בלב ליבה של לונדון, שם רוח העיר וקצבה התוסס נפגשים עם האנרגיה הסוחפת של אמנות הרחוב, שהיא אחד הסמלים התרבותיים של העיר, ניתן למצוא את יצירות הגרפיטי העוצמתיות של בנצי ברופמן. אם אתם תושבי לונדון או רק מבקרים, קשה שלא לעצור מול הציורים של ברופמן, הבולטים ברחובות הסואנים וגם בעולם הדיגיטלי במדיה החברתית. היצירות שלו משדרות כאב אנושי בלתי ניתן לתיאור, ומשמשות כשליחים אילמים אך חזקים של סבל לאומי ואישי, שלא נאמר במילים.
פחות מ-24 שעות לפני האירועים הטראגים של ה7.10, בנצי צייר במופע של יצירה חיה לקצב המוזיקה האנרגתית במסיבה ב-“Unity”, מסיבה בקיבוץ רעים שהתחלפה ב”נובה” – האירוע שסיומו הנורא עוד מהדהד בליבנו כולנו. עזיבת המקום בשישי בצהריים הצילה אותו מהנורא מכל, והאירועים של היום שלאחר מכן השאירו חותם עמוק עליו ועל יצירתו.
שיחתי עם בנצי גרמה לי לחשוב על תפקידה של האמנות בתקופות מלחמה וטרור. לאמנים, תהליך הביטוי הוא תרפיותי, אך יצירתו של בנצי חורגת מהקתרזיס האישי. אמנותו מתעדת, מעבירה מסר חשוב שלא משתמע לשתי פנים, תורמת לזיכרון הלאומי, ואף משמשת כאמירה, תוך הצגת נקודת מבט אישית ייחודית. בתקופה של ביקורת בלתי פוסקת על ישראל והצורך לדבר נגד שנאה וטרור, האמנות מעבירה את המסרים הללו ללא מילים, באופן החד והמקפיא ביותר.
לאחר שהבין את ממדי האסון, ברופמן הרגיש כאילו נולד מחדש, והוא מוכרח לפעול. הוא התחיל בסדנאות גרפיטי לילדים מפונים מאזור הדרום, שמצאו מקלט באזור עמק יזרעאל, שם הוא מתגורר. לאחר מכן, צייר דיוקנאות של הנחטפים והנרצחים, ושלח אותם למשפחותיהם כאות תקווה, נחמה, “פירור של אור” במילותיו.
ציור הקיר הראשון למען הנחטפים צוייר בחיפה. המטרה הייתה להביע סולידריות עם המשפחות, לעורר את השיח, לחבר את העוברים ושבים עם גורל הנחטפים, תוך הבנה ש”אסור להניח לרגע את המצב”, כפי שהוא אומר. הגרפיטי הזה בחיפה גרם לרעש ניכר, והגיע לקהל רחב דרך המדיה החברתית וחדשות בינלאומיות.
הפרויקט הבא היה גרפיטי נייד על רכב, במה נודדת להגיע למספר רב ככל האפשר של אנשים. לאחר מכן נוצר שיתוף פעולה עם שגרירות ישראל בלונדון, שם יצר ברופמן גרפיטי ענק של אם וילד עם הכיתוב “הביאו אותם הביתה עכשיו” ב-Leake Tunnel, ואחר כך עוד מספר ציורי קיר בקמדן ושורדיץ׳. שיקולי ביטחון קבעו גישה זהירה, כשאלמנטים ״שנויים במחלוקת״ כמו דגל ישראל נוספו רק בסוף העבודה. הציורים יצרו רעש ניכר בלונדון, בישראל וברחבי העולם. ביום האחרון, ברופמן החליט להגביר את ההד הרגשי על ידי הוספת פסקול של צעקות מחבלים, בכי תינוק וצעקות אם, שהושמעו בעוצמה מירבית. הפסקול הזה השאיר את הצופים, העוברים והשבים, קפואים, בדיוק כפי שברופמן תכנן.
פרויקט לונדון, בתמיכת השגרירות והצוות המדהים ב’We Are London’ ובמיוחד רון קוטנר, היה אפקטיבי מעל המצופה. ציורי הקיר זכו לתשומת לב משמעותית ברשתות החברתיות, מושכים צלמי אמנות רחוב שהגיעו במיוחד, ושיתופים של דמויות ידועות כמו עידן רייכל ומירי מסיקה. “תבשיל טוב צריך תבלינים שונים; האמנות שלי היא התבלין שלי”, מסביר ברופמן.
עבודתו של בנצי ברופמן מגלמת את מהות האמנות כאמצעי לשינוי חברתי, ותפקידה במאמץ ההסברה הלאומי. מרהיבים ככל שיהיו, הציורים שלו אינם ליופי וקישוט, אלא סיפורים המהדהדים את פעימת לבו הקולקטיבית של לאום, תזכורת נוקבת לכוחה של האמנות להזיז, להטריד, להשפיע ובסופו של דבר, אולי גם לרפא.
