אחרי הקדמה אינסטרומנטלית ארוכה, שיוצרת את האפקט הדרמטי הדרוש, עולה לבמה בריצה גילי יאלו וכובש מיד. הוא דק וגבוה, מחייך הרבה ובעיקר לא מפסיק להתנועע בסגנון ריקוד ייחודי שמשלב את התנועות האתיופיות הקלאסיות – אגן, כתפיים – במשהו יותר חופשי. הריקוד הזה הוא למעשה כמו ראי למוזיקה של גילי, שמזריקה אנרגיה חדשה ומרעננת במסורת משובחת רבת־שנים. זוהי מוזיקה אתיופית חדשה, עם המקצבים והשפה של אתיופיה, אבל מדי פעם מתגנבים לאוזן גם מוטיבים מסגנונות אחרים – נשמה, רגאיי, פאנק, בלוז ורוק – שמשתלבים בגרוב ובהרמוניות האתיופיים.
כל זה קורה בקיץ האנגלי, בחגיגת מוזיקת העולם של פסטיבל וומאד 2019. יחד עם הנוכחות הכריזמטית והאיכות הווקאלית המצויינת של גילי על הבמה, זה הגרוב המחשמל והמדבק של אמיר שדות (בס) ויונתן גיטלמן (תופים), שהותיר את הקהל בריכוז, ומצליח להרקיד גם במקצבים לא־הכי־קלים לעכוז… השירים עצמם ארוכים, נותנים מקום לקטעי סולו של ספי ציזלינג בחצוצרה ונדב פלד בגיטרה חשמלית. בהמשך מקבלים גם מנת פסיכדליה בקלידים של נועם חבקין, בהופעתו האחרונה עם ההרכב אחרי 3 וחצי שנים. גילי מקדיש לו את השיר This is Where I’m Home ושניהם נראים נרגשים.
על אף שהקהל לא מבין את המילים, גילי מפעיל ואף מלמד אותו כמה הברות באמהרית. הקצב בו מונחת הפראזה הווקאלית על התיבה מורכב מבחינה ריתמית, ודורש סוג של אלסטיות. הגמישות והדינמיקה נוכחות מאוד בהופעה, ובעיקר בשירה. לגילי יש קול מצויין, כאמור, עם מנעד טבעי מרשים. הוא נשמע טוב ברג’יסטרים הנמוכים, אבל לא פחות משכנע בגבוהים, ולרגע אני חושב שאיפשהו יש כאן איכויות זוהר־ארגוביות, משהו שלא שמעתי אצל זמרים מסגנון הפופ הים־תיכוני בן זמננו.
באמצע ההופעה הוא מתוודה “הייתה לנו טיסה אמש, אבל היא נדחתה. היינו 17 שעות בדרכים, ורק שעה לפני ההופעה הגענו לכאן”. הקהל תומך מאוד, ומחבק את גילי, שגם יורד מהבמה אל השורה הראשונה. הוא ממש “שואו מן”, אבל טבעי ואמיתי, ונטול פוזה. למחרת אני פוגש את גילי לשיחה. למרות שהוא מותש, הוא משתף פעולה ונותן מזמנו בנדיבות.
משלושה יוצאת אחת:
הנציגים מישראל
פסטיבל וומאד מארח אמנים מרחבי העולם, וגם מישראל הגיעו כמה נציגים. אבל מי שהסתכל באתר הפסטיבל, בקלות יכול היה לפספס את זה. רק היוצרת המיוחדת ויקטוריה חנה נרשמה תחת הדגל בצבעי כחול־לבן, בעוד שמייסא דאו שגרה בחיפה הייתה רשומה כזמרת מפלסטין וגילי יאלו התל־אביבי צויין כמייצג את אתיופיה. המחאה האתיופית בישראל בעיצומה בתקופה הזאת, ורציתי לדעת אם יש קשר בין הדברים.
גדלת בישראל, כישראלי. אבל לישראל אין בעצם ייצוג ממשי במוזיקה שלך. באתר של וומאד בכלל כתוב שאתה מאתיופיה…
“תראה, זה שאני מישראל זה כבר ייצוג, זה מה שזה – אני אמן ישראלי בסוף. נכון, נולדתי באתיופיה, גרתי שם 4 שנים, אבל אחרי זה 34 שנה בישראל. אז אם אתה מסתכל, מעבר לאיך שאני נראה, אני מאוד ישראלי. אבל כל הריחות והטעמים שספגתי ב־4 שנים הראשונות היו אתיופיים. אז אני שניהם. מבחינת איך שמציגים את זה, אנחנו שולחים את זה תמיד כ’אתיופיה־ישראל’ וככה מציגים את זה ברוב הפסטיבלים. פה אני לא יודע מה קרה״.
בתכנייה המודפסת כתוב ״אתיופיה־ישראל״.
״בדיוק״.
אבל באתר זה רק אתיופיה. אז זה לא איזה אינטרס פוליטי שקשור במה שקורה עכשיו בישראל, במיוחד עם מחאת האתיופים?
“אני לא חושב. מישהו שם פספס כנראה. יש לנו בעיות בבית, זה נכון, אבל זה לא אומר שצריך להוציא את הכביסה המלוכלכת שלך לפני העולם. וזה נכון מבחינתי גם לגבי ישראל וגם לגבי אתיופיה”.
ביקרת שם לא מזמן כל כך, נכון?
“כן, לפני בערך שנתיים וחצי. צילמנו שם קליפ. זה היה לגלות שוב את הבית: הסלון. הריחות, הבישולים, הקפה, הכל”.
והבנתי שגם קיבלו אותך מאוד יפה – השמיעו אותך ברדיו. אתה חושב שיהיה לזה המשך?
“זאת באמת שאלה. אני אהיה כנה; אני לא יודע. כי אמנם יש שירים שהם קלאסיים, אבל אני מביא כל מיני צבעים אחרים, מז’אנרים לא־אתיופיים. זה תהליך”.
הגעת די מאוחר למוזיקה האתיופית. לפני זה היית ב”זבולון דאב סיסטם”, שזה יותר רגאיי ודאב בכלל.
“הייתי שם עם נדב הגיטריסט, והוא ממשיך איתי מאז”.
יפה. אתה חושב שגם חלק מהקהל של ״זבולון״ המשיך איתך, או שזו חיה אחרת?
“זאת חיה אחרת. אבל יש קהל שמגיע גם משם. הרבה אנשים שאולי אהבו אצלי משהו בהופעה מצטרפים אלינו”.
וגם האלבום האחרון שלכם היה מין גשר למה שאתה עושה עכשיו.
“ממש. זה היה פתאום באמהרית. הגענו לאיזו פסגה, הופענו בג’מייקה בפסטיבל של גדולי הרגאיי והדאב. אחרי שבע שנים, רציתי לנסות להיות אמן סולן. אתה תמיד צריך להמשיך לזוז”.
מרגיש שגם השתנית כפרפורמר מאז?
“מאוד. זה גם הסגנון המוזיקלי. ב’זבולון’ זה היה גרוב יותר עמוק ואיטי, שאתה צולל איתו, ופה אני עושה גרוב אנרגטי מאוד שאתה רוקד אותו”.
אתה מנסה להביא משהו מהריקודים המסורתיים מאתיופיה להופעה שלך?
“יש רקדנים אתיופים הרבה יותר טובים ממני… אני לא נחשב רקדן או משהו. זה לא המקום. זה פשוט איך שאתה חש מוזיקה. זה עניין של שחרור. אם אתה משוחרר מספיק כדי להשתטות… זה קשה מול קהל להיות ככה משוחרר עם הגוף. זה תהליך שאתה עובר”.
בשיעורי היסטוריה מדברים על כל העליות,
רק לא על האתיופית
ספר קצת על חוויית הוומאד שלך עד עכשיו.
“חווייה מדהימה, אבל האמת היא שלא כל כך הספקנו. הייתה לנו טיסה שהתבטלה, אתה יודע, וזה יוצר סיטואציות לא הכי נעימות. היינו כל הלהקה ואתה רעב, עייף. זה מלחיץ… הגענו איזה 40 דקות לפני ההופעה, איכשהו התארגנו מהר וכשאתה עולה לבמה, אתה שוכח הכל… היה ממש כיף. יש לי מזל שיש לי כאלה נגנים, וסאונדמן צמוד מהארץ. מחר כבר חוזרים לארץ, יש הופעה בתל אביב, ובסוף השבוע הבא נופיע בפסטיבל זיגט בבודפשט”.
זו הגשמת חלום עבורך להופיע בפסטיבל?
“האמת היא שעד לפני כמה שנים לא ידעתי על וומאד. אבל כן, מאז שנכנסתי לסצנה הזאת של מוזיקת עולם כולם אמרו כמה זה חשוב להופיע פה. אז כן, ממש רצינו והיה מאוד משמח כשבישרו לנו על ההופעה. ומאוד מרגש שזה קרה טוב. היו פסטיבלים ברמה הזאת שהופענו בהם והיה סבבה, אבל לא כמו שרציתי… לפעמים זה קורה ולפעמים לא”.
אולי זה שכבר הייתם על הקצה, אחרי נסיעה מייגעת ולחצים, דווקא תרם איכשהו להופעה. הייתם על סף פיצוץ והתפוצצתם על הבמה, בקטע טוב…
“זה מה שנדב אמר לי לפני ההופעה. הייתי כל כך עצבני ונסער, וצעקתי עליו ‘זה לא נכון’. אני מאוד דרוך ולא רציתי סתם להניח הנחה שהיא לא קיימת. אבל זה כן היה נכון בסוף…”.
יש אלבום חדש בדרך?
“אני נכנס כרגע לעבודה על אלבום חדש שנקליט כנראה בתל אביב”.
אחרי אי־פי ויותר משנתיים מאז האלבום הראשון שהצליח, יש הרבה ציפיות. אתה נחשב כהבטחה. איך אתה מסתדר עם זה?
“אני לא אוהב ציפיות והבטחות… אני גם לא רואה את זה ככה. אני רואה את זה יותר כמשהו שאני עושה, ולפעמים זה יהיה למעלה ולפעמים למטה. זה מין מסע כזה שלא נגמר”.
מאמרים קשורים
חשוב לך שהקהל ידע על מה השירים?
“תמיד אומרים ‘שים תרגום’ בקליפים. טקסט זה הברות, מילים. זה כלי תיפוף, כלי מלודי. אני עובד קשה כדי שהטקסט יהיה טוב, ומקבל עזרה בכתיבה באמהרית. לא בא לי לתרגם כל דבר, אלא להעביר אווירה כללית של משהו שאתה נהנה ממנו. אני רוצה שהקהל ייקח את זה למקום שלו, גם אם הטקסט לא לגמרי מובן. אם כבר מדברים, אז אני יכול להגיד לך שחלק מהטקסטים שאני כותב הם חברתיים־מחאתיים, חלק יותר אישיים – דברים שאני עובר, או למשל תפילה להחלמה של חבר שהיה במצב בריאותי קשה. כואב לי שבבתי ספר בשיעורי היסטוריה מדברים על כל העליות, רק לא על האתיופים. אני כותב על הנושאים האלה. הוצאתי עכשיו סינגל, בעברית, כתגובה על אירוע שבו נהרג או נרצח בחור אתיופי. זה עדיין בחקירה”.
איך המשפחה שלך הגיבה לזה שהתחלת לשיר באמהרית?
“הם היו בשוק. הם אף פעם לא האמינו שאני אעשה את זה. אבא שלי הוא טיפוס מופנם. הוא ראה אותי פעם אחת בהופעה וזהו… פחות מתחבר לזה. אימא שלי היא אנרגטית, ממנה כנראה קיבלתי את זה. אבל כן, האחים והאחות גם שמחו, למרות שהם לוקחים אותי כמובן מאליו…”.
יש לך קהל פוטנציאלי יותר מחוץ לישראל?
“חד־משמעית כן. גם בארץ אוהבים את המוזיקה, אבל זה עניין של כמויות: הפסטיבל שכולם מדברים עליו בארץ – אינדינגב – כמה אנשים באים, 7,000?”.
יש תוכניות לעתיד? שיתופי פעולה?
“יש כל מיני כיוונים ומחשבות, אבל עוד מוקדם להגיד. אנחנו ממשיכים לעבוד ולהתקדם”.
* סקירה מלאה על פסטיבל וומאד, ראיון עם מייסא דאו ומידע על ויקטוריה חנה אפשר למצוא בכתבה הזו.
** עשה לכם חשק? כרטיסים מוזלים לפסטיבל וומאד הבא ב־2020 יימכרו בחודש נובמבר באתר וומאד.
*** הכתבה הזאת פורסמה במגזין המודפס החדש של עלונדון, שהופץ ברחבי לונדון. מעוניינים בגרסה דיגיטלית? הירשמו לניוזלטר שלנו.
