הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה הוא היוצר הדוקומנטרי החשוב ביותר בעולם כרגע. אמירה זו אינה איזו הכרזה עיתונאית ריקה אלא עובדה של ממש. לוזניצה (58), המתגורר בברלין מזה כעשרים שנה, יוצא משם פעם אחר פעם למסעות אל תוך העבר האפל של ארצו שלו, של ברית המועצות לשעבר ושל אירופה כולה. במבע קולנועי יחודי, חסר מניפולציות, לרוב בלי קריינות, בלי ראיונות של ראשים מדברים או אפילו פסקול מופק יתר על המידה, לוזניצה פשוט מראה את הדברים כפי שהם או כפי שהם היו. בין אם מדובר בתיעוד מדויק של לווית סטאלין או של משפט ראווה סטלינטיסטי, הקולנוע של לוזניצה הוא האמת במערומיה. השבוע נערכת רטרוספקטיבה גדולה של מרבית סרטיו בתמיכת בית פושקין ואנשי פסטיבל הקולנוע היהודי של לונדון. הרטרוספקטיבה כוללת גם הקרנות של שלושת סרטיו האחרונים שבמובנים רבים קשורים בקשרי עבותות זה בזה: באבי יאר.קונטקסט, שהוא הסרט היחיד, עד כמה שידוע לי, שמתעד בפרוט רב את קורות הטבח הגדול ביותר במהלך מלחמת העולם השנייה בו נרצחו 33 אלף יהודים במהלך שלושה ימים על ידי כוחות נאצים ואוקראינים. כמו כן יוקרן גם הסרט “משפטי קייב” המתעד פרק לא מוכר בהיסטוריה של ברית המועצות בו ערכו הסובייטים משפטים לפושעי מלחמה נאצים בדומה למשפטי נירנברג שערכו כוחות המערב. הסרט השלישי, סרטו האחרון, ‘ההיסטוריה הטבעית של החורבן’, מתעד בצעד אמיץ את ההרס שזרעו כוחות המערב בערים הגרמניות במהלך ההפגזות הכבדות לקראת סוף המלחמה. הראיון שלנו מתקיים בזום ונע בין אנגלית לרוסית ומה שאמור היה להמשך חצי שעה נמשך כשעתיים בשיחה שקשה היה להפסיק. לוזניצה מדבר כמו פילוסוף או משורר ונראה שגם במציאות עינו רואה הכל.
קודם כל, אני מעריץ גדול וזו פגישה מרגשת. ההקרנות של באבי יאר.קונטקסט ושל משפטי קייב, בעצם קשורות זו לזו שכן שני הסרטים האלה מחוברים?
“שני הסרטים מוצגים במסגרת הרטרוספקטיבה שבית פושקין עושים לי בלונדון אז אולי צריך לשאול אותם אבל כן, שני הסרטים מאד קשורים זה בזה. במהלך העבודה שלי על באבי יאר.קונטקסט נתקלתי בחומרי ארכיון של אירוע היסטורי שלא הכרתי קודם לכן. הפוטג’ הזה של משפטי קייב שכב בארכיונים הרבה שנים. כמו החומרים שמצאתי כשעבדתי על סרטי “המשפט” (סרט שבו לוזניצה מצא חומרי ארכיון של משפט ראווה סטאליניסטי וערך אותם לכדי סרט תיעודי מדהים ביופיו ועוצמתו. אב”כ) מצאתי רולרים שלמים שצולמו עבור מגזין סובייטי שמשום מה מעולם לא ראה אור והבנתי שהחומר שאני רואה כאן הוא מסמך חשוב מאד לא רק לקהילה היהודית שלנו אלא לכל הקהילה הסובייטית של אוקראינה בשעתו. בחלק הרביעי של באבי יאר.קונטקסט אנחנו רואים חלק מהתיעוד החשוב של משפטי הפושעים הנאצים שנעשו באוקראינה על ידי המשטר הסובייטי וחשבתי שזה יהיה נכון וחשוב לעשות מזה סרט נפרד שיתאר את התהליך כולו”.
במספר ראיונות אחרים סיפרת על החוייה שלך בילדות שגרמה לך בעצם לעשות את הסרט על טבח באבי יאר. תוכל לספר לנו על כך?
“בילדותי היה רגע, כשהייתי בדרך הביתה מבית הספר, שראיתי אבנים, אולי מצבות שבורות, עם אלפבית מוזר שלא ידעתי לזהות וכששאלתי בבית על זה אף אחד לא רצה להסביר לי במה מדובר כי כל הפרק הזה בהיסטוריה האוקריאינית פשוט הוסתר מהתודעה שלנו. אינפרומציה רשמית לא הייתה קיימת באותה תקופה אבל זה השאיר אצלי חותם עמוק. בתור תושב של קייב וכבמאי הרגשתי שאני חייב לעשות עם זה משהו כי המקום הזה ממש מכושף ופשוט לא קיים בתודעה. אמנם הקימו שם אנדרטות זיכרון ואבל לא נעשה סביבו שום דבר ועכשיו עם המלחמה והכל העתיד של המקום הזה לא ברור אז הרגשתי שאני מוכרח לעשות את הסרט הזה”.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
עזבת במחאה את האקדמיה לקולנוע של אירופה על תגובתם הרפה לפלישה הרוסית לארצך ואחר כך סולקת מהאקדמיה לקולנוע של אוקראינה בעקבות הביקורת שלהם על באבי יאר.קונטקסט כסרט אנטי אוקראיני וכו. אתמול שוחחתי עם חברה, אמנית ישראלית-אוקראינית, שאמרה לי שעם כל הערכתה לקולנוע שלך היא חושבת שעכשיו, בזמן המלחמה, זה לא הזמן לעשות סרטים שמבקרים את העבר הלאומני-אנטישמי של אוקראינה. איך אתה מרגיש כלפי הצהרה כזו?
“החל ממידאן (המהפכה האוקריאינית בתחילת העשור הקודם. אב”כ) ועד היום, אנו חוזים בתהליך בניית המדינה האוקראינית והמדינה עוברת תהליך חדש, תהליך של הרבה מבחנים. מה שעתיד לקרות למדינה הזו תלוי במה שהעם ושליטיו מתכוונים לעשות כרגע ולכן דווקא עכשיו צריך לבחון את העבר ולהתמודד עם השאלות הקשות שהוא מעלה. אותן שאלות קשות, שאוקראינה מתמודדת איתן משנות העשרים והשלושים, דווקא עכשיו השאלות האלה צריכות להפטר בשעה שהמדינה הזו מתמודדת עם ההווה הקשה של המלחמה. כל הנושאים האלה, שיש המון תיעוד לגביהם, האמת לגביהם חייבת להיחשף כמו שיתוף הפעולה הנרחב עם הנאצים, חלקם של האוקראינים בשואה או דברים שעשו מנהיגים לאומנים שעדיין נחגגים כאן כמו אנדריי מלניק או הלאומן סטפן בנדרה שאחראי למעשי פוגרום שבהם נרצחו אלפי יהודים, כל אלה חייבים התמודדות וצריכים לחשוף את כל האמת אודותיהם מלפני ואחרי הכיבוש הגרמני. למה הם שיתפו פעולה עם הנאצים ולמה הם הפסיקו. כל העובדות האלה צריכות להתדיין ברמה הציבורית. כל אלה מי שאומר, כמו החברה שלך, שצריך להתעלם מזה עכשיו בגלל המלחמה וכו, בעצם לא אכפת לו מהמדינה שלו ומעתידה. השאלות האלה צריכות להפטר דווקא עכשיו כי אוקראינה נמצאת על פרשת דרכים ועליה לבחור מה היא רוצה להיות: האם היא רוצה להיות מדינה מערבית, אירופאית, ליברלית, רב תרבותית כמו גרמניה, בריטניה וצרפת או שהיא רוצה להיות מדינה חד תרבותית, חשוכה ומסכנה של שפה אחת, דת אחת, זהות אחת. ויותר מכך, העובדה שאוקראינה לא מתמודדת עם העבר האפל שלה רק נותנת דלק לפרופגנדה של פוטין על ‘דה-נאציפיקציה’ של אוקראינה וכל האשמות מהסוג הזה. עם אוקראינה הייתה מתמודדת עם העבר האפל הזה לרוסים לא הייתה העילה ולא היו הכלים לבוא עם האשמות בלאומנות, אנטישמיות ונאציזם כלפי אוקריאנה כי הנרטיב הזה היה נחקר על יד החברה האוקראינית ולכן זה הכרחי להתמודד עם העבר. הבעיה הכי גדולה של האוקראינים היום היא שהם לא יודעים את ההיסטוריה של עצמם”.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
הם כבר מתים
כאן המקום לציין שלוזניצה מנסה במשך שנים לעשות סרט עלילתי על טבח באבי יאר ללא הצלחה לגייס את המימון הדרוש. הוא מספר שבשעתו פנה עם התסריט לראש הקהילות היהודיות של אוקאראינה שקרא והתלהב אבל אמר שהם לא יוכלו לתמוך בהפקת הסרט שכן “לא כשרה השעה לכך”. במובן הזה מדהים לחשוב שלוזניצה, שאיננו יהודי, חותר כל הזמן לחשיפת האמת האפלה של העבר האוקראיני, יותר מלא מעט אנשי רוח וציבור יהודים, מה שמוביל אותי לשאלה הבאה.
אתה לא יהודי ובכל זאת אתה עוסק הרבה בנושא היהודי, בעבר היהודי של אוקראינה וכו. איך אתה מסביר את זה?
“אני מאד ער לחסך הזה, לריק הזה שנותר באוקראינה בעקבות העלמותה של הקהילה היהודית. אנשים מדברים הרבה, ובצדק, על העבר היהודי של אוקראינה שלפני מלחמת העולם ואיך נעלמו חלקים שלמים מהאוכלוסיה בעקבות המלחמה והשואה. אני דווקא אתחיל את התשובה במשהו שקרה לי בשנות התשעים עם גל העזיבה הגדול של היהודים אחרי התפוררות ברית המועצות. הלכתי לאופרה וראיתי שבמקום תזמורת חיה משמיעים הקלטה. אחר כך שאלתי את חברי, מנהל האופרה של קייב, איפה נעלמה התזמורת. ‘הם כולם עזבו’ הוא הסביר לי והאנקדוטה הזו משמשת מטאפורה בעיני למצב היום באוקראינה ואולי מזרח אירופה כולה. לפני מלחמת העולם כל אדם רביעי בקייב היה יהודי. בערים אחרות היו גם מצבים של חמישים או שישים אחוז יהודים וכל התרבות הענקית הזו נעלמה. במידה רבה אני מאמין שכשהיהודים עוזבים מקום מסוים, אותו מקום מאבד את העתיד שלו”.
התגובה באוקראינה לבאבי יאר.קונטקסט הייתה קשה לא? הואשמת ממש בחוסר פטריוטיות וכדומה.
“כן אבל צפיתי שזו תהיה התגובה. תבין שהסרט שודר בטלוויזיה האוקראינית ביום הזיכרון לטבח וצפו בו כארבעה מליון איש. אני כמובן לא יכול לדעת מה חשבו ומה הרגישו ארבעה מליון בני אדם אבל התגובה הממסדית הייתה צפויה. הואשמתי בעיוות היסטוריה, בחוסר פטריוטיות וכולי”.
תשובתו של לוזניצה מביאה אותי לחשוב על העובדה שאחרי שיצא באבי יאר.קונטקסט לאקרנים, ולאחר שסרב להחרים יוצרי קולנוע רוסים, האקדמיה לקולנוע של אוקראינה סילקה אותו מבין שורותיה ויצאה בשורה של האשמות על כך שלוזניצה אנטי פטריוטי ו”קוסמופוליט”, מילה שבתקופה הסטאלינסטית השתמשו בה באופן אנטישמי כמילת גנאי ליהודים אנטי-מהפכנים לכאורה.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
בתור איש שחותר כל הזמן לגילוי האמת ומי שמסרב לראות נרטיב פשוט של אוקראינים טובים מול הרוסים הרעים, איך אתה רואה את עתיד המדינה שלך, בטח על רקע המלחמה הנוכחית?
“אתה יודע, כל התפישה הזו של גוד גייז ובאד גייז היא מוטעית מיסודה והיא מביאה אותי לחשוב על אפיזודה מהספר ההינדי העתיק בהגווד גיטה. יש שם דיון פילוסופי מעניין בין הגיבור ארג’ון לבין קרישנה. ארג’ון שואל את קרישנה למה אנחנו הולכים לקרב הזה, האם זה באמת הכרחי? כל כך הרבה אנשים הולכים לסבול, כל כך הרבה אנשים הולכים למות. קרישנה עונה לו ‘אבל הם כבר מתים’. הספר העתיק הזה הבין אז את מה שאנחנו עוד לא יודעים היום. בשדה הקרב אין טובים ורעים. ישנן כוונות ואידיאולוגיות סותרות אבל כל האנשים בשדה הקרב הם קורבנות והם כולם כבר מתים”.
לתוכניה המלאה ולרכישת כרטיסים לחצו על הלינק המצורף
אולי תרצו לקרוא גם כתבה על מה לעשות בלונדון:
https://alondon.net/new-site/מה-לעשות-בלונדון-2023/
