באלבום האחרון והמצויין של אילן וירצברג, ‘בתוך הרעש הגדול’, שיצא לפני כשנה, מופיע שיר שנקרא ‘לא גבר וגם לא אישה’. בהתחשב בכך שוירצברג תמיד כאילו ייצג איזה סוג של גבריות רכה אנטי-מצ’ואיסטית, כמעט נשית, והלהיט הגדול ביותר שלו היה ‘סקס אחר’ הנועז, תהיתי האם בשיר החדש היתה הצהרה. וירצברג צוחק:
‘את הטקסט לשיר קיבלתי מהמשוררת יפעת גדות, ומיד אהבתי. זה שיר על זהות מינית, ואם יש לך תהיות על הכוונה תצטרך לפנות למשוררת עצמה. אני אמנם לא צבר מחוספס אבל אין לי ספק בגבריות שלי. מצד שני אין לי בעיה לחשוף צדדים עדינים ורכים שלי שמזוהים כחלקים נשיים׳.
אילן וירצברג חתום על מאות שירים שכל מי שגדל בישראל בשנות השבעים-שמונים-תשעים מכיר, אם זה כמלחין, מעבד או מפיק מוזיקלי. בשנים ההן היה ‘מוזיקאי להשכרה’ ורסטילי, החל מהרוק החתרני של להקת ‘הקליק’ דרך הלחנת להיטים לגידי גוב, ג’וזי כץ ויוסי בנאי ועד להפקת אלבומי מיינסטרים לעפרה חזה וחוה אלברשטיין. הוא היה מעבד ומפיק הבית של שמוליק קראוס, נורית גלרון וגלי עטרי, וטביעת ידו חתומה על קלאסיקות אינספור – מעיבוד ונגינה ב’סוס עץ’ שקראוס הלחין ואריק אינשטיין שר, ‘רואים רחוק רואים שקוף’ בו השתתף בשירה ובהלחנה (את הקרדיט קיבל רק קראוס), והפקת האלבומים ‘גלגל מסתובב’, ‘אחרי עשרים שנה’ ו’ידידותי לסביבה’ של קראוס.
לעטרי הפיק וירצברג 4 אלבומים משמעותיים ומצליחים וכתב לה להיטים כמו ‘עוד מעט’ ו’הכל עומד במקום’. שיתוף הפעולה עם נורית גלרון היה ארוך ופורה במיוחד, ובין היתר הנפיק פנינים כמו ‘הלילות הקסומים’, ‘שיר אהבה’ (‘משהו בלבבה’), ‘אתה הרי יודע’ ו’כולנו זקוקים לחסד’, אם לציין רק כמה מהיותר מוכרים. האלבום הראשון שוירצברג חתום עליו כמבצע הוא ‘בציר טוב’, פרוייקט ראשוני ומיוחד של שירים שהלחינו ושרו וירצברג ושמעון גלבץ לטקסטים של המשוררת יונה וולך. על אף שבזמן יציאתו ב-1982 לא זכה ‘בציר טוב’ להצלחה מסחרית גדולה, עם השנים הגיע למעמד ‘אלבום זהב’ והיום הוא נחשב לאלבום מפתח ברוק הישראלי, שהשפיע על דור של יוצרים מערן צור דרך אביב גפן ועד נינט. מאז אמצע שנות ה-80 ועד היום הוציא וירצברג 16 אלבומי סולו, ולא עושה רושם שהוא מאט את הקצב.
הי אילן – שלום מאנגליה. שמח לראיין אותך לעלונדון. מה החיבור שלך עם אנגליה?
‘מבחינה מנטלית ומוזיקלית אפשר להגיד שגדלתי באנגליה. גדלתי על הביטלס, הסטונס, הנדריקס, שלמרות שהיה אמריקאי כמובן אנגליה אימצה אותו, ובהמשך קלפטון, פינק פלויד…ופעם הבסיסט של אלן פרסונס פרוג’קט לחץ את היד שלי בייראת כבוד, מה שהחמיא לי מאוד…תמיד העדפתי את הרוק הבריטי על האמריקני. גם את התיאטרון הבריטי אני אוהב. בעיני הריחוק הופך את זה דווקא ליותר מרגש. בארץ הרגשות מאוד מוחצנים וזה נהייה רגשני מדי’.
וחשבת פעם לנסות את מזלך כאן? כתבת טקסטים באנגלית?
‘לא ברצינות. הרבה פעמים כשהייתי עובד על שיר חדש, בשלב הסקיצות, כשעדיין לא היה לי טקסט הייתי שר מילים באנגלית, חצי ג’יבריש…בעברית זה יותר מסורבל, יש הרבה הברות, אבל בסוף זו השפה והתרבות שלי, למרות שהבסיס המוזיקלי שלי נשאר מוזיקת רוקנרול אנגלית’.
בעשור האחרון בקירוב הוצאת 6 אלבומים. זה הספק מרשים. מאיפה אתה מקבל השראה? והאם אתה מוצא שזה יותר קשה מבעבר?
‘בזה אני עוסק כל חיי – ביצירת מוזיקה. אני משתדל להוציא אלבום כל שנה-שנתיים בערך. זה קצב פנימי שלי, מין דחף שיש לי. אמנם היום הפורמט השולט הוא סינגלים וכבר לא מוכרים אלבומים, אבל עדיין יש מי שרוצים לשמוע אלבום שלם – זה כמו ספר או יצירת אמנות, יש בזה ערך מסויים. אבל כן, זה נהייה קשה יותר עם הזמן. ולא פשוט לי למצוא בעולם הרוק השראה היום. יש מחסור בדברים חדשים שנוגעים בי – צריך הרבה כדי לרגש אותי כנראה…ואולי ככה זה ברוק, אולי זה די מיצה את עצמו באיזשהו מובן’.
ומה עם רוקרים ותיקים שממשיכים ליצור – ניל יאנג לדוגמא?
‘לרוב זה מרגיש לי שהם מעבר לשיא – יאנג, קלפטון. זה כבר לא כמו פעם. באלבום הלפני האחרון שהוציא דייויד גילמור היו דברים שאהבתי. אבל בגדול אין הרבה. מוזיקה זה משהו שמאוד מחובר לאיך שאתה גדל. כמו פרי שמבשיל. אולי בגלל זה אחרי גיל מסויים פחות מתרגשים מדברים חדשים והטעם פחות משתנה. אבל אני מקווה שהאלבומים שלי לא מרגישים ממוחזרים, כי אני כן ניגש לכל פרוייקט חדש עם אנרגיה רעננה, או לפחות מנסה’.
המוזיקה שלך נוטה לגוון ומרחיבה את אופקי הרוקנרול או לפחות לא נצמדת לנוסחאות קבועות: הרוק שלך מלודי, לעתים בלוזי, לעתים לירי. הוא נע על התפר שבין העדין למחוספס. כתבת פסקולים לסרטים, הושפעת מניו וייב, יצרת מצד אחד אלבומים כמו ‘מה שנשאר’ ו’בזמן אמת’, בהם המוזיקה יותר אקספרסיבית סטייל הרוק המתקדם של הסבנטיז ומצד שני אלבום אינסטרומנטלי של מוזיקה אלקטרונית.
‘כי אני אוהב את כל תתי הסגנונות האלו, ומעניין לי להתנסות, לגוון, להתחדש. גם באלבום ההוא, ‘אהבה מתחת למים’ שבו עשיתי מוזיקת אמביינט וטכנו ממוחשבת הוספתי על זה שכבת גיטרה חשמלית, כי זה העולם שלי, הגיטרות. זה היה ב-1999, בימים המוקדמים של הפצת אלבומים באינטרנט ולשמחתי האלבום זכה לתהודה בינלאומית ואפילו הרווחתי מזה קצת כסף’.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
בטקסטים שאתה כותב אתה מדבר הרבה על נושאים מאוד אישיים. הכתיבה ישירה, אינטימית, כנה, ואתה מביא לשם דברים לא פשוטים מהחיים. האם אתה רואה ביצירה כלי טיפולי?
‘לחלוטין. מוזיקה היא כלי נהדר עבורי לעבד ולעכל את הדברים שאני עובר. לנסות להבין. יש לי אלבום שנקרא ‘הפצע והמרפא’, כי הכל מחובר, וכשאני כותב ומדבר על הקשיים, על הפצעים, הפתיחות יכולה לעזור לזה להירפא’.
כשהיית בן 17 אביך שם קץ לחייו. בשיר ‘זר’ שחתם את אלבומך הראשון, כתבת: ‘רטט לא מוכר בתוך ליבי קורא תגר’. זו התמודדות מאוד אמיצה עם רגשות חשופים של בלבול וזרות לצד טראומה כזו.
‘הייתי מוכרח לכתוב את זה כנראה. זו היתה טראומה עצומה. הלכתי שנים לטיפול פסיכולוגי, אישי ובהמשך גם קבוצתי, שמאוד עזר לי. אחרי שזהבה אשתי נפטרה מסרטן בגיל צעיר היה בי צורך לפרוק וזה יצא גם בהופעות וגם בשירים שכתבתי שיצאו באלבום ‘באת כמו עשן’.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
באיזה אופן פרקת את זה בהופעות?
‘שמוליק קראוס בדיוק עמד אז לצאת לסיבוב הופעות והוא שכנע אותי להצטרף ללהקה. הוא היה פרפורמר מאוד דינמי ועוצמתי וזה לימד אותי הרבה על איך להופיע ונתן לי השראה. היו בהופעות ההן איתו אנרגיות חזקות, אני זוכר שדי התחרעתי על הגיטרה וברור לי שזה היה קשור גם לעוצמות הרגשות ולאבל שחוויתי’.
להבדיל מקראוס הבוטה והכריזמטי, אתה תמיד מצטייר כמופנם ושקט. גם האופן שבו אתה שר הוא לרוב עדין. לא מתחשק לך לצעוק לפעמים, כמו שכתבת בשיר ‘לך תתפרע’ מהאלבום הקודם?
‘זה רק טקסט, אני לא באמת מרגיש צורך לקום ולהתפרע…לרקוד במסיבה כן, שם אני יכול לצאת מעצמי ולהשתחרר. לצעוק ממש אני לא כל כך יכול – לא כך בנוי הקול שלי…אתה שמעת פעם את פול סיימון צועק? אז אני מוצא דרכים להכניס רגש לקול, ויש שירים שלי שבהם אני כן מקצין קצת את השירה. אבל הכלי שהוא באמת הקול שבו אני יכול להתבטא הכי בחופשיות ובלי גבולות זה הגיטרה. שם אני צועק’.
כנראה משהו שאני טוב בו
אתה יכול להסביר איך אתה מצליח לכתוב לחן מלודי מתנגן לטקסט שירתי בלי מבנה של פזמון? זה די פלאי ולא מובן מאליו להלחין את וולך, זך, אבידן או אבות יישורון. גם הטקסטים לא תמיד בהירים.
‘אין לי באמת הסבר לזה, אבל זה כנראה משהו שאני טוב בו. ככל שהשיר פחות מובנה וברור הוא יותר מסקרן אותי. עד היום יש שירים שהלחנתי שלא לחלוטין מובנים לי אבל שם גם הקסם והעניין. בתהליך ההלחנה אני מג’מג’ם עם המילים עד שמשהו מתחיל להתגבש, לשיר מתחילה להיות ‘תעודת זהות’. אני משנה לפעמים את הסדר או חוזר על חלק מהטקסט כדי להתאים אותו למנגינה שלי. למשוררים זה ממש לא אכפת, להיפך, הם אוהבים את האינטרפרציה המוזיקלית שנותנת למילים מימד נוסף או משמעות אחרת. פתאום השיר מקבל חיים מחוץ לנייר’.
בעבר, כששיר או אלבום שעשית למישהו אחר זכה להצלחה – והיו הרבה כאלה – לא כולם חשבו על מי שעומד מאחורי זה. הקהל הרחב, זה שקנה את התקליט של נורית גלרון או הלך להופעה של גלי עטרי בעקבות הפקה מוצלחת שלך לא בהכרח ידע מי זה אילן וירצברג. זה לא פגע לך באגו איפשהו? לא נעלבת?
ממש לא. הייתי שמח עם ההצלחה שלהם וגאה שהיה לי חלק בזה. זאת עבודה. יותר קשה היה אם הייתי מוציא תקליט שדרים שלי והיו מתעלמים ממנו, זה היה יותר פוגע. אבל בגדול תמיד קיבלתי מחמאות ממבקרים. זה שזה לא התרגם למכירות והצלחה מסחרית זה דבר אחר. אבל משמיעים אותי די בקביעות ואני מקבל תמלוגים ושמח בחלקי. אני אוהב לחשוב שפעם הייתי המפורסם הכי אנונימי, והיום אני אולי האנונימי הכי מפורסם’.
זה יהיה נכון להניח, על פי התכנים של השירים שלך, שבצעירותך נטית יותר לדכדוך, ושעם הזמן משהו נפתח ואתה היום הרבה יותר שלם עם עצמך ועם העולם? אני לא אומר שהכל מדהים אבל אתה נשמע די מרוצה ומפוייס.
כן, זה נכון. בצעירותי גם סבלתי מכל מיני פחדים וחרדות. הלכתי לטיפול בין השאר בגלל פחד במה. זה קשור גם כנראה לשואה (אביו של וירצברג שרד את אושוויץ – י.כ.) – מי שהיה בשואה היה צריך להסתתר – רק שלא יראו אותי, שלא ישימו לב…אמרתי בריאיון פעם שקהל בהופעה הרגיש לי כמו כיתת יורים, עד כך הייתי מבוהל. היום אני יותר משוחרר. עם הזמן גם אתה מקבל תחושת ערך, ביטחון, זוגיות, הכל’.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
חלומות הם מוטיב מאוד מרכזי שחוזר בהרבה מהשירים שלך. זה מקרי או שאתה באמת מאוד מחובר לחלומות?
‘אני מאוד אוהב לחלום ואוהב כשאני זוכר על מה חלמתי. זה יכול בהחלט לתת לי השראה ולהתגלגל לשיר. לעומת זאת אם התעוררתי ואני לא מצליח להיזכר בחלום זה יכול לתסכל אותי’.
‘בציר טוב’ זה אלבום שבהתאם לשמו נדמה שאינו מתיישן, ואפילו משתבח עם הזמן…
‘חגגנו לאלבום 40 שנה לא מזמן עם מופע להקה מיוחד ומרובה משתתפים ושירים נבחרים מכל התקופות. רצתי עם זה בהצלחה למשך תקופה והיה מאוד מרגש’.
ומה הלאה -מה הדבר הבא?
‘אני כל הזמן משתדל ליצור. התמזל מזלי ואני יכול לחיות מהעשייה המוזיקלית שלי. אמנם להרים הפקות רבות משתתפים כמו המחווה ל’בציר טוב’ זה לא דבר שתמיד מתאפשר, ואפילו מופע להקה רגיל כביכול הוא עסק לא משתלם, לא רווחי, עד כמה שזה כיף לעבוד עם הרכב. אז כשעליי להצטמצם אני מופיע סולו, יש לי אפקטים ולופים לגיטרה שמעליהם אני מאלתר. אני אובססיבי לגבי גיטרות וגם שם יש גיוון והתחדשות. כך שלא משעמם’
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה של יאיר כץ על מוזיקה בבריטניה:
https://alondon.net/new-site/מוזיקה-בבריטניה/
