נתחיל בדימוי קצת מוזר מעולמות המעבדה: לונדון היא כמו צלחת פטרי של אמנים מכל התחומים. היא גדושה בהם ומספקת להם סביבת מחייה לשגשג בה. נכון, לא הכל ורוד, אבל רבים יסכימו שזו אחת הערים הכי יצירתיות שיש. אולי הכי. גם לקהילה הישראלית בלונדון לא חסר מה להציע. אמנים ישראלים מוכשרים ואמביציוזים שהגיעו לכאן, כל הדרך מהארץ, כדי להגשים את החלומות הכי גדולים שלהם, ולפגוש את המוזה שכולם מדברים עליה, פנים מול פנים. ויש קשיים כמובן, איך אפשר בלי. אתגרים מתוקים-מרירים של זרות וזהות, של געגועים, של בדידות ועוד מיליון. קשיים מוכרים היטב לכל מי שהיגר בחייו, אבל בשביל אמנים לפעמים גם הם מצע פורה לצמיחה יצירתית.
בסדרה "ספוטלייט: יוצרים ישראלים בלונדון" נדבר עם כמה מהיוצרים הישראלים הכי מעניינים בלונדון ובממלכה, אנשים מתוך הקהילה שלנו ששווה להכיר ולעקוב אחריהם, על המסע שלהם ביצירה ובחיים.
האמנית הראשונה שאני מראיינת היא תמר גייסט, שנמצאת כאן בלונדון כבר שמונה שנים. תמר היא אמנית רב-תחומית, זמרת, שחקנית וחוקרת. בימים אלה היא מסיימת דוקטורט מבוסס פרפורמנס בTrinity-Laban Conservatoire of Music and Dance.
הסתקרנתי מאוד לדבר עם תמר כי היא עושה משהו אחר. ניכר ששילוב האומנויות הייחודי שלה נולד מתוך חיפוש עמוק ולמידה ארוכה, שהובילו אותה ליצור משהו שהוא ממש שלה.
מה הביא אותך ללונדון? למה דווקא לונדון?
במקור הפנטזיה לעבור לפה הייתה בכלל סביב מחזות-זמר. אם להיות ספציפית, הטינאייג'רית שבי חלמה לברוח עם הפאנטום לטירה בסקוטלנד שם הוא ינגן לי בעוגב כל היום. משום מה זה לא קרה והתפשרתי על שלוש שנים בביה״ס הגבוה לאמנויות הבמה ׳בית-צבי׳, בסיומן המשכתי לתואר ראשון באקדמיה למוסיקה במסלול אופרה. אבל חלום לונדון הישן לא הרפה, ובסופו של דבר התקבלתי לתואר שני בהוראת קול ב
Royal Central School of Speech and Drama.
הברכה האמיתית במעבר לכאן, שהעצימה את הזיקה שלי ללונדון ועיצבה אותי כאמנית, הייתה גלומה דווקא במעונות הקסומים שגרתי בהם 6 שנים, בעלי השם המפתיע ‘Goodenough College’. אני בלי היסוס יכולה להגיד שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. מעבר לקומפלקס ההיסטורי מעורר ההשראה והנוף המשקיף לפארקים של בלומסברי, זה מעוז תוסס של קהילת סטודנטים מכל העולם שכולל סעודות חגיגיות, טיולים, הרצאות, נשפים וחיי תרבות נדירים. בתוך שבועיים מהגעתי לשם כבר הקמתי מקהלה בת 40 זמרים חובבים מ-32 ארצות שונות, ותוך חודשיים הרמתי בקביעות עשרות קונצרטים בגרייט הול המפואר והעברתי סדנאות קול ומשחק. בקונצרט לציון Interfaith Week ביימתי את המקהלה שלי מול חלה ונרות-שבת, שרים בלהט את Sabbath Prayer מכנר על הגג, ובכל שנה אקדמית מחדש, לימדתי סטודנטים לעריכת דין ורפואה מפקיסטן, עיראק וסעודיה לשיר 'שלום עליכם' בשלושה קולות…
אחד ההיילייטס היה כשב-2016 הגיעה המלכה המנוחה לביקור. ניצחתי מולה על המקהלה כששרנו את
What a Wonderful World, ולאחר מכן היא לחצה לי את היד ובקסם אישי רב הצליחה להיראות כאילו באמת המקהלה שלי עניינה אותה… זו ללא ספק הייתה החווייה האנגלית האולטימטיבית.
איך את מתארת את היצירה שלך?
אם אני צריכה לתמצת במשפט הייתי אומרת שהאמנות שלי מספרת סיפור של דמויות שונות, באמצעות צבעים, צלילים ותנועה, כאשר הרקמה המקשרת הינה הגוף שלי, עליו מוטבע הציור וממנו בוקע הקול.
בזמן סגרי הקורונה פיתחתי שפה אומנותית בה זנחתי את כישורי הציור המסורתיים שידעתי והפכתי את גופי לקנווס. בעזרת צבעי גוף, מכחול, מראה, 10-16 שעות שקידה רצופה פר ציור הצלחתי לברוא סצנות שלמות על העור שלי. למעשה רק בארבע השנים האחרונות לאחר שגיליתי את ציור הגוף הרגשתי שסוף סוף מצאתי דרך לשלב משחק, ציור, שירה ו storytelling בכפיפה אחת.
איך נראה יום יצירה וצילום?
ברגע שאני נסגרת על קונספט שמתגבש לעתים חודשים מראש, אני משרבטת סקיצות ודימויים סטייל מוד-בורד, ורוכשת חומרי יצירה מיוחדים כמו עלים/ריסים או פאה ספציפית. תהליך הציור עצמו כאמור אורך שעות ארוכות ומצריך התארגנות ראויה מראש: חטיפים קטנים שלא מצריכים לפתוח הרבה את הפה ושתיה בקש, צבעים ומכחולים נקיים, וכן סידור מבעוד מועד של הרקע והתאורה לצילום שאח״כ. בתום מלאכת הציור אני מצלמת ומסריטה את עצמי. בימים שלאחר מכן אני מצרפת הקלטה שלי שרה בריבוי קולות (כמעין מקהלה קטנה), ולעתים מוסיפה רובד של וידאו-ארט או אנימציות סטופ-מושן. כל הסרטונים שיצרתי (כולל של אופליה שצולם מתוך אמבטיה במעונות שלי) צוירו, צולמו, ונערכו על-ידי באמצעות אייפון ואייפד בלבד.
מהם האתגרים שעומדים בפנייך ביום כזה?
אחד האתגרים המרכזיים הוא ההכרח להתחיל ולסיים את התהליך ב one go: מהקו הראשון שהונח על העור זהו מעין מרתון של פצצה מתקתקת, תמיד לא בטוחה אם אשרוד אותו עד הסוף אבל יודעת שאין אפשרות להפסיק באמצע. בניגוד לציור על קנווס או פיסול שנעשה על מצע חיצוני לגוף, כאן אני לא יכולה לעצור לקחת שנ׳׳צ כדי לאגור כוחות או לצאת לסיבוב להתאוורר במקרה של מחסום יצירתי; אני לא יכולה לשים בצד את היצירה ולחזור אליה מחר או בעוד שבוע שכן הצבע נמרח ודוהה עם כל חיכוך בבד או כל מגע במים (מנסיון, אפילו דליפת אף של צינון קל משבשים את התוצאה…). בנוסף, הגוף תפוס נורא בשל הזוית הלא טבעית של אחיזת המכחול וההיצמדות למראה כדי לראות פרטים מזעריים, אבל אפילו ביצוע מתיחות לשחרור הגב הן בעייתיות כי העור משנה זווית ויוצר סדקים בצבע.
לאתגרים הפיסיים האלה תוסיפי את האתגר הנפשי של ההכרח למחוק את היצירה מעצמך בתום התהליך. במונחי חיי יצירה זה כמעט טרגי, שכן את חייבת למעשה ׳להשמיד׳ אותה בתום תהליך היצירה והתיעוד. זו פעולה שהיא כה פשוטה ומהירה (מגבון/ מטלית עם מים) ובו זמנית כל כך מייסרת… תמיד מרגיש כאילו 10-16 שעות של ציור סיזיפי פלוס ימים של תכנון נזרקים לפח במחי יד.
מה החלום? לאן תרצי להגיע עם היצירה שלך?
בעתיד אני משתוקקת להביא את חיבור האמנויות הזה לבמה במימדים גדולים יותר ממופע היחיד שביצעתי עד כה, בעיקר לפסטיבלים שמשלבים חיבורי אמנויות לא שגרתיים. רוצה להרים מופע One Woman Show שיכלול מקהלה ותזמורת חיה עליה אנצח, וגם הקרנה של ציורי הגוף שלי בשיטת Video Mapping שתתאים את עצמה לטוואי החלל. מקוה גם למצוא עוד דרכים לשלב שימוש בצבע חי על הבמה.
אחת ממטרותי העיקריות הינה לקרב ולהנגיש את השירה הקלאסית לקהלים מגוונים לרבות אלו שנרתעים מסגנון השירה הזה, שלצערי מצטייר כארכאי ולפעמים אליטיסטי. אני מאמינה שהחיבור עם קשת הדימויים הויזואלית הרחבה מעשיר את חוויית ההאזנה ויכול לשלהב ולרתק ילדים ומבוגרים כאחד לכדי חווייה רב-חושית ועצמתית מאד. לכן הייתי שמחה מאד לעשות גם קונצרטי פופ-אפ בגלריות או מוזיאונים, או לחילופין מיצג אודיו-ויז׳ואל ותערוכה באולם קונצרטים.
האם יש קשר בין היצירה שלך לישראליות?
למעשה עד ה7.10 לא הייתי אומרת שניתן לראות קשר לישראליות ביצירה שלי, ואפילו לא ליהדות (למעט היצירה בה הפכתי את עצמי לנר חנוכה), להיפך, האמנות שלי די פלרטטה עם נושאים נוצריים שרווחים גם במוסיקה הקלאסית ממנה שאבתי השראה. אני חושבת גם שמאז ומתמיד נמנעתי מיצירות פוליטיות, בעיקר מתוך רצון בריחה למחוזות אסתטיקה זרה וניתוק מהמציאות הישראלית הטעונה והמורכבת כל כך.
השבעה באוקטובר מן הסתם טרף את הקלפים עבור כולנו והרגשתי שהשבר היה גדול מכדי להמשיך ליצור אמנות יפה וקלה לעיכול. בחודש הראשון, יחד עם חוסר התיאבון התמידי גם לא יכלתי לדמיין מצב בו אצייר על עצמי בקרוב. זה הרגיש אנוכי כמעט… במיוחד במדיום כזה ששם את הגוף במרכז ומי אני בכלל – אמנם כל משפחתי בישראל וחייתי שם 30 שנה, אבל אני חיה פה בבטחה ובנוחות יחסית למי שבארץ. אבל בפנים כל נים שלי חש וזעק כל סיפור מאחורי כל חטופה, חייל שנפל או משפחה שנמחקה…
אחרי חודש של נסיונות קדחתניים לשתף את תיאורי הזוועות ברשתות, ולאחר שראיתי שבמיוחד בקרב מכרי והקולגות האמנותיים ישנה אטימות מוחלטת עד לרמה של הכחשת הטבח – הבנתי שאין ביכולתי לשכנע את מי שחש צודק בבורותו ומקובע בנרטיב שקרי. ומאחר וממילא לא ניחנתי בעשירית מכישורי הדיבייט של איילון לוי, הבנתי שלי יש כלי אחר שאולי יכול, ולו במעט, לגרום לאנשים לחשוב אחרת, לעורר מודעות או לחוש אמפתיה.
ואז יצרת כמה יצירות כואבות וחזקות בהשראת המלחמה והחטופים. ספרי לי עליהן.
היצירה הראשונה (התמונה הראשית בכותרת הכתבה) הייתה תרפויטית במובן שהיוותה את הניתוק הראשון שלי מהחדשות לאחר חודש של 15 שעות גלילה ביום. לקחתי סדין, תליתי על הדלת וציירתי עליו כלניות. הרעיון היה לצייר גם על עצמי כלניות ולהיטמע עם הרקע בטכניקת קומופלאז׳, מתוך תחושה שכולנו, גם אם לא היינו שם בגופנו, דיממנו בשדות האלה בשבת השחורה. במקרה בשבוע ששיתפתי את האימג׳ים כלניות שבו לפרוח בעוטף, ושוב הטבע גילם את הסימבוליות האולטימטיבית של התחדשות ותקומה. הדימוי השני היה החטופים במנהרה שציירתי על המצח, להמחשה שאינם יוצאים לי מהראש. היצירה השלישית מתארת ישות שבורה לחלוטין, בתהליך שלא ברור אם הוא לפני או אחרי השבר. וזו אכן התחושה, שאנחנו בלימבו של שברון כאשר לא ניתן בכלל להתחיל לאחות שברים מהטבח, משום שכל יומיים טרגדיה חדשה פוקדת אותנו, עוד חטוף מוצא להורג, עוד ׳הותרו לפרסום׳ מצמית…
איך זה להיות בלונדון באקלים הנוכחי ובמיוחד בתוך קהילה של אמנים? יש חששות מסוימים או שינוי שחל ביחס להיותך אמנית ישראלית?
אחד החששות שלי לעתיד הקרוב היא הצידוד המוחלט של האמנים וארגוני האמנות המקומיים בנרטיב הנגדי ברמה כה קיצונית עד כדי הפצת עלילות דם של ממש. בטוחה שלרבים מהאמנים פה נוצר משבר זהות מסוים, כשכל הדברים שהגדירו אותנו, אם זה חברים מהקהילה הלהט״בית, קבוצות פמיניסטיות או אקדמאים שביום רגיל אנחנו חולקים עמם את תפישות עולמם הליברלית והנאורה פשוט בגדו בנו. בין לילה הבנו שהם נהיו הקלישאה של שלושת הקופים שלא רואים, לא שומעים ושותקים. בשבילי זו הייתה הכאפה הכי רצינית שחטפתי במשך שמונה השנים שלי פה. אני מאד חוששת מעוד כמה חודשים בהם אנסה להתקבל לעבודה והמקום ממנו באתי יהיה לי למכשול בתהליך מיון או קבלה לפרויקטים.
נסיים בטיפ לישראלים שמעוניינים לעבור ללונדון כדי ללמוד או ליצור?
הטיפ החם שלי: כל אמן, שחקן או מוסיקאי שמתכנן לעבור ללונדון, או לחלופין מי שגר פה ושוקל להתחיל תואר שני או דוקטורט: לנסות להתקבל לגור ב Goodenough College. חשוב לי לשתף פה כי זה מעין מוסד אקסקלוסיבי שעובר בעיקר מפה לאוזן. ספציפית עבור מוסיקאים או שחקנים זה גן עדן כי יש חללים מצויינים לחזרות וגם חדרי אימון בהם ניתן לנגן בכל שעה שהיא בלילה. זו פריבילגיה שאין באף מקום בלונדון, ואם רוצים לשכור חדר אימון פר שעה זה סופר יקר. ומעבר לזה מצפה לכם חוויה משנת חיים. מוזמנים לכתוב לי אם תרצו מכתב המלצה לשם.
