מלאכת מחשבת עמוקה של הנפש עברה עד ש’תבואות הרוח’ ראה אור. אלבום הסולו של מתופף משינה האגדי איגי דיין הוא למעשה עבודה מדוקדקת של שניים: איגי – שכתב, הלחין וביצע וטל טרייביש – שותפו לעיבוד שגם הפיק מוזיקלית באופן פלאי לכדי יצירת סאונד נדיר באיכותו. כ-5 שנים ארכה העבודה המוקפדת והתוצאה היא אכן אלבום מיוחד, רגיש ומרגש המומלץ להאזנה אינטימית וחורפית.
באוקטובר 2019 הגיע איגי דיין ללונדון, לעקוב מקרוב אחר שלב המאסטרינג שנעשה באולפני אבי רוד וכן להופעה אינטימית עם שירי האלבום שטרם ראה אור. באותה תקופה שחרר רומן ביכורים, ‘חווה’, שזכה לביקורות נלהבות – בין היתר ממאיר שלו ואהוד בנאי. דיין, שתכנן להוציא את ‘תבואות הרוח’ בחורף העדיף, לדבריו, ‘לא לבלבל ולהרבות בשמחות’ והתמקד בספר ואילו האלבום המתין לזמן הנכון לראות אור. עכשיו, בשעה טובה, הזמן הזה הגיע והאלבום יוצא בשני כרכים.
אני משוחח עם איגי על שירי האלבום ותהליך העבודה שהוביל לתוצאה הסופית ועל הכוונה לשוב ולהופיע עימם.
בשיר הפותח, ‘בעיניה’, אתה שר: ‘שירים שמעולם לא כתבתי באים שלמים כבר, מושרים’. תהיתי האם האמנם כך באו אלייך שירי האלבום, או שתהליך הכתיבה התנהל אחרת.
“לכל שיר יש את הסיפור והדרך שלו. לי לרוב יש חתיכה של מוזיקה שמגרה אותי ואז באיזשהו שלב אני מנסה להבין אילו מלים יכולות להתאים למצב הרוח. אני מודע לכך שישנם מקרים בהם טקסט נהדר ומנגינה נהדרת אינם בהכרח מתחברים ליצירה אחת שלמה. על פני תקופה, אני מעצב את השיר ביתר תשומת לב, משתדל להקפיד שמה שאני עושה עובד לי נכון”.
האם הספר שכתבת השפיע על הדרך בה אתה ניגש לכתיבת הטקסטים לשיריך?
“היה חצוף מצידי לכתוב ספר, אני חושב, אפילו שהדרך בה עסקתי בזה לא היתה חצופה. העובדה ש’חווה’ התקבל בכזה חום מאוד שמחה אבל גם טיפה הביכה אותי – מה, פתאום אני סופר? לשאלתך, אז כן, זה בהחלט עזר לי עם הבטחון העצמי לשירים. למרות שכבר הייתי בעבודה על האלבום כשהספר יצא, הספר שינה לי את המוזיקה באיזשהו אופן, אישר לי שאפשר ואפילו כדאי לכתוב ככה, מהמקום האישי, שדורש מעט יותר קשב מהמאזין, גם לטקסט. אני מאמין שהדרך היחידה שלי לשמור איתי את המאזין היא לקחת אותו ביד, שורה אחר שורה, כמו מין מדריך טיולים”.
ספר מעט על דרך העבודה עם טל טרייביש, המפיק. במה התמקדתם מבחינת הצליל, העיבודים, ההפקה? אני מבין שזה היה תהליך ארוך, שלא לומר מפרך…
“אכן. עבודת ההקלטה ארכה 5 שנים שזה בהחלט פרק זמן ארוך להתמקד ב-10 שירים. טל הוא מבחינתי גאון. הוא יודע להסתכל רחוק, והיה לו משהו ברור בראש, הרעיון של איזה אלבום לעשות, ואיך לעשות. הוא הלך איתי ואני איתו בתהליך הזה, ברמת הכבלים. יש כוונה מאחורי כל פרט שיוצר את היצירה הזו. קודם כל רצינו שהגיטרה והשירה יחזיקו את כל העניין. הקלטנו אותי מנגן ושר ביחד, בלייב, מתוך החלטה שגם אם יש זיופים – לא ניגע. במוזיקה מודרנית המון עובר עריכה ממוחשבת שבעצם עושה לביצוע החי מניפולציה. לכלי האותנטי או לקול כפי שהוא אין כמעט מרחב דינמי. אנחנו רצינו את הדבר הזה היותר קרוב, אמיתי, אינטימי”.
מתי הוחלט להוסיף למינימליזם הזה של האקוסטית-שירה גם עיבוד עשיר יותר, כלים נוספים?
“כעבור כשנתיים וחצי בהם עבדנו על השירים גם מבחינה מבנית וגם מבחינת ההקלטה התחלנו להרגיש טוב עם התוצאה – מהסשן שבו אני מנגן לבד. ואז עלה הרעיון של להוסיף עוד כלים, לעבות את הדבר הזה. אני לא הייתי ממש מוכן לזה וטל למעשה די שכנע אותי להמשיך את המסע, מתוך איזה חזון. אז התחלנו להזמין נגנים מובחרים שאני מכיר ומוקיר ולתת להם לעבוד עם השירים. בהתחלה בלי עיבוד. פשוט שינגנו חופשי. הרבה מרחב נוצר. הם קיבלו יחס של כבוד. בחרנו להשתמש בכלים ובנגנים האורחים כמנה עיקרית. הלפיד שהנחה היה באיזה סידור מקבלים את המקסימום רגש”.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
הרבה החלטות קצביות
מעניין שיצא לך אלבום שחוש הקצב הוא בכלל לא העיקר בו.
“נכון שהוא לא אלבום קצבי במובן שמוזיקה שאני עושה עם משינה היא קצבית, אבל יש באלבום הרבה החלטות קצביות, למשל בין הגיטרה לשירה. יש פעימה, אבל לא כזאת שאני רגיל בה. ומבחינת הדינמיקה במוזיקה, יש תנועה, צריך לדעת איפה ליצור את הדרמה, איפה להנחית את המכות, בעצם כמו בתיפוף”.
נשמע די מדיטטיבי.
“תראה, גם לנגן תופים עם משינה זה מדיטטיבי”.
בשנת 1992, כשמשינה בשיא ההצלחה, הוצאת אלבום סולו שחרג בהרבה מהסאונד של הלהקה ולא התקבל בחום. איך החוויה הזאת השפיעה עלייך?
“אנשים בגדול לא קיבלו טוב את האלבום הראשון. לא כל כך הבינו מה זה הדבר הזה פתאום, הצעקה הזאת. אנשים נרתעו מזה, היו גם שממש דאגו לי.אני חוויתי את זה קשה. למרות שיש גם אנשים שכן מאוד התחברו לתקליט ההוא, בגדול היה לזה כנראה איזה היבט טראומטי בשבילי, בכל זאת לקח לי יותר מ-20 שנה לחזור להקליט סולו, ובסגנון שונה לחלוטין”.
אבל התעוזה הזאת, של לעשות את מה שנכון לך, זה מה שהנחה אותך גם אז וגם היום כנראה.
“כן, אולי זה באמת הדבר היחיד המשותף לאז ולעכשיו. הצורך שלי להגיד שאני עושה את הדבר שאני חושב עליו בקיצוני, בלי שייסתדר עם כל מה שאני מכיר. עשיתי משהו שהוא מנוגד בכל פרמטר לתפיסה הרווחת. ככלל, יש טעם בעיניי בכך שבכל יצירה תרגיש את הדרך שאני עושה. שלא תהייה דריכה במקום”.
לשיר הסוגר את כרך א’, ‘מיטת ברזל’, יש לחן בעל גוון מאוד יהודי. אתה גם מצטט שם, מילולית וגם מוזיקלית, מ’כל העולם כולו’. מניין בא הקשר לשיר הזה?
“השיר הזה עוסק בפטירת אבי. בשנותיו האחרונות אבי התקרב לאיזשהו מפלס ביהדות. אני הגעתי להבנה שהפזמון הזה של ‘והעיקר לא לפחד כלל’, שאני משנה לו קצת את הטקסט אבל לא את המסר, הוא עצה די חזקה בחיים, ולפעמים זה כל מה שאפשר לעשות. רציתי להביא את המסר מהשיר הזה שלעתים מושר באופן יותר מתלהב ומתלהם, למקום האישי שלי, עם אבא שלי”.
האם אתה מתכנן לצאת להופעות בעקבות האלבום?
“קודם כל, היו הרבה הופעות הכנה שערכתי בפני קהלים מצומצמים לקראת ההקלטות. זה מרגיש לי חשוב ובעל ערך להופיע בפני אנשים, ויותר מכך, מעניין אותי לפגוש את האנשים שמקשיבים. כרגע עדיין לא ברור מה יהיה עם הופעות, אבל בהנחה שזה יקרה, יש לאלבום שתי צורות להתקיים על במה. האחת – עם כל הרכב הנגנים כאורחים, מנגנים כפי שהאלבום נשמע. אבל זו הפקה שתצריך אירוע מיוחד והיא בגדר חלום רטוב. השנייה היא לבד עם הגיטרה, בעירום, שזה יכול להיות בכל מקום בעצם”.
אז אפילו שהשירים כבר עברו איתך כברת דרך ארוכה, אתה בעצם מרגיש רצון שיהיה לזה המשך.
“עכשיו כשזה סוף סוף יוצא לאור אני רוצה לשחרר ולפגוש את ההדף, להבין איפה זה נוגע באנשים, לחזור עם זה הביתה, עם הכח שזה ייתן לי להמשיך. יש אי ודאות עדיין לגבי העתיד של הופעות. אם משינה חוזרת באיזה פורמט, כי תמיד יש דרישה, אז אני מפנה את הזמן והשאר צריך להידחות. בינתיים כבר יש לי ולטל כיוון לפרוייקט אחר, חדש. ובמקביל, בין לבין, אני כותב”.
נשמח מאוד לראות אותך שוב בלונדון…
“גם אני אשמח מאוד לבוא, בכיף. נקווה שבקרוב יתאפשר”.
‘תבואות הרוח’ זמין עכשיו להאזנה והורדה בכל פלטפורמות המוזיקה. לרשימת הקרדיטים והמלים:
https://www.iggydayan.com/
אולי תאהבו לקרוא גם ראיון עם איגי דיין לפני ההופעה שלו בלונדון:
https://alondon.net/new-site/הופעה-של-איגי-דיין-בלונדון/
