת השמיים, במיוחד עם מחזה כמו 'כנר על הגג'. יש איזשהו חיבור לטבע, משהו שמרגיש אותנטי יותר. כל הסט מרגיש אמיתי יותר, הידיים שלנו באמת מתלכלכות, אנחנו יושבות על משהו רטוב כשהגשם יורד. יש בזה תחושה של כפריות אמיתית, וזה מוסיף לחוויה הכללית. אתה מרגיש שאתה חלק מהסיפור, לא רק משחק בו. הקהל גם מרגיש את זה, במיוחד כשהם יושבים באוויר הפתוח ורואים את השמיים מעליהם. זה באמת הופך את ההופעה למשהו קסום ומיוחד."

מה התוכניות לעתיד, אחרי שההפקה תסתיים?

דריה: "אני מתחילה קורס יסודות בבית ספר למשחק, וזה מרגש אותי מאוד. אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, והקורס הזה ייתן לי את הכלים שאני צריכה."

נועה: "אני ממש עצובה כשאני חושבת על זה שההפקה תסתיים. זו הייתה חוויה נהדרת, אבל גם אני ממשיכה לפרויקטים חדשים. כרגע אני עובדת על כמה פרויקטים חדשים, אבל הם בשלב התחלתי, אז אין לי מה לעדכן כרגע. אחרי עבודה אינטנסיבית כמו זו על 'כנר על הגג', אני חושבת שזה יהיה מרענן לעשות משהו אחר. אבל האמת היא שזה ירגיש אחרת לחלוטין. בחתונה האחרונה שהופעתי בה עם להקת 'שיר', כשהזוג נכנס עם חופה ומקלות, פתאום הבנתי כמה אני עדיין מחוברת לתפקיד שלי בתיאטרון. זה מחזה שממש נכנס לתוך החיים שלי."

למידע וכרטיסים

היי יוני, ספר לנו קצת על עצמך.

אני מעצב, מאייר ואמן. גדלתי בישראל, למדתי בבצלאל ובלונדון. גרתי בלונדון 17 שנה ולפני שנתיים עברתי לדרום פורטוגל עם משפחתי. היה כיף בלונדון, למעצבים זה המקום האולטימטיבי לגור בו, אבל אני שמח מאוד עם המעבר. אני נהנה פה מהשקט, הטבע, השמש והחופים.

בלונדון עבדתי בתחומי העיצוב והפרסום ובמקביל תמיד יצרתי אומנות ופרויקטים אישיים. אחרי תערוכת יחיד וכמה שיתופי פעולה מסחריים, בין היתר עם מוזיאון הטייט, עברתי להיות מעצב-אמן עצמאי במשרה מלאה עם סטודיו משלי. פה אני ממשיך ליצור. אני יוצר הדפסים, פסלים, ציורים שאני מוכר בחנות האינטרנטית וגם דרך גלריות. אני גם עושה עבודות שאנשים/אספנים מזמינים במיוחד ועבודות בחללים ציבוריים. כמו כן אני עושה שיתופי פעולה עם חברות מסחריות, עבור 'הרמס' לדוגמא עיצבתי צעיפים ויצרתי מיצבי אמנות בחלונות ראווה. אני נהנה לעבוד על מגוון פרויקטים שונים, נהנה ללמוד ולגלות דברים חדשים.

מה מעורר השראה בעיניך, ואיך היית מתאר את הסגנון האמנותי שלך?

אצלי מה שמעורר השראה זה בעיקר היצירה עצמה. תמיד כשאני עובד על משהו אני מגלה רעיונות חדשים. תמיד תוך כדי עבודה אני מנסה לסטות מהתכנון המקורי ומגלה דברים מעניינים כמו טכניקות, צורות, שילובי צבעים, חומרים שטרם השתמשתי בהם, ומאמץ אותם ביצירה הבאה. עשיתי את הפוסט הזה כדי להדגים איך היצירה מתפתחת פוסט באינסטגרם.

גם לשתף פעולה עם יוצרים אחרים זה נהדר מבחינת השראה כי יש הפרייה הדדית. שיתפתי פעולה בין היתר עם מעצבת שטיחים ועם מעצב מיצגי תאורה. החיים בלונדון איפשרו להכיר אנשים מוכשרים ולעבוד איתם.

בגדול, אני יוצר עבודות מתקשרות. גם אם היצירה נראית אבסטרקית ממבט ראשון, מגלים אח״כ משהו מוכר. אני אוהב צבעוניות עזה ומגוונת. אני משתמש הרבה בטיפוגרפיה ובדימויים מוכרים ואיקונים. אני תמיד שואף ליצירות שמושכות את העין ומייצרות אימפקט חזק.

אהבה

מה היווה עבורך השראה ליצירת הפסל?

למעשה איך שעיצבתי את הצורה הסלילית Love מיד רציתי ליצור אותה בגודל ענק שיאפשר לאנשים לגלות את המסר על ידי הליכה סביב הפסל (המילה מתגלית כשמסתכלים מזווית מסוימת). אני מרבה להכניס את הצופה ליצירה או לתת לו תפקיד כלשהו. דוגמאות לכך אפשר לראות פה פוסט באינסטגרם. לכן גם רציתי לאפשר לאנשים לטפס ולשבת על הפסל. האנשים שעל הפסל הם מבחינתי חלק מהפסל.

אני תמיד שואף למינימליזם וגם כאן מדובר בסה״כ בקו בודד שמתעקל כמה פעמים. באופן אינטואיטיבי תמיד בא לי להגדיל צורות מינימליסטיות עד כמה שאפשר. אני מקווה עוד ליצור לפסל גרסאות גדולות יותר עד כמה שרק ניתן. התנסויות קודמות שלי עם יצירת מיצבי חוצות בלונדון היו חיוביות מאוד וזה היה טבעי עבורי לרצות ליצור עוד מיצב ציבורי. אגב, גם בפסל חוצות הקודם שלי היה את האלמנט שהצופה רואה משהו אבסטרקטי ואז מגלה משהו (אז זה היה ציפור).

תוכל לתאר את תהליך היצירה של היצירה הזאת? באילו חומרים השתמשת וכמה זמן לקח לסיים אותה?

לוקח זמן רב לתכנן וליצור פסל בגודל כזה. השתמשתי בחומרים איכותיים ועמידים כדי להבטיח שהפסל יעמוד בתנאי החוץ לאורך זמן. הפרויקט כולו נמשך מספר חודשים, מהתכנון הראשוני ועד להצבה הסופית.

איך הגעת להציג את עבודתך בכיכר Duke of York במסגרת שבוע האומנות Kensington + Chelsea?

לפני כמה שנים שיתפתי פעולה עם שבוע האמנות של קנזינגטון וצ׳לסי. הצגתי אז מיצב באחת מחלונות הראווה באזור. היה סבבה. כשעלה הרעיון לפסל חוצות Love Continuum שיתפתי עם האוצרים את הרעיון לפסל מכיוון שחיפשתי להציבו במקום בו כמה שיותר אנשים יוכלו ליהנות ממנו. מרכז לונדון זה אידיאלי מהבחינה הזו. אני מבסוט שהם הביאו מימון והצלחנו להוציא את זה לפועל. זה כיף גדול לראות ולשמוע אנשים שעפים על הפסל.

כמה זמן הפסל יהיה מוצג במקום?

הפסל שם לתקופת הקיץ.

איזה מסר או רגש אתה מקווה להעביר לצופים דרך הפסל הזה?

את המסר Love בחרתי משום שבעיני המילה הבודדת הזו מכילה בתוכה את כל מה שחשוב להגיד.

האם היו אתגרים מיוחדים או רגעים בלתי נשכחים שחווית במהלך יצירת הפסל הזה?

תמיד יש אתגרים, זה חלק מהעניין. נראה לי שזו תכונה ישראלית לא להתרגש מאתגרים וממהמורות בדרך ולהיות מפוקס על המטרה. הכי כיף זה לראות משפחות הולכות על קינגז רואד ואז לראות איך הילדים רצים בשמחה לפסל ברגע שהם מבחינים בו.

אז ספר קצת על המופע. מה אפשר לצפות? האם זה אותו מופע שאתה רץ איתו כבר תקופה או שיש איזשהן התאמות?

המופע לא מותאם לקהל, הוא מותאם זמן. אז פעם דיברתי על הילדים, על החיתולים ועל הקקה, היום כבר נדבר על השמות בכיתה למשל. אגב, אם אנחנו מגיעים ללונדון אז כל השמות גם ככה זה קייט ואמילי ואמה וקיילי, כאילו אנחנו חיים באנגליה. העיקרון נשאר, רק קצת ערבית ואנחנו ממש שם. אז אני אדבר עכשיו על זה ועל איך זה להיות אבא מעורב. אני מכיר את השמות של כל הכיתה של הילד שלי ואת השמות של ההורים, אני אבא מלווה כל מקום. זה משהו שלא היה לפני.

בדיוק ראיתי שאתה עושה עכשיו פודקאסט בנושא ילדים

כן, הפודקאסט נקרא ״אבות האומה״ ואת יודעת, לדעתי, חוץ מהחתול שלי שאין לי, כולם עושים היום פודקאסט. הרבה זמן הציעו לי ואמרתי "לא בא לי". ואז אריאל, שהוא השותף שלי לפודקאסט, אמר לי שהציעו לו לעשות פודקאסט. אמרתי לו "אם יציעו לך יחד איתי, אני מוכן". אמר לי "וואלה", אמרתי לו "כן". שנינו אבות - הוא סטרייט דתי אבא לשלושה, אני הומו רווק אבא לשניים. והאמת היא שזה נורא כיף, ממש כיף.

בני כמה הילדים שלך?

הילדה שלי מצטרפת לטיול, יש לה בת מצווה בחודש הבא, והבן שלי בן 9. זה טיול בת מצווה על הדרך, אנחנו נמשיך עוד שבוע בלונדון.

אחלה טיול בת מצווה זה ללונדון.

לגמרי.

יצא לך להופיע פעם בפני הקהילה הישראלית בלונדון? 

כן, הופעתי בגולדרס גרין לפני 13 שנה. היה לי כיף ממש. מאז לא ביקרתי בלונדון.

גם לא לחופשה?

גם לא, לא יצא. לעומת זאת, הייתי 5 פעמים בקופנהגן בתוך 4 שנים. התאהבתי בעיר הזו, בשקט וברוגע. זה לא לונדון, זה שונה. זה איטי מאוד. אפילו טסתי עם הילדים באוגוסט שעבר לטיול שם. היה לנו ממש כיף. 

מדהים ומאוד נישתי!

כן, מאוד נישתי.

יש לך איזה דברים שאתה עובד עליהם עכשיו שאתה יכול לספר?

בדיוק עכשיו הסוכן שלי כותב לי כי אנחנו מנסים למכור סדרה לילדים. אני יחד עם שני כותבים עובדים על רעיון. אפרופו המלחמה אז גם כן קצת קשור. ויש את המופע שתמיד אנחנו עובדים עליו. יש תוכנית שאני משתתף בה בסוף הקיץ. אני עובד בעיקר על הילדים שלי כל היום. מחנך וזה, כל היום מתעסקים בשטויות. 

אז זה גם מתקשר לכתיבה לילדים. 

לגמרי. 

אז אמרת המלחמה. המלחמה בעצם השפיעה על הכתיבה שלך? אתה עושה דברים קצת אחרת?

התחילה המלחמה, אף אחד לא הופיע, רק לחיילים ולחיילות, למשפחות. הופעתי מול חיילים הרבה. היה מלא הומור שחור, מלא הומור על מלחמה על האזעקות, על האמבולנסים. ואז כשחזרתי להופיע, הקהל לא רוצה לשמוע את זה. שחרר אותנו מזה תן לדבר על היציאה מהארון, על הילדים, על ההורים המרוקאים, על האוכל. לא רוצים יותר, די. סוג של לברוח מזה. זה משפיע, אבל צריך להיות מאוד קשוב למה שהקהל רוצה.

אז אם אנחנו חוזרים למופע שלך, אז אפשר לצפות לקצת בריחה וצחוק שלא קשור למצב?

כן, אני מדבר על המצב עצמו, כי אי אפשר שלא, אבל אני לא באתי לעשות הרצאה. באתי להצחיק. מה שמצחיק יעבוד.

ומה מצחיק בעיניך?

הכל מצחיק אותי. הכל. אני בא מבית של הומור, של אבא קברן, אבא שעבד בחברה קדישא 40 שנה. וההומור היה חלק מהותי בבית, כי בלי הומור קשה לשרוד. ואני תוך כדי המלחמה ממש כשהלכתי לנחם משפחה אבלה שהאישה והנכדות בעזה חטופות, עשיתי סוג של סטנד אפ. אני לא האמנתי. המשפחה, משפחת גולדשטיין, כבר חזרה מהתופת בעזה, האבא נדב והבת ים נרצחו ואני לא האמנתי שאני הצחקתי את האנשים בשבעה. זה סוג של מתנה. 

אני חושב שבלונדון נתעסק בעיקר במה שקורה לישראלים בלונדון. איך זה לונדון, איך זה לחיות ישראלי, בעליות המחירים ובהכול יקר ונראה לי שגם אצלכם יש קבוצות ווטסאפ. וגם אצלכם יש ווייז. אז זה דיי דומה, וגם זה ישראלים שאיפה שהם לא חיים הם חיים בתור ישראלים כאילו.

כן, לגמרי. אנחנו ישראלים, אז אנחנו ישראלים, זה לא משנה איפה בעולם. דיברנו על מה מצחיק אותך, מאיפה אתה שואב השראה?

קודם כל הילדים שלי הם השראה. בעצם כל הילדים, לא רק הילדים שלי, כל הילדים בכיתה. בסוף שבוע הייתי עם הכיתה של הבן שלי בטיול בהרי ירושלים. היינו בקמפינג ואז אני מגלה שכל הילדים אותו דבר, כולם עושים את הקולות המוזרים האלה. זה מצב שהם לא מדברים, 3 שנים אתה לא מבין מה מדברים, ואז אחרי 3 שנים אתה גם לא מבין מה הם מדברים. אז הילדים זה השראה. כל דבר הוא השראה, לא נעים לומר אבל גם הדברים הרעים, הדברים הקשים. הכל, הכל הוא השראה. לצחוק על הסיטואציה ולא לצחוק על האנשים. 

החיים מצחיקים. מה התגובה הכי מפתיעה, מרגשת שקיבלת אחרי הופעה שלך?

וואו. התגובות שאני הכי שומע זה ״תקשיב זה כאילו היית בבית שלי.״ אלה משפטים שאני שומע הכי הרבה. אבל התגובה מרגשת... היו לי כמה כאלה. זה היה אחרי שיצאתי מהארון. ואז אני תמיד רואה שמחכים לי בסוף איזה אמא או אבא או איזה מישהו שרוצה לצאת מהארון, הורים שהבן או הבת שלהם יצאו מהארון. אומרים לי ״תקשיב, ראיתי אותך במחוברים או ראיתי את הדרך שלך שאתה מדבר על זה ונותן להם השראה וזה בעיניי מאוד מרגש. אני לא מאמין לפעמים שיש לי או שיכולה להיות לי השפעה על אנשים. זה מרגש אותי מאוד. כל פעם.

אז אתה מרגיש שמאז שיצאת מהארון זה גם מין שליחות?

לגמרי. אני גם עושה הרצאות עכשיו. שבוע הבא יש לי הרצאה בדרום על היציאה מהארון וזה. הרצאה מצחיקה ,אבל בהופעה שלי אני לא בא לדבר על כלום בצורה רצינית. הכל מצחיק, אני לא בא להכתיב לאף אחד כלום, באתי להראות שהעולם מצחיק למרות הכל. למרות שקצת קשה עכשיו להאמין בזה, אבל כן העולם מצחיק.

דבר אחד שאנחנו עשויים להיות מופתעים לגלות עליך.

אתם לא יכולים לגלות את זה, אבל אני מבשל מצוין למרות שאני בהופעות מספר שאני לא. אני מספר שכל המשפחה שלי מבשלת ואני לא נעים לי, אז אני מצלם צילומי מסך של לייזה פאנלים ושולח שיחשבו שאני בישלתי. אבל אני אפילו הייתי במשחקי השף פעם. אני גם יודע לשיר וגם הייתי לפני 3 שנים בזמר במסכה. אז שם קיבלתי מחמאות על השירה שלי. אני לא יודע לרקוד. הייתי ברוקדים עם כוכבים 2007. כבר בפרומו הודחתי. 

איך אתה רואה את עתיד הקומדיה הישראלית?

רק מתקדמת, רק מתפתחת. יש כמות של אנשים שהיא מבורכת. יש הרבה הרבה, אבל בסוף בוררים מתוכם ורואים כל מיני אנשים חדשים. אני מסתכל על ביטחון. בדיוק יצא לדבר עם איזה בחור באינסטגרם, הומו הכי נשי שיש עם ביטחון מטורף, וכתבתי לו שהביטחון שלו זה מדהים. לראות אותו עולה על במה ומצחיק זה וואו ואמרתי לו "שב תכתוב אתה תראה מה יצא לך, פנינים, וקהל אתה כבר צובר". אז ההומור הישראלי מאוד השתנה. אנחנו יותר צוחקים על עצמנו ופחות על אחרים. ההומור משתנה. אני עצמי משתנה. אני משתדל מאוד להשתנות כי אני חושב להיות תקוע בפעם לא מעניין. ההומור שלי שלפני עשרים שנה לא היה שורד היום. 

אז אתה חושב שזה הולך לכיוון טוב בגדול?

כן זה רק סטנדאפ. חוץ מזה, יש תכניות הומור ממש משובחות. היהודים באים וארץ נהדרת וסדרות קומיות.

ואתה לא חושב שאנחנו הולכים לכיוון גם של פוליטיקלי קורקט, שקצת אסור להגיד דברים?

יש סטנדאפיסטים שהולכים נגד התרבות הזו ואני מת עליהם. כמו אסף יצחקי, כמו ארז בירנבוים. מדברים גסויות או על בחורות, על זיונים, אני מת על זה. מת על זה. אני חושב שבאמת די, אני לא יכול לשמוע אנשים שנפגעים. אתם נפגעים, אל תבואו. די. זה כבר לא כל דבר זה נגד הקבוצות ונגד זה. אגב מי שצוחק על הומואים הכי הרבה ובכיף תצחקו גם על מרוקאים, אני לא נעלב. אני אין אצלי טאבו. אני הכי בעד. 

לגמרי. זה מה שאני אוהבת בהומור של פעם, שפעם לא נזהרו ופחות הלכו על ביצים.

נכון, אבל עדיין גם היום יש כאלה וגם עדיין לא הגענו למצב של אמריקה. אני מקווה שלא נגיע. אבל תראי, פעם היה מותר... לפני 35 שנה מאיר רמז היה מעלה בחורות על הבמה והגבר היה צריך להחזיק נר ולהכניס אותו לתוך בקבוק וזה היה מביך וזה היה מביש וסקסיסטי. זה היה דוחה. יש היום מין כבוד, וצריך להיות כבוד. במסגרת הכבוד, אפשר גם לרדת על כולם, אז צריך איזון ואני חושב שיש פה כרגע את האיזון. 

טוב, אז בוא נסיים עם איזשהו מסר שיש לך לקורא עלונדון והקהילה הישראלית בלונדון.

תלמדו אנגלית. חלאס להיות 25 שנה בלונדון ולדבר רק עברית. זין על הבריטים ותנהגו בצד שמאל. הצד השמאלי של האוטו. באמת די מישהו צריך להגיד ללונדונים ולאנגליה חלאס זה רק אתם. 

קצת ריסקי אבל, להיות חלוצים בתחום הזה. 

הראשון, אלף, אלפיים ראשונים בסדר, לא ישרדו. 

אבל זה להביא את הבשורה. 

מישהו צריך להבין את זה. מתי זה ייגמר? זה המסר שלי.

לכרטיסים למופע שיתקיים ב-9 ליולי ב-Pentland Theatre, artsdepot

מספר לי אחד מחברי הקבוצה שתיאם את השיחה הזו, שהוא, כפי שאני מכירה, אחד האנשים העסוקים בממלכה "אין מצב שאני מפספס פגישה".

מעגל גברים – כך היא נקראת, זו קבוצה של אנשים מרבדים תחומי התעניינות וגילים שונים שהמשותף להם היא השפה. עברית.

משתתף אחר סיפר לי כי מערכת היחסים עם זוגתו השתפרה פלאים. ״מצאתי שאני מגלה הרבה יותר הבנה וקשב כלפי הילדים. אני מקווה שעוד גברים ישראלים פה ישתתפו, כי בסופו של יום, זה עושה אותנו אנשים טובים יותר. למדתי לסלוח ולשחרר וזה כנראה הדבר הכי חשוב שיצא לי מהמעגל״.

למעגל הגברים יש רק אבא. אורי לטר, תרפיסט וקואצ׳ר הוליסטי שמתמחה בעבודה עם גברים שנמצאים בשלב של שינויים בחיים, מנחה את הקבוצה בלונדון. בשבילו הקבוצה היא שליחות - לקיים מקום בטוח של שיח רגשי ואינטימי, תקשורת מסוג שלא קורה, כדבריו, בחיי היומיום של המשתתפים. גם באופן אישי, הוא מספר, הקבוצה שינתה את חייו.

למה גברים לא מדברים עם גברים?

״נצא מנקודת הנחה כללית שנשים הן הרבה יותר אמפתיות. יש לנשים את היכולת בעצם גם להקשיב וגם לדבר. לעומת זאת, גברים תמיד היו בסיטואציה שבה הם צריכים להילחם על המקום שלהם, בשבט ובין גברים. פעם הייתה היררכיה שבטית מסויימת, שבה צעירים צריכים לעבור איזושהי חניכה לפני שהם נכנסים למעגל הגברים. היום אנחנו חיים בעולם שבו גברים לא עוברים שום חניכה, ואז קורה מצב שבגלל שאני לא עברתי שום חניכה, אז אני יותר אלים בדיבור שלי, אני יותר וולגרי, אני צריך להוכיח שאני אולי משפיל את אשתי, או את החברים שלי - בצחוק. זה בא ממקום של הפגנת עליונות, כי גברים איבדו בחברה שלנו את היכולת להתכווץ, להיפתח, ולדבר ממקום בטוח. רוב הגברים מדברים ברמה מאוד מאוד שטחית על דברים, ולא על הדברים הכי חשובים״.

למה חשוב שכן ידברו ביניהם?

״לדעתי אינטימיות של גבר עם גבר היא ברמה אחרת לגמרי מאינטימיות של גבר עם אישה. גבר יכול לחלוק עם גברים אחרים דברים שהוא לא יחלוק עם האישה שלו, עם אמא, עם אחות או עם חברה. בסופו של דבר, כשאנחנו יוצרים אינטימיות מסוימת עם בת זוג עדיין יש את הגבול הזה שאנחנו שמים, כי אנחנו צריכים לשמור ותפקידנו בתור גברים הוא להגן ולהוביל, וברוב המקרים זה שמביא את הפרנסה. מה שקורה בחברה שלנו זה שגברים עשו אאוטסורסינג לכל החלק הרגשי, האינטימיות של הלב. יש סטיגמה כזאת שאם אתה מבטא את עצמך אתה כנראה הומו, או שאתה כנראה יותר מדי נשי״.

אז לקבוצה בעצם קוראים מעגל. ולמה זה מעגל?

כי אנחנו חוזרים למקום שבו כולנו שווים, אין היררכיה. אמנם אני המנחה של הקבוצה, אבל אני גם חלק ממנה. במרכז המעגל הזה אנחנו מדליקים נר, והנר הסימבולי הזה מסמל את המדורה, זו מדורת שבט. אנחנו רוצים לשבת ולחלוק ולשחרר ולדבר על דברים, כי יש תמיד את המחשבה הזאת של 'וואי, כנראה אני היחיד שמרגיש ככה'. גברים יושבים עם משקל מאוד מאוד כבד. הם מתמודדים עם תחושת ה'לא מספיק' כל הזמן״.

ומה בעצם קורה שם במעגל?

״כל מעגל הוא שונה. המעגל הנוכחי שהוא הראשון באנגליה לגברים ישראלים, משך אליו חבורה מדהימה של גברים ממקומות שונים, בגילאים שונים, שבאו ממקום של סקרנות להבין מה זה הדבר הזה של לדבר מהלב. במעגל הזה אני לא משתמש באיזשהו ז'רגון מקצועי ואני משתדל להשאיר בחוץ באמת את כל מה שכאילו טיפולי.

שבוע אחר שבוע אנחנו קודם כל בונים קונטיינר לאמון בקבוצה, ויש כמה כללים בסיסיים. סודיות כמובן, שכל מה שקורה כאן כולל השמות של מי שנמצא פה והתוכן נשאר פה. דבר שני, אנחנו מדברים מהלב, אנחנו לא מדברים ממקום פילוסופי, ואנחנו לא מדברים במונחים של טוב״.

מה זה אומר לא במונחים של טוב?

״אמון הדדי נוצר מתוך הבנה שאני רוצה שתדעו, שאני מרגיש כישלון, שכל החיים אני עושה בשביל להרשים את אמא ואבא וזה עדיין לא מספיק - ואולי אפילו לעולם לא יהיה מספיק״.

ונוצרים קשרים שממשיכים גם מעבר למפגשים?

״שאלה מצוינת. החיים שלי השתנו, אני לא אומר סתם. המעגל הזה ספציפית עם אור גדול, הביא לי קשרים מדהימים ומיוחדים לחיים. אני בן 44 ולגלות פתאום באמצע החיים חברות כל כך עמוקה עם מישהו חדש לגמרי זו מתנה. ומדובר באנשים מאוד מוצלחים״.

למי זה מתאים?

״המעגל הראשון היה מעגל פתוח שפרסמתי בקבוצות פייסבוק. בפרסומים שלי היו הרבה מילים מהלב. מישהו שאל אותי אם אני בכוונה משתמש במיתוג כזה, במילים כאלה, כשאני מפרסם. אם אני מתכוון להרתיע אנשים עם מילים. באמת שזה לא בשביל כולם. כך קרה הסינון הראשוני של הקבוצה, החבר'ה הראשונים שלקחו סיכון והבינו איזה כוח יש לקבוצה״.

לאתר של אורי: www.orilatter.co.uk

יועד נבו הצליח לעבוד עם כל השמות הגדולים בתעשיית המוזיקה, ואפילו להביא לשולחן את בריאן אדמס לאכול איתו שווארמה. עבור יועד, התקדמותו בעולם המוזיקה החלה כבר בארץ, אך רצון חזק לפרוש את כנפיו הביא אותו ללונדון לפני יותר מעשרים שנה. מאז, הוא הפך לאחד מהאייקונים בתעשיית המוזיקה.

נבו נחשף לעולם המוזיקה בגיל צעיר מאוד, כטכנאי סאונד ומפיק באולפנים בארץ. בגיל 19 כבר היה חתום כטכנאי וכשותף בהפקה המוזיקלית של האלבום "אפר ואבק״ של יהודה פוליקר ויעקוב גלעד, מאלבומי הרוק המצליחים והמוערכים בישראל. אחר־כך יסד יחד עם זאב נחמה ותמיר קליסקי את ההרכב המצליח ״אתניקס״, והפיק את אלבומם הראשון. עד גיל 25 הוא כבר עבד עם האומנים הגדולים ביותר, כמו שלמה ארצי, ריטה, שלום חנוך ואריק איינשטיין.

"הרגשתי שאני חוזר ועושה עוד אלבומים עם אותם זמרים ורציתי להתפתח," הוא מספר. "המחשבות האלה הובילו אותו להחלטה לארוז הכל ולעבור ללונדון. "תמיד אהבתי מוזיקה בריטית כמו יס, ג'נסיס ופינק פלויד. הרגיש לי טבעי לעבור לפה," הוא מבהיר. "לקחו כמה שנים מרגע ההחלטה עד שהצלחתי לעשות את זה, כי הייתי עדיין מעורב בהרבה תקליטים, אלבומים גדולים שלקחו זמן, אבל בסוף זה קרה.”

בלונדון, נבו התחיל לעבוד בסטודיו של "טאונהאוס מנג'מנט" כפרוגרמר. התפקיד כבר נכחד מאז, אך למרות זאת היה כרטיס הכניסה שלו לתעשייה הבריטית. "היה לי הרבה מזל שגם כאן, די מהר, הצלחתי להיות מעורב בפרויקטים גדולים שהצליחו," הוא מספר בצניעות. "בהמשך יצא לי גם להפיק אלבום לבריאן אדאמס, והדברים התגלגלו. הידיעה שאני עובד פה באולפן על שיר כלשהו ומישהו במוסך באיסט לונדון שומע אותו ברקע, נתנה לי הרגשה טובה. זה הפך אותי לחלק מהעם, מהמרקם ומהנוף של הסאונד המקומי.”

רגל אחת בארץ תמיד

במקביל לעבודתו כמפיק וטכנאי סאונד בתעשייה הבריטית, ניהל יועד קריירה נוספת בחברה הישראלית ווייבס (Waves).

"מעל 20 שנה הייתי שבוע מתוך כל חודש בתל אביב. זה היה מגניב כל עוד זה נמשך. לא הרגשתי את הגעגועים, הייתה לי שם דירה, ואת האוכל הישראלי, החברים והמשפחה." כך היו חייו קשורים לארץ בצורה מוחלטת, והוא לא עזב אותה במלוא מובן המילה עד שהתפשטה הקורונה.

"תמיד הייתי עם רגל אחת בארץ. כך היה המעבר יותר נוח. כשההגבלות בגלל הקורונה התחילו זה דווקא הסתדר, כי כבר הייתה לי את טיה (בתו מנישואיו הקודמים) ואת מליסה (זוגתו הנוכחית) ולא הרגשתי שיש לי סיבה לעזוב כל שבוע, כל חודש. כל השנים, לא יכולתי לדמיין איך זה להיות כמו כולם, שנוסעים לארץ רק שלוש־ארבע פעמים בשנה, אבל התברר שגם זה אפשרי.”

כשנפגשתי עם יועד באולפן שלו בשורדיץ', הרגשתי כאילו עולם שלם פרץ מתוך הדלתות - המקום שבו אגדות הרוק והפופ בילו ויצרו, ונעשתה מוזיקה שתיזכר לדורות. יועד מספר לי על הפעם הראשונה שפגש את בריאן אדמס, כוכב הרוק הקנדי המפורסם.

"חיכיתי לו מחוץ לאולפן וראיתי שתי לימוזינות גדולות. חשבתי, זה בטח הוא, הוא 'ביג שוט', סטאר. אחר־כך הסתבר שביונסה הייתה באולפן... פתאום הגיע מישהו מוזר על טוסטוס עם שקית ביד, וזה היה הוא! הוא בא עם שתי מנות שווארמה, ככה התחלנו לעבוד יחד. מסתבר שהוא גר בארץ תקופה כשהיה ילד. אבא שלו היה דיפלומט. הוא סיפר לי שהוא כתב את 'הימים הכי טובים של חיי' (Summer of '69) על התקופה שחי בארץ. הוא מאוד אהב את ישראל, מאוד אהב את הזמן שבילה בארץ. היה מאוד כיף לעבוד אתו," הוא נזכר. "היו הרבה, הרבה חוויות והרבה הרפתקאות.”

הגראמי היה מתנת פרידה נחמדה

נראה שהדרך המקצועית והמוזיקלית של יועד כאילו סללה את עצמה, אך לאורך כל הדרך, כמובן, התמודד עם אתגרים רבים כישראלי שעבר לעיר זרה. כששאלתי אותו לגבי ההתאקלמות בלונדון, ענה בשקיפות: "שאלה מעניינת. כשהגעתי ללונדון, היא הייתה העיר בה חייתי הכי הרבה זמן מכל מקום אחר. עדיין, אני לגמרי ישראלי. אחרי שהגעתי, אם שאלו אותי איך זה לגור כאן, הייתי עונה 'הכל מעולה - חוץ ממזג האוויר, האוכל והאנשים'. אך מאז, מזג האוויר השתפר מאוד, אולי בגלל התחממות הגלובלית. האוכל גם השתפר. בנוגע לאנשים - אני בזוגיות כבר חמש שנים עם מליסה, שהיא בריטית. אז אולי אפשר לומר שגם האנשים השתפרו," הוא צוחק. "גם קצת התרגלתי לבריטיות. אך אני לא חושב שזה מוריד בגרם אחד מהישראליות שלי.”

הקריירה הנוספת שלו, כמפתח וכממציא בתחום הסאונד בווייבס הישראלית, מרשימה בפני עצמה. ווייבס היא חברה שמפתחת מוצרים לאולפנים, למפיקים ולטכנאים, בעיקר בתחום התוכנה. בשנה שעברה הוא אפילו זכה איתם בגראמי. "הייתי שם 26 שנה, עבדתי על יותר ממאה מוצרים, למדתי המון והייתי חלק אינטגרלי מהחברה. פיתחתי שם דברים שהביאו לי שני פטנטים רשומים על שמי והמון ניסיון. כשהגיע קוביד, וכבר לא יכולתי לנסוע לישראל, התחלתי לעשות פגישות מכאן, וביקשו שאצטרף יותר לפגישות של ההנהלה. עשיתי את זה שנתיים עד שזה פחות התאים לי, ובשנה שעברה החלטתי לעזוב. הגראמי היה מתנת פרידה נחמדה.”

כאשר אני מבקשת ממנו עצה אחת לישראלים שרוצים להצליח בלונדון, או בכלל, אנחנו נוגעים בנקודה שאותי סקרנה במיוחד. תעשיית המוזיקה תמיד הייתה כמו רשת עכביש של קשרים, אינטרסים, והמון אגו. ידוע שכדי להצליח צריך להתרועע עם האנשים הנכונים. יועד, כך נראה, מעולם לא לקח חלק במשחק הזה. הוא יותר טיפוס של שווארמה, ובאופן כללי מעדיף מנגל על התמנגלות. ובכל זאת, לאורך השנים כאן בממלכה, הוא התברג לא רע בכלל, והיה מעורב בהפקות של מובי, סיה, שוגבייבס, דוראן דוראן, אייר, גולדפרפ ועוד שמות שאפשר רק לחלום להיות זבוב על הקיר כשהם באולפן.

"כולם אומרים שהעצה הכי טובה היא להתמנגל - להסתובב וללכת לדרינקים, זה מה שצריך לעשות. אני אף פעם לא עשיתי את זה, אבל אני בטוח שהייתי יכול להיות יותר מצליח ולהתברג יותר אם כן הייתי. עם זאת, אני שמח שהצלחתי לשמור על האופי שלי ובכל זאת להשתלב פה. אני מניח שיש לזה מחיר, כי יכול להיות שהייתי יכול להיות במקום אחר.”

אני שואלת אותו אם היה רוצה להיות במקום אחר, והוא עונה במהירות בלתי אופיינית "לא, אני די שמח במקום בו אני נמצא. טוב, תמיד אפשר יותר. אני שמח שהיו לי הזדמנויות מבוססות על היכולות והכישרון שלי, ולא על הכישורים החברתיים שלי.”

אנחנו מדברים על תעשיית המוזיקה של היום ועל כמה עולם המוזיקה השתנה מאז תחילת הקריירה שלו, בכל כך הרבה אופנים. כאדם שעבד שנים בתחום החדשנות בסאונד, ויצר פופ עכשווי לאורך שנים, לא מפתיע אותי שהוא נשמע נלהב מהשינויים. "אני עובד עם כל כך הרבה אומנים חדשים כל הזמן, ומה שאני אוהב זה, שאני יכול לעבוד יום, או כמה שעות על שיר אחד, ולמחרת על שיר לגמרי אחר בסגנון שונה לחלוטין. ככה אני שומר גם על עניין וגם על חיבור לכל למה שקורה במוזיקה. אני אוהב את זה.”

התחשק לי לשאול שאלה קלישאית לסיום. שאלתי אם יש מוזיקאי, בחייו או שנפטר, שהיה רוצה לעבוד אתו, אבל לא הגיעה ההזדמנות. התשובה הייתה מעט מתבקשת "כמובן שהייתי מאוד שמח לעבוד עם דייויד בואי. זה כבר לא יתרחש, לא הפעם, אולי בגלגול הבא.”

למי שלא מכיר עדיין, הבית הישראלי הוא פרויקט חשוב של משרד העלייה והקליטה, אשר מטרתו לשמור על קשר חם וקרוב עם ישראלים שחיים בחו״ל. הבית הישראלי הוא הנציגות המיוחדת של המשרד שממוקמת מחוץ לארץ. הבית מפעיל תשעה מרכזים ישראלים פעילים, רובם נמצאים בצפון אמריקה, וגם באירופה בערים כמו לונדון, פריז וברלין. בין אם אתם מתמודדים עם הרצון לחזור לארץ או פשוט מחפשים להתחבר לשורשים ולקהילה, הבית הישראלי מזמין אתכם להשתתף במגוון אירועים מרתקים שמשקיעים בקידום הרוח הישראליות בלונדון.

איך שומרים על קשר עם הישראלים בחו״ל?

"אנו פועלים מתוך הקהילה ועבורה, ובכל עת עוסקים בפרויקטים, אירועים ומפגשים שמיועדים לישראלים תוך דגש על תרבות ושפה. ניסיון זה מתבטא בארגון אירועים שונים, החל מאירועי ילדים באזורים שבהם יש יותר משפחות, ועד לסמינרים לבעלי עסקים באזורים רלוונטיים עבורם. אנו מתחשבים באופי הקהילה, ומנסים להבין את הצרכים הייחודיים שלה. מטרתנו היא לאפשר לישראלים בחו"ל להרגיש מחוברים, ולשמור על קשר עם ישראל גם ממרחק".

למה משרד העלייה והקליטה משקיע בישראלים שחיים בחו"ל, אף על פי שיש מהם שאולי לא מתכננים לחזור לארץ או לעלות לישראל?

”זה נובע מהרצון של ישראל לשמירת הקשר עם הישראלים. המדינה מאמינה שלכל ישראלי, גם כאשר הוא נמצא בחו"ל, צריכה להיות האפשרות להישאר מחובר לארץ. אנו פועלים כדי ליצור את התנאים הנדרשים לכך, וליצור את המקום שבו ישראלים יכולים להתחבר לתרבות ולשורשים שלהם. וכאשר מישהו מרגיש במוקדם או במאוחר כי הוא רוצה לבדוק את האופציה לעלות או לחזור לארץ, גם למענה זה אנו כאן ונשמח ללוות ולסייע".

איך אתם עוזרים למי שמתעניין לגבי חזרה או עלייה לישראל?

"אנו מציעים מגוון שירותים ותמיכה לאנשים שמעוניינים בחזרה לישראל, עם נציג של המדינה שמספק תמיכה מקומית, מבלי שהם יצטרכו להתקשר לארץ באופן קבוע. השירותים שלנו כוללים הדרכה וייעוץ אישי, מידע על תהליכי עלייה וקליטה, תמיכה רגשית, והפניות למקורות נוספים ולארגונים שיכולים לסייע בתהליכים הללו. נדאג לספק מענה אישי ומותאם לצרכיו של כל אדם, ולהקנות לו את הכלים והמידע הדרושים להגשמת רצונו לחזור לישראל, כגון קבלת מעמד של תושב חוזר, נושא המיסים, מסגרות חינוכיות וכו'".

תקופה מאתגרת

”נכנסתי לתפקיד לפני כתשעה חודשים. הגעתי לכאן באוגוסט, זמן קצר לפני המלחמה. בהתחלה היה לי חשוב להכיר את הקהילה, אך אחרי ה־7 באוקטובר עשינו חשיבה מחודשת. חשבנו על הצרכים המיוחדים של הקהילה. לקראת חנוכה, הרגשתי שאני רוצה ליצור משהו מיוחד, שיחבר באופן עמוק ומשמעותי יותר את אנשי הקהילה. מבחינה אישית, לא רציתי פשוט לערוך אירוע סטנדרטי של הדלקת נרות חנוכה וסופגניות. רציתי משהו שישקף יותר את הרגע. יצרתי קשר עם מרצה ישראלי בשם עמרי גינזבורג שגר בברצלונה, שכתב את הספר 'ההוא שם בחוץ' על השלכות הפוסט־טראומה לאחר מלחמת לבנון השנייה. הזמנתי אותו לבקר בלונדון להעביר הרצאה באירוע של הבית הישראלי. הייתה הרצאה מרתקת ומרגשת, ובנוסף לכך ערכנו גם טקס הדלקת נרות חנוכה. התרגשות והאווירה שנוצרה נתנה לנו תחושה של שייכות ואחדות".

איזה אירועים עתידים מתכנן הבית הישראלי?

"בכל שנה ביום הזיכרון, אנו מתכנסים כקהילה לטקס מיוחד, שמתקיים בשיתוף משרדי הביטחון והחוץ, שמארגנת הנספחות הצבאיות כאן בלונדון. הטקס הממלכתי הזה הוא אירוע מרכזי ומושקע, והשנה במיוחד. האירוע פתוח לקהל הרחב, אך נדרשת הרשמה מראש בשל המגבלה במספר המקומות. תאריך האירוע: יום ראשון, 12.5.24, בשעה 19:00, בבית הספר היהודי הממלכתי (JFS).

בערב יום העצמאות, אנו מזמינים אתכם לאירוע ייחודי ומרגש – 'הבדלה' כחול לבן. בעקבות יום הזיכרון, אנו מתכוננים מעבר לחגיגת יום העצמאות בדרך מיוחדת. נפתח את הערב עם סיום מרגש לאירועי יום הזיכרון ולאחר מכן נכנס אל יום העצמאות. האירוע יכלול מגוון פעילויות והפתעות מרגשות כולל אוכל ישראלי מפנק, אלכוהול חופשי ומוזיקה חיה עם אמנים מוכשרים. זהו אירוע המשלב גאווה ללא התעלמות מהרגע המחבר בין זיכרון ועצמאות. קראנו לו: 'אומרים שיש עוד תקווה – קוראים לזה אהבה'. התאריך: יום שני, 13.5.24, בשעה 19:30. כל ההכנסות מהאירוע יועברו בתרומה לעמותת 'ילדי לי־אור'.

באותו השבוע יתקיים פסטיבל הסרטים הישראלי 'סרט'. השנה יארח הפסטיבל הקרנה מיוחדת של סרט ישראלי מקורי ומרגש ביותר בשם 'הרפתקה בשחקים', המתאר את הילדות הישראלית ואת החלום הישראלי – בחסות הבית הישראלי. הסרט לכל המשפחה, ואני ממליצה לאוהבי קולנוע לא לפספס אותו. ההקרנה תתקיים במסגרת אירועי יום העצמאות למשפחות של הארגונים הישראלים, באירוע שיתקיים ב־19.5. חשוב לציין שמספר המקומות מוגבל, לכן מומלץ להירשם מראש כדי להבטיח מקום. פרטים נוספים והרשמה זמינים דרך העמודים הרשמיים של הבית הישראלי".

פייסבוק: Israeli House London
אינסטגרם: israelihouse_london
מייל: israelihouse@london.mfa.gov.il

קולנוע פניקס בפינצ'לי, לונדון, ספג מעשי ואנדליזם ב-22 במאי (יום רביעי), כתובות גרפיטי באדום נכתבו על הקירות עם הכיתוב "No to art washing genocide". האירוע התרחש בעקבות הקרנת הסרט הדוקומנטרי Supernova: The Music Festival Massacre (בעברית: ״זריחה שחורה״) במסגרת פסטיבל הסרטים הישראלי "סרט". זוהי הקרנת הבכורה של הסרט בבריטניה.

המצב התחמם עוד יותר כאשר שני הפטרונים של בית הקולנוע הידוע, קן לואץ' ומייק לי, התפטרו כמחאה על אירוח פסטיבל "סרט" הנתמך לטענתם ע״י משרד החוץ הישראלי. לואץ' ולי, שידועים בביקורתם על המדיניות הישראלית ותמיכתם בBDS, הביעו התנגדות לתמיכה של הקולנוע בפסטיבל, תוך טענה כי זהו ניסיון להציג את פעולות צה״ל בשטחים ובעזה באופן חיובי.

אתמול, כ-80 מפגינים פרו-פלסטינים התכנסו מחוץ לקולנוע, קוראים לביטול ההקרנה. מנגד, כ-3000 תומכי ישראל הגיעו להפגנה נגדית, מביעים סולידריות עם הקורבנות ותמיכה בקולנוע ובפסטיבל. תומכי ישראל נשאו דגלים ושלטים הקוראים לשמירה על חופש הביטוי ותמיכה בתרבות הישראלית.

ההפגנה המחישה שוב את עוצמת הקהילה הישראלית בלונדון ואת חשיבות הצגת התרבות הישראלית וזכרון הקורבנות. אודליה הרוש, מנהלת פסטיבל ״סרט״, מספרת על תחושותיה: ״זו היתה הרגשה מדהימה! לראות את כל הקהילה הישראלית והיהודית שלנו ביחד עומדת על הרגליים האחוריות שלה ולא נותנת לפרו פלסטינים קול - זה פשוט היה חזק ומדהים. בתוך האולם היתה הקרנה חזקה. אולם מלא. ההפגנה בחוץ לא הרגישה כמו הפגנה אלא כמו מסיבת רחוב גדולה. היתה הרגשה של- עד כאן! לא תגיעו לשכונה שלנו ותעשו רעש. בעיני זה פשוט פתטי לעשות הפגנה פרו פלסטינית לפני הקרנה של סרט דוקומנטרי על נובה. המסר הכי חשוב שיש לי לומר - אנחנו מתנגדים נחרצות לביטול תרבות. כל תרבות באשר היא!״

הסרט ״זריחה שחורה״, של יוסי בלוך, דוקי דרור ונועם פינחס, זכה לתגובות נרחבות בעולם על התיעוד המטלטל של הטבח הנורא במסיבה.

צילום: Anthony Margiocchi

גם אם מעט אפרורי, יש לקיץ הלונדוני קסם משלו והוא מגיע עם מגוון מטורף של פסטיבלים מושקעים. החל מהופעות פופ מרהיבות ועד לאירועים תחת כיפת השמיים בפארקים והגנים, סצנת הפסטיבלים בעיר מגוונת, תוססת וצבעונית. אז אם אתם רוצים לרקוד עד שכרון חושים או לחגוג בכיף עם כל המשפחה, אספנו כאן את מיטב ההמלצות להפסטיבלים המעולים שיש לעיר שלנו להציע הקיץ!

Cross The Tracks - חגיגה של מוזיקת נשמה

תאריך: 26 במאי, 2024

מיקום: Brockwell Park

חובה לראות: Erykah Badu מובילה הרכב מטורף שנחשב היום לאחד הטובים ביותר בסול, פאנק וג'אז.

אודות הפסטיבל: Cross The Tracks מביא חגיגה תרבותית ייחודית ללונדון בקיץ. חוויה של מוזיקת נשמה, פאנק וג'אז עם מגוון דוכני אוכל מרחבי העולם. הפסטיבל מפורסם באווירה המשפחתית שלו ומתאים למבקרים מכל הגילאים. האירוע מתקיים מדי שנה, והפך לאירוע משמעותי בסצנת הפסטיבלים של לונדון. למידע נוסף והזמנת כרטיסים, בקרו באתר הרשמי של Cross The Tracks.

Hampton Court Palace Festival - צלילים מלכותיים

תאריכים: 11-22 ביוני, 2024

מיקום: Hampton Court Palace

חובה לראות: Nile Rodgers & CHIC, Sam Ryder מופיעים בלוקיישן ההיסטורי.

אודות הפסטיבל: באחד מהארמונות ההיסטוריים של לונדון, פסטיבל Hampton Court Palace מציע חוויה מוזיקלית ייחודית. תיהנו מסדרה של קונצרטים אינטימים, שיגרמו לכם להרגיש כמו בני אצולה. מתאים לכל המשפחה. הלוקיישן במקרה הזה עושה את כל ההבדל, והוא פשוט מושלם להופעות. לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים, בקרו באתר הרשמי של Hampton Court Palace Festival.

British Summer Time Hyde Park - מרתון כוכבי ענק

תאריכים: 29 ביוני - 14 ביולי, 2024

מיקום: Hyde Park

מה בתוכנית: Kylie Minogue, Andrea Bocelli, Robbie Williams, Stevie nicks ועוד מגוון אמנים מוכרים וטובים.

אודות הפסטיבל: British Summer Time בHyde Park הוא אחד מהאירועים הבולטים והגדולים בסצנת פסטיבלי המוזיקה של לונדון. הוא מביא ללונדון בכל שנה כוכבים בינלאומיים לסדרת הופעות בלתי נשכחות. עם הלוקיישן המרכזי (בפארק הכי מפורסם בעיר) והליין אפ המגוון, הוא בחירה מצוינת למי שמחפש ליהנות ממוזיקת מיינסטרים מהשורה הראשונה. למידע נוסף על הפסטיבל, בקרו באתר הרשמי של British Summer Time Hyde Park.

Wireless Festival - קצב אורבני

תאריכים: 12-14 ביולי, 2024

מיקום: Finsbury Park

מה בתוכנית: Nicki Minaj ו-21 Savage הדליינרים באירוע שכולו היפ הופ וראפ.

אודות הפסטיבל: Wireless Festival הוא אירוע שאוהבי המוזיקה האורבנית מחכים לו. הוא מציע הופעות אנרגתיות מכמה מהשמות הגדולים בעולם ההיפ הופ, הטראפ והראפ. זהו סוף שבוע של ביטים וחרוזים, שמושך קהל צעיר ומבוגר כאחד. הפסטיבל מתקיים בפארק המרכזי באווירה חגיגית עם מגוון פעילויות ודוכני מזון.

 בקרו בפסטיבל וויירלס.

Mighty Hoopla - פופ ותרבות ה-LGBTQ+

תאריכים: 1-2 ביוני, 2024

מיקום: Brockwell Park

חובה לראות: Nelly Furtado וJessie Ware בראש החגיגה הצבעונית של תרבות LGBTQ+.

אודות הפסטיבל: Mighty Hoopla הוא חגיגה של מוזיקה פופ, דאנס ואלקטרונית עם דגש על תרבות ה-LGBTQ+. האווירה בפסטיבל תוססת ואנרגתית, והוא כולל הופעות חיות, דוכני אוכל, פינות ישיבה ורחבות ריקוד, מה שהופך אותו לאירוע ענק ומגוון של אהבה ומוזיקה. הפסטיבל מושך ללונדון קהל מכל העולם. לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים, בקרו באתר הרשמי של הפסטיבל: מייטי הופלה.

Pub in the Park - פסטיבל מוזיקה וגורמה

Pub in the Park - פסטיבל מוזיקה וגורמה

תאריכים: 28-30 ביוני, 2024

מיקום: Chiswick

מה בתוכנית: הדגמות בישול חיות והופעות של Scouting for Girls, Paloma Faith.

אודות הפסטיבל: בהפקתו של השף המפורסם Tom Kerridge, הפסטיבל הזה הוא חיבור מושלם של אוכל מעולה ומוזיקה חיה. בפסטיבל תוכלו להינות מאווירה מושלמת למשפחות שאוהבות אוכל. הוא מציע חוויה גסטרונומית שמשלבת טעמים מעניינים עם מוזיקה איכותית. למידע נוסף, בקרו באתר הרשמי של Pub in the Park.

Lambeth Country Show - קסם כפרי

תאריכים: 8-9 ביוני, 2024

מיקום: Brockwell Park

מה בתוכנית: תצוגות בעלי חיים, דוכני אומנות, ומיקס אקלקטי של מוזיקה פולק ורגאיי.

אודות הפסטיבל: בואו לחוות את הקסם של הכפר בעיר בLambeth Country Show. הפסטיבל מציע תצוגות מרתקות של בעלי חיים, דוכני אומנות שמציגים יצירות מקומיות, והופעות מוזיקליות של מוזיקת פולק ורגאיי. מקום מושלם למשפחות עם פעילויות שמתאימות לכל הגילאים, לחוויה רגועה ונעימה בסביבה ירוקה באוויר הפתוח. הפסטיבל גם כולל שוק מזון המציע מגוון רחב של אוכל מקומי ובינלאומי. למידע נוסף Lambeth Country Show

Greenwich Summer Sounds - צלילים על רקע התמזה

תאריכים: יולי 2024 (התאריכים יקבעו)

מיקום: Old Royal Naval College, Greenwich

מה בתוכנית: Nile Rodgers & CHIC, Tom Jones, Black Eyed Peas ורבים אחרים, במיקום קסום ליד הנהר. מתאים לכל הגילאים.

אודות הפסטיבל: חוויה מוזיקלית מיוחדת על רקע נהר התמזה, באחד האתרים ההיסטוריים של לונדון. הפסטיבל מציע מופעים של ג'אז, קלאסי ופופ מאמנים מקומיים ובינלאומיים, כמו גם פעילויות לכל המשפחה. בקרו באתר הרשמי של Greenwich Summer Sounds למידע נוסף ופרטים על האמנים והתכנית המלאה.

Kew the Music - מוזיקה ופרחים

תאריכים: 8-14 ביולי, 2024

מיקום: Kew Gardens

מה בתוכנית: Mika, Ronan Keating, Passenger ועוד. הופעות אינדי, רוק ופופ במיקום מרהיב בגני קיו.

אודות הפסטיבל: Kew the Music מארח מגוון רחב של אמנים בז'אנרים שונים, כולל כוכבים בינלאומיים ולהקות מקומיות. הפסטיבל כולל גם דוכני מזון מגוונים, המציעים טעמים מכל רחבי העולם, ומגוון פעילויות לילדים ולמשפחות, המהוות חוויה מהנה לכל המבקרים. הכל מתרחש בקיץ המלא בפרחים ונופים יפים של הגנים הבוטניים. לפרטים נוספים וכרטיסים, בקרו באתר הרשמי של Kew the Music.

הפעם בספוטלייט אני מדברת עם עומר געש. עומר הוא אמן רב תחומי, מעצב גרפי וצלם שמצלם צילומי עירום אומנותיים ואת חיי הלילה של הקהילה הקווירית בלונדון. הוא הגיע מישראל ללונדון בזמן הקורונה, ועל כן האתגר להתחיל ולבנות כאן חיים ויצירה היה כפול. יכול להיות שהצורך ליצור הוא שעזר לו להתגבר על הקשיים ובמידה מסויימת גם הציל אותו מבדידות, בעיר שלא הכיר בה איש. הצילומים שלו מושפעים משילוב ייחודי של מקורות השראה שעושים את האומנות שלו למשהו שלא רואים כל יום.

הוא מספר לעלונדון על היצירה, החיים בלונדון וגם על האווירה הקשה בסצנת הלילה הקווירית, מאז ה-7 באוקטובר.

ספר קצת על עצמך ועל המעבר ללונדון

שמי עומר געש, בן 41, גר בלונדון מאז ספטמבר 2020. אני מעצב גרפי וצלם. עברתי ללונדון כדי ללמוד תואר שני אחרי שני ביקורים קודמים כתייר בהם מאוד התחברתי לעיר. כשעברתי לא הכרתי אף אחד. לעבור מדינה התגלה כאתגר מורכב רב חזיתות. זה לבנות חיים מחדש. לבנות שם, לגלות מה אוהבים, להבין מי החברים שאתה רוצה סביבך ומי לא, להסתגל לשפה אחרת לתרבות אחרת, אפילו ברמת ה-ללכת לסופר ולהבין מה אוהבים לאכול, לאן אוהבים לצאת. די מהר התחברתי לאנשים, הרבה בזכות הרשתות החברתיות. עברתי בזמן סגרים של קורונה והעיר הייתה מאוד שקטה, אבל הצורך ליצור את האמנות שלי היה חזק ממני ואנשים ראו שאני בעיר ויצרו קשר ויצאנו החוצה לצלם. כך נרקמו קשרים וחברויות. כשהעיר חזרה לפעילות היא הרגישה לי פחות זרה, נוצרו קשרי חברות, עבודה ויצירה. העובדה שהייתי במסגרת לימודית מאוד עזר לייצר שגרה מעבר לזה תמיד יש לי לקוחות פרטיים כמעצב גרפי אז גם כשהיו ימים יותר שקטים בעיר הפעילות אצלי בסטודיו תמיד המשיכה. הייתי מאוד בר מזל.

מה אתה הכי אוהב בלונדון?

לונדון כמו כל עיר גדולה, מאפשרת להיעלם ולשקוע לעולם שקט ורגוע ואפשר תמיד לברר מה קורה בעיר ולצאת לאיזה ערב כיפי עם חברים. התרבות כאן מצריכה לקבוע דברים לפחות שבועיים מראש אז ספונטניות ברוב המקרים לא תעבוד כאן, גם עם חברים קרובים, פשוט כי כולם עסוקים. אני אוהב שיש כאן מקום לכולם, החברה מגוונת ויש הרבה הזדמנויות לחיבורים בעבודה, ביצירה ובילוי. זו עדיין חברה מאוד מעמדית. בתור מישהו שבא מבחוץ אני נהנה מרגעים בהם אנשים שאני מכיר מכניסים אותי למקומות שרק להם יש גישה אליהם, ככה מכירים אנשים נוספים שלא היה אפשר בדרך אחרת. זה סוג של משחק שמשאיר אותך כל הזמן סקרן. חלקם יהיו אנשים מאוד מעניינים עם סיפור חיים מרתק, חלקם יוכלו לפתוח את הדלת שלהם לאתרי צילום, חלקם מכירים רקדנים או פרויקטים להיות חלק מהם. כל יציאה היא הזדמנות להתפתח. זה יכול להיות מעייף אז צריך לדעת גם לעצור. בעיני ליוצר הזמן הפרטי זה אחד הדברים הכי חשובים. לתת לדברים לשקוע, לנסות דברים, להטעין את הגוף והנפש.  

איך הגעת לצלם עירום?

עבורי עירום הוא כלי. בהתחלה צילמתי את עצמי, מתוך אינסטינקט וסקרנות, וגיליתי שאני מאוד נהנה מהעבודה על הפריים, התאורה, הבימוי וההליכה למקום הצילום במידה וזה היה בטבע או בניין נטוש. ככל שהרגשתי שיש לי יותר ביטחון עם המדיום הייתי פונה לחברים להשתתף בצילומים שלי, זה היה מאוד חסר אמצעים אבל לא שפטתי את עצמי יותר מדי. בהמשך פניתי לאנשים שחשבתי שיוכלו גם להביא תנועתיות שחקרו כרקדנים, שם לאורך הרבה שנים של יצירה וחיפוש, צפו בחירות שלי כיוצר שיכולתי להגיד שיותר אהבתי. סיפורים שהם מעבר לאדם הפרטי. הצילום כמדיום לאמנות שלי כמעט מעולם לא היה כדי להראות פורטרט של אדם פרטי. מבחינתי הגוף הוא ייצוג של תרבות, של תקופה, של מקום.  

איזה סוג אנשים מגיעים אלייך להצטלם? 

היצירה פיזית ודורשת יכולות תנועה, הבנה של גוף ויכולת הקשבה להנחיות. לפעמים צריך להתקפל לתוך אזור מאוד לא נוח בשטח, או להתלות לכמה שניות מענף, לטפס, או להימתח בין אלמנטים. אנשים שמתאימים לסוג כזה של יצירה כמו בלהקות מחול הם אנשים שבאים מהעולם שמתרכז בהפעלת הגוף. לא משנה לי הרקע בהכרח זה יכול להיות יוגה, מחול, דוגמנות, אתלטיקה, אבל אני מחפש את החיבור האישי שלי למודלים וגם את היכולות שלהם לבצע את ההנחיות שלי ולהביא משהו מעניין לפריים מעצמם תוך כדי שמירה על הדי אן איי של היצירה שלי.

מאיפה אתה שואב השראה? האם יש משהו אולי שלא קשור לאמנות בכלל, שמשפיע על האומנות שלך?

בעברי למדתי ריקודים סלוניים במשך מספר שנים. היינו מתאמנים כל שבוע, יוצאים לתחרויות, יוצרים בגדים ומשננים וריאציות. זה גרם לי לראות כמה כח יש בתנועה והפעלה של גוף כשזה נעשה בצורה מקצועית. 

אח״כ למדתי אדריכלות. האהבה לפרטי בניין, בטון חשוף, הסתכלות על מרחב מעשה ידי אדם והחיפוש אחרי אדריכלים מובילים באותה תקופה גורם לי עד היום להסתכל על מרחב עירוני בדרך אחרת. 

כחייל במודיעין הייתי ביחידה שהתעסקה בין היתר עם צילומי אוויר ומפות, למדתי על עולם המידע הגיאוגרפי, זה משפיע ונוכח ביצירה שלי. 

איך זה לצלם את סצנת הלילה הקווירית של לונדון? האם החוויות שצברת מצילום חיי הלילה השפיעו על האומנות שלך באיזושהי צורה?

לצלם כאן במסיבות גרם לי להרגיש בנוח לפעול בעיר כיוצר ולהרגיש חלק ממנה. 

אנשים מזהים אותי באירועים ונגשים להגיד שלום ומבחינתי זה הישג לא מובן מאליו בעיר שאני חדש בה. הקהילה היא מקור נפלא למודלים. רקדנים ואנשים מוכשרים מתחום הפרפורמנס, מגיעים לכאן מכל העולם מה שמפיע לטובה על היצירה שלי שמאז שעברתי לכאן נעשתה יותר מגוונת בהיבטים מסויימים. 

מה העצה שהיית נותן לאומנים שרוצים להגיע וליצור בלונדון?

לצאת, לצאת, לצאת. לצאת וליצור קשרים זה המפתח להרבה דברים בעיר ממה שאני חווה, למצוא את האנשים שיקיפו אותנו. אלו שיהיו לנו לעצה, להתעדכן במה שקורה בעיר, לאתגר אותנו בביקורת כנה, לפתוח דלת למקומות ליצור או להציג בהם או פשוט להרגיש שייכים למקום. 

זה הרבה ולא מובן מאיליו למצוא את האנשים האלה, הם חלק קריטי בתהליך של היצירה ובכלל זה הופך את המגורים במדינה חדשה לנעימים יותר.

האם לונדון השתנתה עבורך מאז ה-7 לאוקטובר?

חד משמעית כן. מצער להודות שיש שינוי. אנשים שלפני השביעי באוקטובר היו מאוד לבביים הפכו למרוחקים תוך זמן מאוד קצר, מקומות בילוי בקהילה הגאה נעשו עוד יותר פוליטיים. באופן אירוני הקהילה קווירית-לונדונית, שמבקשת להיות מובנת ומקובלת על ידי האחר, הפכה להיות מקום מאוד שיפוטי בהתבסס על לאום ודעות פוליטיות, כשבעצם אין מקום להביע דעה שונה משלהם. תרבות הביטול כאן אגרסיבית וחסרת רחמים. 

יש לך דוגמה לאיך זה מתבטא?

אחשוף כאן בפעם ראשונה באופן ציבורי שגם אני חוויתי תקרית אנטישמית שגרמה להוצאתי מקולקטיב קווירי בלונדון. הייתי בין המייסדים של ליין מסיבות שנקרא Qwe're London. אני ושתי השותפות - אחת בריטית עם שורשים יהודיים (איתה אפילו גרתי בשותפות) ואחת מדרום אפריקה. הליין שלנו לא היה ליין פוליטי, ומעולם לא דיברנו על פוליטיקה בשום הקשר בינינו, כך שגם אם הדעות שלנו עשויות היו להיות שונות זה לא הפריע למהלך התקין של בניית הליין ותחושת השייכות והחברות שנבנתה במשך שנתיים מיום הקמת הקולקטיב.

אחרי שבוע מתחילת המלחמה התחילו לצוץ קולות מתוך הקהילה שמגנים את פעילות ישראל, זה הציף את הרשת וגרם למצוד בתוך הקהילה אחרי אנשים בקהילה שעשויים לחשוב שונה. אני הייתי אחד מאלו שהם מצאו עושה לייקים לפוסטים הקשורים למלחמה מתוך דיווחים מהארץ. באותו היום השותפות ניהלו איתי שיחה ״שזה לא נראה טוב״ וש״צריך לצאת מיידית עם הודעה״ על העמוד של המסיבה שלנו ובעמודים הפרטיים שלנו.  הן ניסחו עוד באותו יום הודעה שמגנה את פעולות ישראל והוסיפו את השם שלי. 

וואו. איך הרגשת?

הרגשתי ניצוד, הרגשתי נבגד, הייתי בשוק והחלטתי לקחת צעד אחורה. יצאתי מהבית בו גרתי ולא עניתי להן להודעות. לא יכולתי להאמין שמי שהיו עד אותו הרגע החברות הכי טובות שלי - בלילה אחד הפנו אלי את הגב והתעללו בי ככה על משהו שלא קשור אליהן, על מציאות שהן לא באמת מכירות, על חוסר היכולת שלהן לייצר מרחב בו אפשר לדבר על הדברים ולגשר על הפערים. 

כיום אני מצלם פחות במסיבות של הקהילה הקווירית. הריחוק, הניכור והחרם מורגשים מאוד וכנראה לא יעברו בקרוב. למזלי זה מייצג רק חלק מתוך הקהילה שלנו ויש עוד מספיק מקומות, אנשים והזדמנויות לייצר את תחושת השייכות לעיר שכל כך עוזרת כשעוברים לעיר חדשה. יש סביבי אנשים מדהימים, עם לב רחב וכישרונות אדירים שאני מאוד מעריך ומקבל מהם השראה ובעיקר נהנה בחברתם. בדיוק בימים אלה אני נכנס לקולקטיב אחר בו הייתי מעורב ברמת המיתוג אך מעולם לא שותף פעיל שכן שמע על המקרה שלי, החליט לפנות אלי והציע שאצטרף אליהם. העיר מלאת הזדמנויות, רק צריך להיות בחוץ. 

אתר: https://www.omergaash.com/

אינסטגרם: https://www.instagram.com/omergaash/

תיעוד מהתערוכה אחרונה: https://www.youtube.com/watch?v=GAEymzxZ434&t=1s

קראו גם את הכתבה הקודמת ב״ספוטלייט: יוצרים ישראלים בלונדון״: תמר גייסט

יוסף חדאד הוא כבר שם נרדף להסברה הישראלית. בזכות הסיפור והרקע הייחודי שלו, בזכות הכריזמה המתפרצת שלו ובזכות הידע והחריפות שהוא מפגין בסרטונים שלו במדיה החברתית, שעבור הרבה מאיתנו משמשים ממש בית ספר להסברה ישראלית מאז פרוץ המלחמה. עכשיו הוא מגיע אלינו ללונדון. חדאד יקיים שתי הרצאות פתוחות לקהל הרחב, על הסיפור שלו ועל השותפות המיוחדת שיש לערבים הישראלים עם היהודים, שהיא כדבריו הרבה מעבר לדו-קיום. 

למי שלא יודע, חדאד הקים את עמותת ״ביחד - ערבים זה לזה״, הפועלת לחיבור בין המגזר הערבי לחברה הישראלית, וכל ההכנסות מהרצאותיו הן תרומה לטובת פרויקט של העמותה שעתיד להטיס משלחת של ערבים ישראלים למסע הסברה בקמפוסים, כדי להילחם במצב האנטישמיות והאנטי-ישראליות באוניברסיטאות, גם כאן בבריטניה וגם במדינות אחרות. 

זו הפעם הראשונה שאתה מגיע להרצות לקהילה הישראלית בלונדון, רבים מהם חווים בימים אלה אנטישמיות ומקרים לא נעימים בלשון המעטה

בבריטניה זו פעם ראשונה. פעם ראשונה שאני עושה כזה דבר לקהילה הישראלית ובכלל לקהילה היהודית. אני רוצה לבוא לספר להם שיש לנו מדינה טובה. יש לנו עם מדהים, יש לנו שותפות אמיתית. באמת. אני בא גם לספר להם על חיילי צה"ל התותחים שלנו שנלחמים כרגע בעזה ובצפון ולהגיד להם שכשביקרתי בעזה, לא היה שם ערבים, יהודיים, ימין, שמאל, דתיים חילונים, כולם היו מאוחדים. פגשתי חיילים ערבים ופגשתי חיילים יהודים, פגשתי חיילים עם דעות ימניות וחיילים עם דעות שמאלניות, פגשתי חיילים חילוניים וחיילים דתיים, לכולם היה מסר אחד: להיות מאוחדים. אני מעביר את המסר הזה גם לקהילה הישראלית והיהודית בבריטניה - צריך להיות מאוחדים. צריך להיות חזקים בשביל החיילים שלנו. האמת איתנו, העובדות איתנו, ואנחנו חייבים, אבל חייבים בכל הכוח להמשיך ולהפיץ את האמת ואת העובדות ואסור בשום פנים ואופן להיכנע לאנטי ישראלים.

אני חושב שדבר הראשון שצריך לעשות, אם מישהו בא ותוקף ישראלי או יהודי על היותו ישראלי או היותו יהודי, זה להוציא מצלמה ולצלם את האמת. אני לא סתם אומר את זה. צריך לצלם את החוויה ואת התקיפה, זה חשוב כי אנחנו צריכים להראות את זה לעולם.

לאנשים שנתקלים באמירות אנטי-ישראליות או אנטישמיות, מה אתה מציע לעשות? 

אני חושב שדבר הראשון שצריך לעשות, אם מישהו בא ותוקף ישראלי או יהודי על היותו ישראלי או היותו יהודי, זה להוציא מצלמה ולצלם את האמת. אני לא סתם אומר את זה. צריך לצלם את החוויה ואת התקיפה, זה חשוב כי אנחנו צריכים להראות את זה לעולם. אלו דברים קריטיים כדי באמת לקדם את נושא ההסברה הישראלי ואת נושא המלחמה באנטישמיות. אז אני מתחנן בכל פעם שיש דבר כזה - לתעד ולצלם ולהעביר לי. אני אדאג באופן אישי גם להביא את זה לממשלה ולאיפה שצריך בתקשורת הישראלית ובתקשורת העולמית. הרקע שלנו קשה לנו, אנחנו לא כמוהם, אנחנו לא באים לדחוף ולקלל. אבל יש לנו יכולת להשפיע! לכל אחד יש מכשיר סלולרי, אז בבקשה לתעד. לתעד כמה שאפשר ולשלוח לי. אני מוכן לקבל את האחריות ולהגיע עם זה לכל מקום.

מה אתה חושב על ההסברה הישראלית? נראה לך שמשהו מחלחל? שזה עובד? 

ההסברה הישראלית היא בסדר היום הציבורי, נקרא לזה ככה. למה זה חשוב? כי לפני כן זה לא היה ככה. אם היה חבר כנסת שעומד לפרק את הקואליציה, אז את יודעת, היו נותנים לו משרד ההסברה כדי להשתיק אותו. כלומר, הכוונה שלי היא שפעם התייחסו למשרד ההסברה כמשהו שהוא שולי. היום כבר אנשים מבינים יותר את החשיבות של ההסברה. לצערי זה הגיע לסדר היום הציבורי בנסיבות כאלה. 

יש שאומרים שזה אפילו קצת מאוחר מדי להשקיע בהסברה 

לא, אף פעם לא מאוחר מדי, זה בשום פנים ואופן. מי שאומר את זה, אין לו מושג וחצי מושג על ההשפעה. כן, יש כישלון גדול של מדינת ישראל בנושא ההסברה הישראלית. במשך שנים כן הייתה פה הזנחה של ההסברה הישראלית. כן, האנטי ישראלים, ותעמולת הפרופגנדה הפלסטינית משומנת ועובדת בצורה מטורפת, ואנחנו בפער עצום. אז כן, יש להם מיליונים על גבי מיליונים של אנשים ואנחנו מעטים, ועדיין אסור בשום פנים ואופן להשאיר את הזירה הזו אך ורק להם. אין מצב.

הנרטיב הפלסטיני, אסור שיספרו רק אותו. חייבים לספר את הנרטיב שלנו, יש לזה גם הצלחות דיפלומטיות. אנחנו רואים נשיאים וראשי ממשלה שעומדים עם ישראל ותומכים בישראל ובלי ההסברה הישראלית זה לא היה יכול לקרות. אם היינו משאירים את הזירה הזאת רק להם אז הצד שלנו בחיים לא יהיה מסופר, ואם הצד שלנו בחיים לא מסופר, זה אומר שפשוט באמת הפסדנו. חייבים להיאבק. אני יכול להגיד לך שבזמן שבו נגיד המדינה לא עושה מספיק, אזרחי מדינת ישראל עושים המון. אזרחי מדינת ישראל נרתמו להסברה הישראלית בצורה יוצאת דופן.

מה אנחנו כאזרחים, ובפרט אלה שגרים כאן בלונדון, יכולים לעשות? 

אנחנו צריכים להבין שאין לנו מדינה אחרת, ויש לנו מדינה לא מושלמת. האמת שאין כזה דבר מדינה מושלמת, אבל לצד הבעיות, יש פה מדינה טובה שחשוב לנו להיאבק עליה ולהילחם עבורה. להילחם עבור הדמוקרטיה והחופש. אני כערבי ישראלי יודע כמה חשוב החופש. אני רואה מדינות ערביות מסביבי ואני רואה אזרחים שאין להם, לא דמוקרטיה ולא חופש ביטוי ולא חופש דת. בחיים לא הייתי רוצה להגיע למצב כזה, ואני רק חושב מה היה קורה אם מדינת ישראל הייתה נופלת. איפה היינו חיים? זאת הסיבה שגם אני נלחם על המדינה הזו. כל אזרח יכול להיות חלק מההסברה הישראלית. אפשר להעלות סרטון או לשתף, אפשר להגיב, לעשות ולהפגין. יש הרבה חשיבות לזה שאנשים משתפים ומגיבים. 

בואי ניתן לך דוגמא לבן אדם הטיפוסי שאין לו הרבה עוקבים והוא ממש לא משפיען רשת. יש לנו מתנדב בעמותה, קוראים לו אחמד. אחמד, יש לו בערך 14 עוקבים. הוא קלט פוסט של אלג'זירה, בדיוק בזמן הנכון. איך שהוא ראה את הפוסט הוא הגיב שם תגובה כל כך טובה, שלתגובה שלו יש יותר לייקים מהפוסט עצמו. זה רק מסביר כמה בן אדם בלי עוקבים יכול להשפיע אפילו בזירה של הרשתות. חשוב מאוד להיות בכל מקום, לא לוותר, להראות נוכחות. ממש לא להגיד שהפסדנו את המלחמה. אסור בשום פנים ואופן להגיע עם הגישה הזו. הסברה ישראלית עושים בכל מקום.

מה אתה יכול לספר לנו על ההרצאות שלך בלונדון?

ההרצאה שלי מחולקת לכמה חלקים. החלק הראשון מדבר על החיים האישיים שלי ובו אני עונה על השאלה למה אני עושה את מה שאני עושה. בשביל באמת לענות על השאלה הזאת אני חייב לחזור לילדות. נדבר על החיים האישיים ומה שהוביל אותי להתנדב להתגייס לצה״ל ואז משם, להיות פעיל חברתי ופעיל הסברה. וכמובן אני אתייחס לכל נושא השותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אסביר מה ההבדל בין המושג דו קיום לשותפות ולמה דו קיום שונה משותפות.

מה באמת ההבדל?

תראי, דו קיום המשמעות שלו מבחינתי זה ״אני לא סובל אותך, את לא סובלת אותי, אבל את לא הולכת לשום מקום ואני לא הולך לשום מקום, לכן אין לנו ברירה אלא לחיות בדו קיום.״ משפט כזה אולי מתאים להגדיר את היחסים בין הישראלים לפלסטינים, בין ישראלים וירדנים, בין ישראלים למצרים. אבל כשבאים לתאר את היחסים בין היהודים והערבים שחיים במדינת ישראל שותפות זו הגדרה נכונה. זה מגיע ממקום של אהבה ואכפתיות. אנחנו רואים את זה בכל מקום ואני אגיד לך יותר מזה, סיפורי השותפות שאני אחשוף בהרצאה שלי הם אלה שיתנו את החותמת הסופית להבין את ההבדל בין דו קיום לשותפות. אני חושב שאפשר לסכם את ההרצאה בזה שאני בא להגיד את האמת ובעיקר לגבות את האמת עם עובדות, ואני אתן לכם כמה שיותר עובדות וכלים כדי להשתמש בזה. המטרה שלי גם שיבואו ויקבלו כלים כדי להמשיך להיאבק.

אני כערבי ישראלי יודע כמה חשוב החופש. אני רואה מדינות ערביות מסביבי ואני רואה אזרחים שאין להם, לא דמוקרטיה ולא חופש ביטוי ולא חופש דת. בחיים לא הייתי רוצה להגיע למצב כזה, ואני רק חושב מה היה קורה אם מדינת ישראל הייתה נופלת. איפה היינו חיים? זאת הסיבה שגם אני נלחם על המדינה הזו.

מדהים. אני אדבר בשם עצמי, אבל אני בטוחה שיהיו שיזדהו איתי. הסרטונים שלך לימדו אותי הרבה על איך ומה לענות לאנשים שאומרים אמירות נגד ישראל ברשת ובחיים האמיתיים.

זה גם מאוד חשוב. אנחנו נתקלים בכל מיני אמירות ביומיום שלנו, במיוחד האנשים שנמצאים מחוץ לארץ. כמה שהם מחוברים, עדיין יש המון דברים שהם לא מודעים אליהם כמו מישהו שנמצא בתוך החברה הישראלית, בתוך מדינת ישראל. אני רוצה לחשוף אותם לדברים, לשיח הזה, ולדעתי בהרצאה זה מה שנעשה. אני יודע שהקהילה הישראלית, היהודית והפרו-ישראלית שהם לא יהודים, סובלים לא מעט. ועדיין אני שומע על ישראלים שלא מוותרים ומקיימים הפגנות, ועל ישראלים שנלחמים כדי להעלות את המודעות. זה מדהים וזה מעורר השראה וכמו שאמרתי אני בא גם להתחזק. ממכם אני בא להתחזק, כי אתם שמה ואתם עדיין, למרות כל הקושי, נלחמים.

מספר המקומות מוגבל.

למיקום הדרומי.

https://bit.ly/YosephHaddadSouthLondon

לאירוע הצפוני
https://tinyurl.com/yoseph-north-london

ב-14 בפברואר, יום האהבה, תעלה דפנה ארמוני לבמה בקאמדן-קלאב, למופע להקה אינטימי ומרגש יחד עם הזמרים הראל גלזר, שירה קרביץ וטלי קורן. ערב באווירה רומנטית לאור נרות, גדוש בשירי אהבה נוסטלגיים אהובים. "ואם כבר מדברים על אהבה," אומרת דפנה, "הקשר שלי עם לונדון הוא בדיוק כזה - סיפור אהבה." דפנה, שגדלה בלונדון של שנות ה-60 העליזות, מתארת את עצמה כ"ילדה טובה לונדון", אך גם כמעריצה נלהבת של להקות רוק כמו בלאק סבאת', קרים, הקינקס ופינק פלויד. "זה היה הנוף של ילדותי," היא מספרת.

גם היום היא מבקרת הרבה בלונדון לתקופות ממושכות. היא מספרת על איך המקום ממנו היא באה, השפיע עליה, על היצירה והשירה שלה עמוקות. ״הבסיס שלי הוא בריטי. אח שלי, אלון, נולד פה בלונדון. ההורים שלי עברו לכאן כי אבא שלי קיבל מלגה ללמוד בקיו גארדנס, הוא למד בזמנו אדריכלות נוף וגנים. וכך בעצם הגענו לפה.״

הצעקה ששינתה את הכל

הקשר המיוחד שיש לדפנה ארמוני עם הקהל, הוא מסתבר, מבחינתה, פיתוח של השנים האחרונות. לפני כ-7 שנים, סבלה מפציעה ברגלה שאילצה אותה ללכת עם קביים. ככל שהפציעה הבריאה, הייתה זונחת את הקביים מאחורי הבמה ומדדה בזהירות לכיסא כדי להופיע בישיבה. יום אחד בהופעה מול איגוד העיתונאים, הייתה הפסקת חשמל. היא החליטה לקום ולחכות שיחזור החשמל מאחורי הקלעים. כשקמה, דרכה על הרגל בצורה לא עדינה מספיק ונפלטה לה צעקה חזקה. מובכת מהסיטואציה, היא החליטה להתיישב מחדש בכיסא וממש לשתף את הקהל בפציעה שלה ״זה לא היה לי טבעי, ופתאום משהו השתנה מבחינת השיח שלי עם הקהל. הרגע הזה היה מאוד משמעותי מבחינת כל ההתנהלות שלי כזמרת שמופיעה על הבמה, התחלתי לדבר ולספר לקהל דברים, ועד שהתחילה הקורונה הייתי מופיע כל חודש בקפה ביאליק שלצערי נסגר. שמה באמת היו הופעות מדהימות, שאני מדברת עם הקהל ושואלים אותי דברים.״

אהבה זה כל הסיפור

כשאנחנו מדברות על אהבה, דפנה מספרת שכל מה שהיא עושה בחיים הוא מתוך אהבה, והיא לא מבינה איך אפשר אחרת. את ההופעה היא קבעה ליום האהבה גם בגלל שזה היום שבו נולדו התאומים שלה ״זו סוג של יום הולדת בשבילי״ היא אומרת. כשהיא מדברת על אהבה מיד נפרש חיוך על פניה ״אהבה היא נושא אוניברסלי, כולם רוצים לחוות אהבה.״ היא מבטיחה לכל מי שיגיע להופעה ערב נעים ומלא באנרגיות טובות של מוזיקה ואהבה. "ליצור את הערב הזה היה חוויה נפלאה," היא מוסיפה, "זה באמת יוצר איזושהי אהבה - אהבה למוזיקה וליצירה של משהו יפה וטוב."

זמרים אורחים: שירה קרביץ, הראל גלזר וטלי קורן
הנגנים:
קלידים - רועי ארז
גיטרות -דניאל גרין
בס - נים שדות
תופים - עומר ספנסר

14.02.24 שעה: 19:00

Camden-Club - 72-73 Chalk Farm Rd, Chalk Farm, London NW1 8AN

מהרו לרכוש כרטיסים

צילום תמונה בכותרת: ליה יפה

נתחיל בדימוי קצת מוזר מעולמות המעבדה: לונדון היא כמו צלחת פטרי של אמנים מכל התחומים. היא גדושה בהם ומספקת להם סביבת מחייה לשגשג בה. נכון, לא הכל ורוד, אבל רבים יסכימו שזו אחת הערים הכי יצירתיות שיש. אולי הכי. גם לקהילה הישראלית בלונדון לא חסר מה להציע. אמנים ישראלים מוכשרים ואמביציוזים שהגיעו לכאן, כל הדרך מהארץ, כדי להגשים את החלומות הכי גדולים שלהם, ולפגוש את המוזה שכולם מדברים עליה, פנים מול פנים.  ויש קשיים כמובן, איך אפשר בלי. אתגרים מתוקים-מרירים של זרות וזהות, של געגועים, של בדידות ועוד מיליון. קשיים מוכרים היטב לכל מי שהיגר בחייו, אבל בשביל אמנים לפעמים גם הם מצע פורה לצמיחה יצירתית.  

בסדרה "ספוטלייט: יוצרים ישראלים בלונדון" נדבר עם כמה מהיוצרים הישראלים הכי מעניינים בלונדון ובממלכה, אנשים מתוך הקהילה שלנו ששווה להכיר ולעקוב אחריהם, על המסע שלהם ביצירה ובחיים. 

האמנית הראשונה שאני מראיינת היא תמר גייסט, שנמצאת כאן בלונדון כבר שמונה שנים. תמר היא אמנית רב-תחומית, זמרת, שחקנית וחוקרת. בימים אלה היא מסיימת דוקטורט מבוסס פרפורמנס בTrinity-Laban Conservatoire of Music and Dance. 

הסתקרנתי מאוד לדבר עם תמר כי היא עושה משהו אחר. ניכר ששילוב האומנויות הייחודי שלה נולד מתוך חיפוש עמוק ולמידה ארוכה, שהובילו אותה ליצור משהו שהוא ממש שלה. 

מה הביא אותך ללונדון? למה דווקא לונדון?

במקור הפנטזיה לעבור לפה הייתה בכלל סביב מחזות-זמר. אם להיות ספציפית, הטינאייג'רית שבי חלמה לברוח עם הפאנטום לטירה בסקוטלנד שם הוא ינגן לי בעוגב כל היום. משום מה זה לא קרה והתפשרתי על שלוש שנים בביה״ס הגבוה לאמנויות הבמה ׳בית-צבי׳, בסיומן המשכתי לתואר ראשון באקדמיה למוסיקה במסלול אופרה. אבל חלום לונדון הישן לא הרפה, ובסופו של דבר התקבלתי לתואר שני בהוראת קול ב
Royal Central School of Speech and Drama. 

הברכה האמיתית במעבר לכאן, שהעצימה את הזיקה שלי ללונדון ועיצבה אותי כאמנית, הייתה גלומה דווקא במעונות הקסומים שגרתי בהם 6 שנים, בעלי השם המפתיע ‘Goodenough College’. אני בלי היסוס יכולה להגיד שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. מעבר לקומפלקס ההיסטורי מעורר ההשראה והנוף המשקיף לפארקים של בלומסברי, זה מעוז תוסס של קהילת סטודנטים מכל העולם שכולל סעודות חגיגיות, טיולים, הרצאות, נשפים וחיי תרבות נדירים. בתוך שבועיים מהגעתי לשם כבר הקמתי מקהלה בת 40 זמרים חובבים מ-32 ארצות שונות, ותוך חודשיים הרמתי בקביעות עשרות קונצרטים בגרייט הול המפואר והעברתי סדנאות קול ומשחק. בקונצרט לציון Interfaith Week ביימתי את המקהלה שלי מול חלה ונרות-שבת, שרים בלהט את Sabbath Prayer  מכנר על הגג, ובכל שנה אקדמית מחדש, לימדתי סטודנטים לעריכת דין ורפואה מפקיסטן, עיראק וסעודיה לשיר 'שלום עליכם' בשלושה קולות... 

אחד ההיילייטס היה כשב-2016 הגיעה המלכה המנוחה לביקור. ניצחתי מולה על המקהלה כששרנו את
What a Wonderful World, ולאחר מכן היא לחצה לי את היד ובקסם אישי רב הצליחה להיראות כאילו באמת המקהלה שלי עניינה אותה… זו ללא ספק הייתה החווייה האנגלית האולטימטיבית. 

איך את מתארת את היצירה שלך?

אם אני צריכה לתמצת במשפט הייתי אומרת שהאמנות שלי מספרת סיפור של דמויות שונות, באמצעות צבעים, צלילים ותנועה, כאשר הרקמה המקשרת הינה הגוף שלי, עליו מוטבע הציור וממנו בוקע הקול.

בזמן סגרי הקורונה פיתחתי שפה אומנותית בה זנחתי את כישורי הציור המסורתיים שידעתי והפכתי את גופי לקנווס. בעזרת צבעי גוף, מכחול, מראה, 10-16 שעות שקידה רצופה פר ציור הצלחתי לברוא סצנות שלמות על העור שלי. למעשה רק בארבע השנים האחרונות לאחר שגיליתי את ציור הגוף הרגשתי שסוף סוף מצאתי דרך לשלב משחק, ציור, שירה ו storytelling בכפיפה אחת.

איך נראה יום יצירה וצילום?

ברגע שאני נסגרת על קונספט שמתגבש לעתים חודשים מראש, אני משרבטת סקיצות ודימויים סטייל מוד-בורד, ורוכשת חומרי יצירה מיוחדים כמו עלים/ריסים או פאה ספציפית. תהליך הציור עצמו כאמור אורך שעות ארוכות ומצריך התארגנות ראויה מראש: חטיפים קטנים שלא מצריכים לפתוח הרבה את הפה ושתיה בקש, צבעים ומכחולים נקיים, וכן סידור מבעוד מועד של הרקע והתאורה לצילום שאח״כ. בתום מלאכת הציור אני מצלמת ומסריטה את עצמי. בימים שלאחר מכן אני מצרפת הקלטה שלי שרה בריבוי קולות (כמעין מקהלה קטנה), ולעתים מוסיפה רובד של וידאו-ארט או אנימציות סטופ-מושן. כל הסרטונים שיצרתי (כולל של אופליה שצולם מתוך אמבטיה במעונות שלי) צוירו, צולמו, ונערכו על-ידי באמצעות אייפון ואייפד בלבד.

מהם האתגרים שעומדים בפנייך ביום כזה? 

אחד האתגרים המרכזיים הוא ההכרח להתחיל ולסיים את התהליך ב one go: מהקו הראשון שהונח על העור זהו מעין מרתון של פצצה מתקתקת, תמיד לא בטוחה אם אשרוד אותו עד הסוף אבל יודעת שאין אפשרות להפסיק באמצע. בניגוד לציור על קנווס או פיסול שנעשה על מצע חיצוני לגוף, כאן אני לא יכולה לעצור לקחת שנ׳׳צ כדי לאגור כוחות או לצאת לסיבוב להתאוורר במקרה של מחסום יצירתי; אני לא יכולה לשים בצד את היצירה ולחזור אליה מחר או בעוד שבוע שכן הצבע נמרח ודוהה עם כל חיכוך בבד או כל מגע במים (מנסיון, אפילו דליפת אף של צינון קל משבשים את התוצאה…). בנוסף, הגוף תפוס נורא בשל הזוית הלא טבעית של אחיזת המכחול וההיצמדות למראה כדי לראות פרטים מזעריים, אבל אפילו ביצוע מתיחות לשחרור הגב הן בעייתיות כי העור משנה זווית ויוצר סדקים בצבע.

לאתגרים הפיסיים האלה תוסיפי את האתגר הנפשי של ההכרח למחוק את היצירה מעצמך בתום התהליך. במונחי חיי יצירה זה כמעט טרגי, שכן את חייבת למעשה ׳להשמיד׳ אותה בתום תהליך היצירה והתיעוד. זו פעולה שהיא כה פשוטה ומהירה (מגבון/ מטלית עם מים) ובו זמנית כל כך מייסרת… תמיד מרגיש כאילו 10-16 שעות של ציור סיזיפי פלוס ימים של תכנון נזרקים לפח במחי יד. 

מה החלום? לאן תרצי להגיע עם היצירה שלך? 

בעתיד אני משתוקקת להביא את חיבור האמנויות הזה לבמה במימדים גדולים יותר ממופע היחיד שביצעתי עד כה, בעיקר לפסטיבלים שמשלבים חיבורי אמנויות לא שגרתיים. רוצה להרים מופע One Woman Show שיכלול מקהלה ותזמורת חיה עליה אנצח, וגם הקרנה של ציורי הגוף שלי בשיטת Video Mapping שתתאים את עצמה לטוואי החלל. מקוה גם למצוא עוד דרכים לשלב שימוש בצבע חי על הבמה.

אחת ממטרותי העיקריות הינה לקרב ולהנגיש את השירה הקלאסית לקהלים מגוונים לרבות אלו שנרתעים מסגנון השירה הזה, שלצערי מצטייר כארכאי ולפעמים אליטיסטי. אני מאמינה שהחיבור עם קשת הדימויים הויזואלית הרחבה מעשיר את חוויית ההאזנה ויכול לשלהב ולרתק ילדים ומבוגרים כאחד לכדי חווייה רב-חושית ועצמתית מאד. לכן הייתי שמחה מאד לעשות גם קונצרטי פופ-אפ בגלריות או מוזיאונים, או לחילופין מיצג אודיו-ויז׳ואל ותערוכה באולם קונצרטים.

האם יש קשר בין היצירה שלך לישראליות?

למעשה עד ה7.10 לא הייתי אומרת שניתן לראות קשר לישראליות ביצירה שלי, ואפילו לא ליהדות (למעט היצירה בה הפכתי את עצמי לנר חנוכה), להיפך, האמנות שלי די פלרטטה עם נושאים נוצריים שרווחים גם במוסיקה הקלאסית ממנה שאבתי השראה. אני חושבת גם שמאז ומתמיד נמנעתי מיצירות פוליטיות, בעיקר מתוך רצון בריחה למחוזות אסתטיקה זרה וניתוק מהמציאות הישראלית הטעונה והמורכבת כל כך. 

השבעה באוקטובר מן הסתם טרף את הקלפים עבור כולנו והרגשתי שהשבר היה גדול מכדי להמשיך ליצור אמנות יפה וקלה לעיכול. בחודש הראשון, יחד עם חוסר התיאבון התמידי גם לא יכלתי לדמיין מצב בו אצייר על עצמי בקרוב. זה הרגיש אנוכי כמעט… במיוחד במדיום כזה ששם את הגוף במרכז ומי אני בכלל – אמנם כל משפחתי בישראל וחייתי שם 30 שנה, אבל אני חיה פה בבטחה ובנוחות יחסית למי שבארץ. אבל בפנים כל נים שלי חש וזעק כל סיפור מאחורי כל חטופה, חייל שנפל או משפחה שנמחקה… 

אחרי חודש של נסיונות קדחתניים לשתף את תיאורי הזוועות ברשתות, ולאחר שראיתי שבמיוחד בקרב מכרי והקולגות האמנותיים ישנה אטימות מוחלטת עד לרמה של הכחשת הטבח – הבנתי שאין ביכולתי לשכנע את מי שחש צודק בבורותו ומקובע בנרטיב שקרי. ומאחר וממילא לא ניחנתי בעשירית מכישורי הדיבייט של איילון לוי, הבנתי שלי יש כלי אחר שאולי יכול, ולו במעט, לגרום לאנשים לחשוב אחרת, לעורר מודעות או לחוש אמפתיה. 

ואז יצרת כמה יצירות כואבות וחזקות בהשראת המלחמה והחטופים. ספרי לי עליהן.

היצירה הראשונה (התמונה הראשית בכותרת הכתבה) הייתה תרפויטית במובן שהיוותה את הניתוק הראשון שלי מהחדשות לאחר חודש של 15 שעות גלילה ביום. לקחתי סדין, תליתי על הדלת וציירתי עליו כלניות. הרעיון היה לצייר גם על עצמי כלניות ולהיטמע עם הרקע בטכניקת קומופלאז׳, מתוך תחושה שכולנו, גם אם לא היינו שם בגופנו, דיממנו בשדות האלה בשבת השחורה. במקרה בשבוע ששיתפתי את האימג׳ים כלניות שבו לפרוח בעוטף, ושוב הטבע גילם את הסימבוליות האולטימטיבית של התחדשות ותקומה. הדימוי השני היה החטופים במנהרה שציירתי על המצח, להמחשה שאינם יוצאים לי מהראש. היצירה השלישית מתארת ישות שבורה לחלוטין, בתהליך שלא ברור אם הוא לפני או אחרי השבר. וזו אכן התחושה, שאנחנו בלימבו של שברון כאשר לא ניתן בכלל להתחיל לאחות שברים מהטבח, משום שכל יומיים טרגדיה חדשה פוקדת אותנו, עוד חטוף מוצא להורג, עוד ׳הותרו לפרסום׳ מצמית… 

איך זה להיות בלונדון באקלים הנוכחי ובמיוחד בתוך קהילה של אמנים? יש חששות מסוימים או שינוי שחל ביחס להיותך אמנית ישראלית?

אחד החששות שלי לעתיד הקרוב היא הצידוד המוחלט של האמנים וארגוני האמנות המקומיים בנרטיב הנגדי ברמה כה קיצונית עד כדי הפצת עלילות דם של ממש. בטוחה שלרבים מהאמנים פה נוצר משבר זהות מסוים, כשכל הדברים שהגדירו אותנו, אם זה חברים מהקהילה הלהט״בית, קבוצות פמיניסטיות או אקדמאים שביום רגיל אנחנו חולקים עמם את תפישות עולמם הליברלית והנאורה פשוט בגדו בנו. בין לילה הבנו שהם נהיו הקלישאה של שלושת הקופים שלא רואים, לא שומעים ושותקים. בשבילי זו הייתה הכאפה הכי רצינית שחטפתי במשך שמונה השנים שלי פה. אני מאד חוששת מעוד כמה חודשים בהם אנסה להתקבל לעבודה והמקום ממנו באתי יהיה לי למכשול בתהליך מיון או קבלה לפרויקטים.

נסיים בטיפ לישראלים שמעוניינים לעבור ללונדון כדי ללמוד או ליצור?

הטיפ החם שלי: כל אמן, שחקן או מוסיקאי שמתכנן לעבור ללונדון, או לחלופין מי שגר פה ושוקל להתחיל תואר שני או דוקטורט: לנסות להתקבל לגור ב Goodenough College. חשוב לי לשתף פה כי זה מעין מוסד אקסקלוסיבי שעובר בעיקר מפה לאוזן. ספציפית עבור מוסיקאים או שחקנים זה גן עדן כי יש חללים מצויינים לחזרות וגם חדרי אימון בהם ניתן לנגן בכל שעה שהיא בלילה. זו פריבילגיה שאין באף מקום בלונדון, ואם רוצים לשכור חדר אימון פר שעה זה סופר יקר. ומעבר לזה מצפה לכם חוויה משנת חיים. מוזמנים לכתוב לי אם תרצו מכתב המלצה לשם.

לאינסטגרם של תמר