טלי צמח // אמרגנית ומפיקה
למה לונדון?
“אני בלונדון בגלל השפה, היופי התרבות וקירבה יחסית לארץ. לא הייתי יכולה לחיות בניו יורק או אוסטרליה. אני מאד קשורה למשפחה ומגיעה לעיתים תכופות לארץ. אבי שמואל צמח ז”ל היה אמרגן גדול, נשיא איגוד האמרגנים בישראל, ואימי שתבדל לחיים ארוכים הייתה רקדנית ומורה למחול, ד”ר לפילוסופיה דוברת שבע שפות.
הגעתי ללונדון דרך עבודתי באופרה הישראלית והאמת היא שכבת לאמרגן עבדתי עם אבי מגיל קטן. הייתי יד ימינו אבל הרגשתי שאני עושה הפקות גדולות כמו סיימון וגרפונקל, טינה טרנר ופברוטי בגלל שאני הבת של. ואז התחלתי לרעות בשדות זרים ולעבוד עם אמרגנים אחרים וזה מאד הפריע לאבי, וכשהקימו את האופרה הישראלית החלטתי שאני הולכת לעבוד באופרה. זו הייתה עבודה מאתגרת ומעניינת עם תזמורת ענקית, מקהלה, סולנים שהגיעו מכל העולם – כולם דיברו באנגלית כי הבמאים הגיעו מחו”ל ונגלה לי עולם מופלא. בזכות ידיעת התווים יכולתי לנהל הפקה ולשלוט בפרטיטורה. ואז יום אחד הוזמנתי לאופרה הלאומית של אנגליה (אינגליש נשיונל אופרה), לעבוד עם במאי שעבד איתי בארץ, והאופרה שיחררה אותי כי הם רצו שאלך ללמוד ושאביא את הידע חזרה לאופרה בארץ. בלונדון פגשתי את בעלי רוני מרמת גן – שהייתי צריכה לנסוע את כל הדרך עד לונדון לפגוש אותו. ואז החלטתי להישאר בלונדון ולעשות מאסטר בניהול אופרה ותיאטרון ואחר כך דוקטורט בניהול אופרה. אמנם כאן לא נולדתי, אבל כאן נולדו לי ילדי: תמיר, יוני, בן, רועי, ושלי וככה נשארתי בלונדון וכמו שאומרים השאר היסטוריה”.
כמה שנים את כאן?
“אני נמצאת כאן כבר המון שנים, יותר כאן מאשר בארץ כשאני חושבת על זה. גם אחותי הילה כאן, ממשיכה את דרכה של אימי שהייתה בעלת סטודיו למחול משגשג בארץ. לאחותי יש את קידנזה, להקת מחול מצליחה שהרבה ילדי ישראלים מופיעים בה. אני הלכתי בדרכו של אבי ופתחתי לפני שנים רבות את חברת הבת של צמח הפקות ישראל, אותה ממשיך אחי יואב, ואנחנו עובדים בשיתוף מלא. למעשה כל ההפקות שמגיעות מחו”ל – מאירופה ומבריטניה, עוברות דרכינו. אנחנו מטפלים בצד הלוגיסטי. אנחנו רואות הפקות כאן, מזהות את הפוטנציאל, ומביאות אותן לארץ. כמו כן הבאנו מהארץ אומנים רבים ללונדון להופעות לקהילה הישראלית ולאירועי התרמה שהתקיימו בממלכה וכללו זמרים, שחקנים קומיקאים וכו’, כמו שרית חדד, ריטה, שלמה ארצי, רמי קליינשטיין, אדיר מילר, דוויד ברוזה, שלומי שבת, קרן פלס, יהודה פוליקר, עדי אשכנזי ועוד רבים וטובים. אני עובדת במשרד עם מיכל אגמון ולאחרונה הצטרף גם בן, הבן שלי, לשורותינו. הוא למד כלכלה ומנהל עסקים אבל דבק בו החיידק”.
ספרי עוד קצת על עבודתכן המגוונת.
“עכשיו סיימנו את פסטיבל הצגות התיאטרון בעברית עם ההסתדרות הציונית ותיאטרון השעה – 75 הצגות בבתי ספר וקהילות יהודיות בלונדון ובערים אחרות, במשך 12 יום. היה מאתגר וגם סוג של שליחות. את ליהיא לפיד הבאנו ללונדון, לרגל יום האישה הבינלאומי, עם ההרצאה ‘מותר לך’ – וערן זרחוביץ יגיע במאי הישר מסיום העונה של ‘ארץ נהדרת’ למופע סטנדאפ. אנחנו מייצאים באפריל להקת מחול מלונדון לבית האופרה בתל אביב לחמש הופעות ומחזירים ללונדון את החבורה מבית צבי לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שאנחנו עושים כל שנה בהתנדבות מלאה עם נספחות צה”ל בלונדון.
באחרונה נפרדנו מחיים טופול שעשה קריירה בינלאומית והתחיל אותה כאן בלונדון עם ‘כנר על הגג’. אנחנו עבדנו עם טופול בזמן האולימפיאדה בלונדון כשהפקנו את טקס הזיכרון לספורטאי מינכן יחד עם השגרירות, ראש ממשלת בריטניה, חברי פרלמנט, מכובדים רבים ואלמנות הספורטאים. טופול נענה לבקשתי ועשה זאת בכזו ממלכתיות, ואפילו שר. אחרי הקורונה התחלנו להתמקצע באירועים לחברות שמגיעות ללונדון לכמה ימים וצריכות מלונות, הסעות ותוכן מגוון של אטרקציות ורעיונות”.
רוצה לספר לנו על אירוע תל אביב לונדון?
“השנה איבדתי חבר ושותף לדרך, מארק וורט ז”ל, שביחד טווינו חלומות והגשמנו אותם. ביחד עשינו את תל אביב בלונדון ב־ 2017 ואת לונדון בתל אביב ב־ 2019 . היינו בעיצומן של תוכניות אירועי יום העצמאות ה־ 75 והוא מת מוות פתאומי שזה שוק נוראי. לקח לנו כמה שבועות להתאפס, לאסוף את עצמינו ולהמשיך כי זה מה שמארק היה רוצה. הוא היה אוהב ישראל וציוני בנשמתו”.
יש תוכניות לעתיד הקרוב?
“בקיץ מגיע המיוזיקל We will rock you לישראל ויופיע במשכן האופרה אז לכל הישראלים שטרם ראו ויהיו בארץ בחופשת הקיץ, קחו את הילדים ובואו לראות את קווין. יהיה מדהים”.
דפנה אטיאס // 43, במאית תיאטרון, 20 שנה בלונדון
לונדון חיכתה לך?
“אחרי כמה שנים של עבודה בתיאטרון בישראל התקבלתי ללימודי בימוי תיאטרון ב־ Royal central school of speech and drama ב 2003. והתאהבתי בעיר ובעולם התרבותי שהיא מציעה”.
ספרי לנו על פועלך כאן ובכלל?
“אני במאית תיאטרון ויוצרת תוכן למדיות דיגיטליות. עיקר העבודה שלי מתרכז כמנהלת אומנותית של שתי קבוצות תיאטרון אימרסיב מובילות בתחומן באנגליה: Dante Or Die ו־ Peut-Être. שיתפנו פעולה עם ארגוני אומנות מובילים באנגליה ובעולם כמו התיאטרון הלאומי של אנגליה, האקדמיה למוזיקה של ברוקלין, תיאטרון אלמיידה בלונדון, תיאטרון טראוורס באדינבורו, הלאורי במנצ’סטר ומרכז המילניום של וויילס. ואנחנו נתמכים באופן קבוע על ידי הארטס קאונסיל של אנגליה. עם Dante Or Die אני יוצרת מופעי site specific ביחד עם השותף שלי טרי אודונובן. יצרנו במהלך השנים הצגות בבתי מלון, בריכות ציבוריות, מחסנים, בתי קפה ואפילו רכבל. אנחנו שואפים לקרב קהילות לנושאים חברתיים עכשוויים מורכבים ולעודד אנשים לראות בכל יום מרחבים מקומיים באור חדש. ההפקות החיות שלנו זכו במספר פרסים, כולל The Wee Review Fringe Groundbreaker Award ופרס מופע התיאטרון הטוב ביותר בברודווי העולמי, עבור User Not Found , ופרס OFFIES 2022 IDEA Performance עבור Skin Hunger. בשנים האחרונות הרחבנו את הפעילות שלנו בתחום הדיגיטלי ופיתחנו פרויקטים ששברו את החומה הרביעית הדיגיטלית. שיתוף הפעולה עם The Guardian בפודקאסט הווידאו שלהם שעוסק בעיזבון הדיגיטלי שלנו אחרי מותנו שהביא לזכייה בפרס הכבוד הדיגיטלי של Scenesaver ומועמדות לפרסי Prix Europa היוקרתיים. Odds On, הסרט הקצר האינטראקטיבי הראשון שלנו, מעביר קהלים לעולם הממכר של הימורים אונליין. הפרויקט זכה בפרס הסרט האינטראקטיבי הטוב ביותר (פסטיבל המדיה הבינלאומי של ויילס), הסרט הקצר הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל גולי הבינלאומי והוא נמצא ברשימת המועמדים לפרויקט הדיגיטלי הטוב ביותר בפרסי הבמה ובפרסי התרבות הדיגיטלית. בנוסף, הקליניקה הלאומית לבעיות הימורים של ה־ NHS מציגה כעת את הסרט לכל המשתמשים שלהם ככלי תמיכה בהחלמתם – ומדגים את רוחב הטווח שיש להפקות שלנו מעבר לקהלים הרגילים שלנו ואת ההשפעה החברתית המתמשכת שלהן. הקבוצה השנייה שאותה אני מנהלת אמנותית נקראת Peut-Être Theatre . הקבוצה מתמקדת ביצירת מופעים ותכנים לילדים.
המופעים שלנו משלבים מחול ותיאטרון והם מונגשים לילדים מכל היכולות והרקעים. אנחנו יוצרים הפקות באורך מלא, לצד פרויקטים נוספים כמו סדנאות לילדים ואנשי מקצוע, תוכניות יצירה בבתי חולים, סיבובי הופעות לאומיים ובינלאומיים. עם תיאטרון Peut-Être שיתפתי פעולה עם מגוון רחב של ארגונים כולל: Great Ormond Street Hospital, London Zoo, University of Oxford Natural History Museum, The Institute of Sound and Vibration , והופענו במקומות יוקרתיים כגון הראונדהאוס בלונדון, הסאות’ באנק סנטר ורויאל אלברט הול, ובעולם במרכז לינקולן בניו יורק, בכנס TYA באטלנטה, ASK בסין, פסטיבל ŻiguŻajg במלטה, כמו גם מקומות בסינגפור, צרפת וישראל. על היצירה שלי לילדים זכיתי בפרס פעולה למען אומנות לילדים ובפרס הקמפיין לאומנות לילדים. בנוסף ליצירה הבימתית אני משלבת עבודה דיגיטלית המתמקדת בסדרת הפודקאסט עטור הפרסים שלנו, .Audiomoves Audiomoves היא סדרת פודקאסט שנועדה לעודד ילדים לזוז, לרקוד ולהיות יצירתיים עם פעילות נטולת מסך”.
ויש תוכניות לעתיד?
“כרגע אני עובדת על סדרה חדשה של Audiomoves בשיתוף עם גן החיות של לונדון. הסדרה החדשה תצא באפריל. בנוסף אני עובדת על מופע חדש שמבוסס על סיפור אמיתי על שני אסירים שהתחתנו בכלא ביורק לפני מספר שנים בזמן שהם במאסר עולם על רצח הומופובי. המופע יעלה בתחילת 2024 ויצא לסיבוב הופעות ברחבי אנגליה”.
דפנה גור // 37 , פרופסור לשיווק בבית הספר לעסקים של לונדון
חלמת לחיות בלונדון?
“החלום שלי היה לגור באירופה ולהיות על הקו לתל אביב. אחרי מספר שנים בפריז ובבוסטון קיבלתי הצעת עבודה מלונדון ביזנס סקול. אני פה עוד מעט שלוש שנים. לונדון עבורי היא מיזוג אידיאלי של תרבויות, אמנות, אינטלקטואליות ועסקים”.
ספרי על פועלך בתחום האקדמי.
“אני מלמדת שיווק כללי ושיווק מותגי יוקרה ) Luxury Marketing ( בלונדון, פריז ודובאי, וחוקרת איך מותגי יוקרה משפיעים על תחושת האותנטיות של הצרכן. המחקר, עוסק בשאלות, כמו למה אנחנו מוכנים לשלם כל כך הרבה על מותגים, האם מתנות יקרות זה תמיד רעיון טוב? איך ספורט או השעה ביום משפיעים על צרכנות ירוקה, אילו מסרים הכי יעילים בזמן קורונה, ומתי נעדיף מועדון סודי על מסעדת יוקרה?”המחקר שפורסם ב־ Journal of Consumer Research , מצא שאנשים קונים מותגי יוקרה כדי להעלות את קרנם בעיני אחרים ולהרגיש חשובים, אך בפועל עשויים להרגיש לא אותנטיים וכתוצאה מכך להשתמש פחות במוצרים היקרים שקנו. תחושת חוסר האותנטיות עשוייה אפילו להוריד באופן פרדוקסלי את הביטחון העצמי שלהם. מאחורי התופעה הזאת עומדת תחושת חוסר זכאות שמזכירה את תסמונת המתחזה. מי שלא מרגיש ראוי, סביר שלא יקנה מותגים יקרים, אפילו אם הוא יכול להרשות לעצמו. אז למה אנשים שמרגישים קצת כמו מתחזים בכל זאת קונים הרמס או שותים שמפניה דום פריניון? כי לפעמים אנחנו רוצים להרשים קולגות או להתפנק במותרות ואותנטיות אינה המטרה המרכזית. לפעמים אנחנו חוגגים אירוע מיוחד ומרגישים תחושת ‘מגיע לי’. רק זכרו – פראדה יכול להיתפס כמותג יקר בעיני צרכן אחד, אך להיות חלק משגרת החיים של צרכן אחר. מחקר אחר קיבל השראה מאובססיית הסטטוס ברשתות החברתיות אשר מעדכנות אותנו ללא הרף בהצלחות של אחרים. פייסבוק ואינסטגרם מאפשרות להציג פסאדה של רגעים יפים, ובכך מייצרות השוואות מעוררות קנאה על בסיס יומי. במחקר הזה בדקנו את הקשר בין השוואה חברתית – בין אם באמצעות המדיה החברתית או במפגשים פנים אל פנים – לאימוץ אמונה מוגברת ולא מידתית של טרייד ־אוף. כלומר, אמונה שהצלחתם של אחרים בתחום אחד מובילה להקרבה או לכישלון בתחום אחר. אמונה זו מתעוררת רק כאשר אנו פוגשים מישהו מצליח שמאיים על המעמד שלנו.כאשר ביקשנו מרצים במרתון בוסטון לחשוב על מישהו שמצליח מהם מקצועית, הם מיהרו לשים את מדבקת המרתון 26.2 על הרכב או הלפטופ שלהם. מפרספקטיבה צרכנית, השוואה על בסיס מקצועי יכולה להגביר העדפה למותג אתלטיקה כמו לולו למון, יותר מאשר לרולקס שמדגיש כסף ויוקרה”.
מהן התוכניות לעתיד?
“העתיד תמיד צופן בחובו הפתעות. יש בזה המון ריגוש אך גם חששות. אני רוצה ומקווה להישאר ישראלית גאה ולייצג את המדינה היפה שלנו דרך עבודתי. חוץ מזה, עוד לא סיימתי לגלות את המסעדות המעולות, הסמטאות הקטנות, והאנשים של לונדון”.
עופר שבי, 46 , יניב פרידל, 47 // מוזיקאים
מאיפה אתם במקור?
עופר: “אני במקור מאזור השרון, אבל רוב החיים שלי חייתי בחו”ל. הייתי סטודנט בפריז ואז הגעתי לכאן בפברואר 2002 . בפריז למדתי צרפתית בסורבון ואז למדתי בביל אוונס אקדמי. היה לי חלום כזה להיות פסנתרן ג’אז. התחלתי במוזיקה קלאסית אבל בשנות העשרה שלי למדתי אצל מיקו נרוסקי שהיה גם חבר טוב שלי וגם מורה מדהים ואז הוא עבר ללמד בביל אוונס אקדמי ואמר לי שאני חייב לבוא. אז באתי וכאמור משם הגעתי לפה”.
יניב: “גדלתי בקריית אונו אבל בגיל מאד צעיר עברתי לתל אביב ולמדתי בתלמה ילין במחלקה הקלאסית. ניגנתי בטובה ומשם המשכתי לתזמורת צה”ל. אחרי זה ניגנתי בכל מני תזמורות בארץ, בפילהרמונית, באופרה הישראלית – ובסתר הייתי יושב ומפיק שירים של שלומי שבן, נעם רותם, בני בשן ובום פם, כל מני חברים, ואז החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות ועברתי לפה ללמוד אודיו פרודקשן באוניברסיטת וסטמיניסטר והתחלתי להתגלגל בתור מפיק מוזיקלי”.
אז כמה שנים אתם בלונדון?
עופר: “המון זמן. 21 שנה”.
יניב: “גם משהו כזה”.
מתי הקמתם את האולפנים שלכם?
עופר: “כל אחד היה לו סט־אפ משל עצמו. אני התחלתי באיזה בית שהפכתי לבית של מוזיקאים. בית ששכרתי והשכרתי בו חדרים ולי היה בו אולפן קטן בגראג’. היו שם להקות ואמנים שבאו להקליט או לעשות חזרות והיו שם אנשים כמו איימי ווינהאוס, ג’מי רוקוואיי וכל מיני כאלה. היה מלא באזז וככה בעצם נכנסתי לתחום ההפקות. בשלב מסוים הייתי צריך לעזוב את הבית הזה וחיפשתי מקום ופתחתי את האולפן הראשון כאן. באותו זמן הכרתי את יניב”.
יניב: “אחרי התואר התחלתי לעבוד בתור כלום באיזו חברה שהייתי מוכן לנקות בשבילם ולעשות מה שהם רוצים רק להיכנס לתחום, ובשלב מסוים אמרתי להם שיתנו לי לעשות משהו, שאני מוזיקאי ולא רק מנקה. עשיתי פיץ’ לאל ג’זירה, הם בדיוק העלו את האינטרנשיונל שלהם וזיכיתי במכרז הזה וכתבתי להם את המוזיקה לחדשות המרכזיות שלהם ועד היום זו המוזיקה שלהם. אז התחלתי להתגלגל בעולם המדיה ועבדתי עם הבי.בי.סי וצ’אנל פור ועופר היה בתחום של אמנים ולייבלים ואני עבדתי עם טלוויזיה ותיאטרון ולפני 12 שנה חבר הפגיש בינינו, אנד דה רסט איז היסטורי כמו שאומרים”.
עופר: “מאז אנחנו חברים כמו משפחה. הילדים שלנו חברים הכי טובים ואנחנו עושים ארוחות שישי ביחד וכאלה מין. אנחנו גם גרים די קרוב אחד לשני אז ככה שאנחנו ממש סוג של קהילה”.
יניב: “אגב קהילה, החלום שלנו היה לפתוח מעין קריאטיב האב. משהו שקצת ימשיך את בית המוזיקאים שהיה לעופר בעבר. רצינו לעשות משהו שהוא גם הפקה וגם יצירה. היום אנחנו מתמקדים באומנים בעיקר”.
עופר: “עברו פה באולפן אנשים כמו דיפלו, אשר, לואיס קפלדי, דה סטריטס, אידריס אלבה שכתבנו מוזיקה לסרט שהוא ביים”.
יניב: “גם עבדנו עם לואי ת’רו, עשינו פסקול לדוקומנטרי שלו ובאחרונה עבדנו עם הבמאים אורי סיוון וגיא נתיב, הרבה מאד אומנים וקולנוענים”.
עופר: “וזה אומר גם כתיבה והפקה למוזיקאים שאנחנו גם עושים בעצמנו וגם יש לנו צוות של כ־ 20 איש שעובדים אצלנו, כולם מפיקים וכותבים ויש את הצד של סרטים, וידאו גיימז שזה גם כמו עולם הקולנוע היום וגם לתיאטרון. אנחנו עושים שלושה ארבעה פרויקטים בשנה עם הבמאית יעל רונן בברלין ואיתה אנחנו עובדים כבר 15 שנה. עשינו גם מיוזיקל עם שלומי שבן שזכה בפרס תיאטרון גדול באירופה ועוד ועוד”.
וואו. ומה התוכניות לעתיד?
יניב: “אנחנו אנשים שלא נחים לרגע ועובדים 20 שעות ביום. תבין, מה שאנחנו עושים כרגע זה היה החלום שלנו. להקים קהילה של אנשים יצירתיים מכל העולם ומכל המינים והגוונים ואנחנו רוצים להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו עם עוד אמנים, לעשות עוד סרטים ואנחנו כבר עובדים הרבה עם אמנים במחוץ, באל.איי ובניו יורק והכוונה היא להתרחב גם פיזית ממש ואולי לפתוח משהו שם”.
עופר: “אנחנו כבר עושים סונג־רייטינג קמפס, שזהו משהו שעובד חזק בארצות הברית בעיקר בעולם הפופ. הרבה שירים של אמני פופ שאתה מכיר נכתבו על ידי קבוצה של אנשים, צוות ממש שמתכנס באיזה בית וכותב משהו שהוא גם מאד יצירתי אבל הוא גם מנותב לאמני פופ. אנחנו עושים את פה וזה הולך מדהים. התחלנו עם זה באופן וירטואלי בתקופת הקורונה ועכשיו אנחנו רוצים לפתוח מקום כזה באל.איי ובתקווה שזה יצליח נעשה משהו קבוע שם ובניו יורק. זה החלום, לטיייל הרבה בעולם, לעשות מוזיקה ולהתפרנס מזה. אנחנו כבר חיים את החלום הזה אבל רוצים שהוא ילך ויגדל”.
יערה גונר // 33 , אדריכלית, ראש מחלקת העיצוב של חברת הנדל”ן LABS
מה הביא אותך ללונדון?
“הגעתי לכאן ממש בטעות. אני מניחה שזה קורה להרבה אנשים שהתגלגלו לכל מיני מקומות בטעות. כן הייתה לי תמיד איזו פזילה לנסות את מזלי בחוץ לארץ כי הארץ שלנו קטנה והאפשרויות בה מוגבלות, בטח ובטח לאדריכלים, וידעתי שהמסלול הרגיל של לעבוד במשרד אדריכלות כלשהו ואז לפתוח משרד משלי זה לא הסגנון שלי, זה לא יוציא ממני את המירב. התחלתי מסלול כזה ועבדתי בשני משרדי אדריכלים, בכל אחד מהם סבלתי והבנתי שזה לא בשבילי, וכאמור, ממש בטעות וכמו שדברים קורים והזדמנויות פתאום נופלות עלינו, קיבלתי את ההצעה לעשות את לאבס תל אביב, שזה co-working ספייס. תוך כדי הם גם פתחו סניף בלונדון והציעו לי להצטרף. לקחתי את הסיכון והחלטתי ללכת על זה. זה היה קצת כמו להיכנס לסטרטאפ. עזבתי משהו בטוח שנחשב כביכול טוב עם מאסטרו שמלמד אותך ומגדל אותך ובמקום זה החלטתי לקפוץ למים ולנסות משהו חדש. וזה הצליח”.
וכמה שנים את כאן?
“בהתחלה הייתי על הקו לונדון ישראל במשך שנה ואחרי זה התבקשתי לעשות רילוקיישן והסכמתי כי המחשבה כבר לא הייתה זרה לי. רציתי לנסות למצוא משהו אחר. אני חושבת שזה מאד מתפל אותך אישיותית להכיר דברים חדשים. אני פה עכשיו כבר שלוש שנים”.
כמי שנבחרה להיות אחת מהפורבס “מתחת לגיל 30 ” בישראל, ספרי לנו על פועלך.
“אני עובדת בחברת נדל”ן פר אקסלנס ובחברה הזו אני ההד אוף דיזיין. זו חברה בריטית לכל דבר ועניין אבל בעל המניות העיקרי בה הוא איש העסקים והיזם הישראלי טדי שגיא. ובין הבניינים והפרויקטים שהייתי אחראית עליהם ואתה בטח תכיר, יהיו השוק של קמדן וגם קומפלקס הדירות מהצד השני של הכביש, מעל התעלה. קמדן מרקט היה בעבר בבעלות בבו קובו ובעשור האחרון הוא בבעלות טדי שגיא ואנחנו עשינו את כל העבודה שם. חוצמזה יש גם עוד כמה בניינים בהולבורן ומקומות אחרים כשהמטרה היא לקנות, לשפץ ולמכור. אתה מכיר את הדבלופמנט מעבר לכביש מהשוק? זה קומפלקס אקו סיסטם של דירות, משרדים, בית ספר ומה לא. אני תכננתי את כל עיצוב הפנים ושם אני גרה וגם עובדת שזה קצת מורכב. כמו לגור בתוך עצמי. אני לא ממליצה. אדם צריך מרחק מסוים בין החיים והעבודה. אמנם אף פעם לא הייתה אצלי ההפרדה הזו אבל מצד שני אני מוצאת את עצמי ימים שלמים לא יוצאת מאותו בניין בקמדן. קמה בבוקר, עולה למעלית למשרד ואז חוזרת במעלית לדירה שם אני גרה עם בן הזוג שלי”.
תוכניות לעתיד?
“עכשיו אני בעיקר בין לונדון לקפריסין. בנינו גם שם מגדל אקו סיסטם הכולל מלון דירות, משרדים, פנטהאוז, מסעדות בקומת הקרקע. כל שנה פתחנו כמה קומות. יש שתי מסעדות, למעלה ולמטה, והשנה אנחנו אמורים לסיים אותו. יש לנו עוד פרויקט בקפריסין של וילות למשפחות עם פאבליק סנטר, אגם, חדר כושר וכל מה שאדם צריך. בלונדון נשאר לי עדיין לסיים את קמדן, את השוק ואת המתחם, ואני מניחה שזה ייקח עוד כשנתיים. אנחנו גם רוצים לשים גלגל ענק בקמדן על התעלה.
מה עוד?
זהו בינתיים. אנחנו בוחנים עוד הרבה בניינים שאולי נקנה ונשפץ ונהפוך לקו וורקינג ספייס. עשיתי כבר עשרה כאלה, כמו בניין דירות בקינגס קרוס שעשינו ומכרנו, אז כן, לא יודעת. היצירה כרוכה אצלי בהמון כאב. יש פער גדול לפעמים בין החזון שיש לי בראש לבין מה שבסוף יוצא לפועל, אבל אני מניחה שככה זה בכל תחומי היצירה”.
נשמע שאת עושה המון.
“באמת? זה לא מרגיש ככה. תוך כדי תנועה לא תמיד מרגישים את זה”.
