הפעם בספוטלייט אני מדברת עם עומר געש. עומר הוא אמן רב תחומי, מעצב גרפי וצלם שמצלם צילומי עירום אומנותיים ואת חיי הלילה של הקהילה הקווירית בלונדון. הוא הגיע מישראל ללונדון בזמן הקורונה, ועל כן האתגר להתחיל ולבנות כאן חיים ויצירה היה כפול. יכול להיות שהצורך ליצור הוא שעזר לו להתגבר על הקשיים ובמידה מסויימת גם הציל אותו מבדידות, בעיר שלא הכיר בה איש. הצילומים שלו מושפעים משילוב ייחודי של מקורות השראה שעושים את האומנות שלו למשהו שלא רואים כל יום.
הוא מספר לעלונדון על היצירה, החיים בלונדון וגם על האווירה הקשה בסצנת הלילה הקווירית, מאז ה-7 באוקטובר.
ספר קצת על עצמך ועל המעבר ללונדון
שמי עומר געש, בן 41, גר בלונדון מאז ספטמבר 2020. אני מעצב גרפי וצלם. עברתי ללונדון כדי ללמוד תואר שני אחרי שני ביקורים קודמים כתייר בהם מאוד התחברתי לעיר. כשעברתי לא הכרתי אף אחד. לעבור מדינה התגלה כאתגר מורכב רב חזיתות. זה לבנות חיים מחדש. לבנות שם, לגלות מה אוהבים, להבין מי החברים שאתה רוצה סביבך ומי לא, להסתגל לשפה אחרת לתרבות אחרת, אפילו ברמת ה-ללכת לסופר ולהבין מה אוהבים לאכול, לאן אוהבים לצאת. די מהר התחברתי לאנשים, הרבה בזכות הרשתות החברתיות. עברתי בזמן סגרים של קורונה והעיר הייתה מאוד שקטה, אבל הצורך ליצור את האמנות שלי היה חזק ממני ואנשים ראו שאני בעיר ויצרו קשר ויצאנו החוצה לצלם. כך נרקמו קשרים וחברויות. כשהעיר חזרה לפעילות היא הרגישה לי פחות זרה, נוצרו קשרי חברות, עבודה ויצירה. העובדה שהייתי במסגרת לימודית מאוד עזר לייצר שגרה מעבר לזה תמיד יש לי לקוחות פרטיים כמעצב גרפי אז גם כשהיו ימים יותר שקטים בעיר הפעילות אצלי בסטודיו תמיד המשיכה. הייתי מאוד בר מזל.
מה אתה הכי אוהב בלונדון?
לונדון כמו כל עיר גדולה, מאפשרת להיעלם ולשקוע לעולם שקט ורגוע ואפשר תמיד לברר מה קורה בעיר ולצאת לאיזה ערב כיפי עם חברים. התרבות כאן מצריכה לקבוע דברים לפחות שבועיים מראש אז ספונטניות ברוב המקרים לא תעבוד כאן, גם עם חברים קרובים, פשוט כי כולם עסוקים. אני אוהב שיש כאן מקום לכולם, החברה מגוונת ויש הרבה הזדמנויות לחיבורים בעבודה, ביצירה ובילוי. זו עדיין חברה מאוד מעמדית. בתור מישהו שבא מבחוץ אני נהנה מרגעים בהם אנשים שאני מכיר מכניסים אותי למקומות שרק להם יש גישה אליהם, ככה מכירים אנשים נוספים שלא היה אפשר בדרך אחרת. זה סוג של משחק שמשאיר אותך כל הזמן סקרן. חלקם יהיו אנשים מאוד מעניינים עם סיפור חיים מרתק, חלקם יוכלו לפתוח את הדלת שלהם לאתרי צילום, חלקם מכירים רקדנים או פרויקטים להיות חלק מהם. כל יציאה היא הזדמנות להתפתח. זה יכול להיות מעייף אז צריך לדעת גם לעצור. בעיני ליוצר הזמן הפרטי זה אחד הדברים הכי חשובים. לתת לדברים לשקוע, לנסות דברים, להטעין את הגוף והנפש.
איך הגעת לצלם עירום?
עבורי עירום הוא כלי. בהתחלה צילמתי את עצמי, מתוך אינסטינקט וסקרנות, וגיליתי שאני מאוד נהנה מהעבודה על הפריים, התאורה, הבימוי וההליכה למקום הצילום במידה וזה היה בטבע או בניין נטוש. ככל שהרגשתי שיש לי יותר ביטחון עם המדיום הייתי פונה לחברים להשתתף בצילומים שלי, זה היה מאוד חסר אמצעים אבל לא שפטתי את עצמי יותר מדי. בהמשך פניתי לאנשים שחשבתי שיוכלו גם להביא תנועתיות שחקרו כרקדנים, שם לאורך הרבה שנים של יצירה וחיפוש, צפו בחירות שלי כיוצר שיכולתי להגיד שיותר אהבתי. סיפורים שהם מעבר לאדם הפרטי. הצילום כמדיום לאמנות שלי כמעט מעולם לא היה כדי להראות פורטרט של אדם פרטי. מבחינתי הגוף הוא ייצוג של תרבות, של תקופה, של מקום.
איזה סוג אנשים מגיעים אלייך להצטלם?
היצירה פיזית ודורשת יכולות תנועה, הבנה של גוף ויכולת הקשבה להנחיות. לפעמים צריך להתקפל לתוך אזור מאוד לא נוח בשטח, או להתלות לכמה שניות מענף, לטפס, או להימתח בין אלמנטים. אנשים שמתאימים לסוג כזה של יצירה כמו בלהקות מחול הם אנשים שבאים מהעולם שמתרכז בהפעלת הגוף. לא משנה לי הרקע בהכרח זה יכול להיות יוגה, מחול, דוגמנות, אתלטיקה, אבל אני מחפש את החיבור האישי שלי למודלים וגם את היכולות שלהם לבצע את ההנחיות שלי ולהביא משהו מעניין לפריים מעצמם תוך כדי שמירה על הדי אן איי של היצירה שלי.
מאיפה אתה שואב השראה? האם יש משהו אולי שלא קשור לאמנות בכלל, שמשפיע על האומנות שלך?
בעברי למדתי ריקודים סלוניים במשך מספר שנים. היינו מתאמנים כל שבוע, יוצאים לתחרויות, יוצרים בגדים ומשננים וריאציות. זה גרם לי לראות כמה כח יש בתנועה והפעלה של גוף כשזה נעשה בצורה מקצועית.
אח״כ למדתי אדריכלות. האהבה לפרטי בניין, בטון חשוף, הסתכלות על מרחב מעשה ידי אדם והחיפוש אחרי אדריכלים מובילים באותה תקופה גורם לי עד היום להסתכל על מרחב עירוני בדרך אחרת.
כחייל במודיעין הייתי ביחידה שהתעסקה בין היתר עם צילומי אוויר ומפות, למדתי על עולם המידע הגיאוגרפי, זה משפיע ונוכח ביצירה שלי.
איך זה לצלם את סצנת הלילה הקווירית של לונדון? האם החוויות שצברת מצילום חיי הלילה השפיעו על האומנות שלך באיזושהי צורה?
לצלם כאן במסיבות גרם לי להרגיש בנוח לפעול בעיר כיוצר ולהרגיש חלק ממנה.
אנשים מזהים אותי באירועים ונגשים להגיד שלום ומבחינתי זה הישג לא מובן מאליו בעיר שאני חדש בה. הקהילה היא מקור נפלא למודלים. רקדנים ואנשים מוכשרים מתחום הפרפורמנס, מגיעים לכאן מכל העולם מה שמפיע לטובה על היצירה שלי שמאז שעברתי לכאן נעשתה יותר מגוונת בהיבטים מסויימים.
מה העצה שהיית נותן לאומנים שרוצים להגיע וליצור בלונדון?
לצאת, לצאת, לצאת. לצאת וליצור קשרים זה המפתח להרבה דברים בעיר ממה שאני חווה, למצוא את האנשים שיקיפו אותנו. אלו שיהיו לנו לעצה, להתעדכן במה שקורה בעיר, לאתגר אותנו בביקורת כנה, לפתוח דלת למקומות ליצור או להציג בהם או פשוט להרגיש שייכים למקום.
זה הרבה ולא מובן מאיליו למצוא את האנשים האלה, הם חלק קריטי בתהליך של היצירה ובכלל זה הופך את המגורים במדינה חדשה לנעימים יותר.
האם לונדון השתנתה עבורך מאז ה-7 לאוקטובר?
חד משמעית כן. מצער להודות שיש שינוי. אנשים שלפני השביעי באוקטובר היו מאוד לבביים הפכו למרוחקים תוך זמן מאוד קצר, מקומות בילוי בקהילה הגאה נעשו עוד יותר פוליטיים. באופן אירוני הקהילה קווירית-לונדונית, שמבקשת להיות מובנת ומקובלת על ידי האחר, הפכה להיות מקום מאוד שיפוטי בהתבסס על לאום ודעות פוליטיות, כשבעצם אין מקום להביע דעה שונה משלהם. תרבות הביטול כאן אגרסיבית וחסרת רחמים.
יש לך דוגמה לאיך זה מתבטא?
אחשוף כאן בפעם ראשונה באופן ציבורי שגם אני חוויתי תקרית אנטישמית שגרמה להוצאתי מקולקטיב קווירי בלונדון. הייתי בין המייסדים של ליין מסיבות שנקרא Qwe’re London. אני ושתי השותפות – אחת בריטית עם שורשים יהודיים (איתה אפילו גרתי בשותפות) ואחת מדרום אפריקה. הליין שלנו לא היה ליין פוליטי, ומעולם לא דיברנו על פוליטיקה בשום הקשר בינינו, כך שגם אם הדעות שלנו עשויות היו להיות שונות זה לא הפריע למהלך התקין של בניית הליין ותחושת השייכות והחברות שנבנתה במשך שנתיים מיום הקמת הקולקטיב.
אחרי שבוע מתחילת המלחמה התחילו לצוץ קולות מתוך הקהילה שמגנים את פעילות ישראל, זה הציף את הרשת וגרם למצוד בתוך הקהילה אחרי אנשים בקהילה שעשויים לחשוב שונה. אני הייתי אחד מאלו שהם מצאו עושה לייקים לפוסטים הקשורים למלחמה מתוך דיווחים מהארץ. באותו היום השותפות ניהלו איתי שיחה ״שזה לא נראה טוב״ וש״צריך לצאת מיידית עם הודעה״ על העמוד של המסיבה שלנו ובעמודים הפרטיים שלנו. הן ניסחו עוד באותו יום הודעה שמגנה את פעולות ישראל והוסיפו את השם שלי.
וואו. איך הרגשת?
הרגשתי ניצוד, הרגשתי נבגד, הייתי בשוק והחלטתי לקחת צעד אחורה. יצאתי מהבית בו גרתי ולא עניתי להן להודעות. לא יכולתי להאמין שמי שהיו עד אותו הרגע החברות הכי טובות שלי – בלילה אחד הפנו אלי את הגב והתעללו בי ככה על משהו שלא קשור אליהן, על מציאות שהן לא באמת מכירות, על חוסר היכולת שלהן לייצר מרחב בו אפשר לדבר על הדברים ולגשר על הפערים.
כיום אני מצלם פחות במסיבות של הקהילה הקווירית. הריחוק, הניכור והחרם מורגשים מאוד וכנראה לא יעברו בקרוב. למזלי זה מייצג רק חלק מתוך הקהילה שלנו ויש עוד מספיק מקומות, אנשים והזדמנויות לייצר את תחושת השייכות לעיר שכל כך עוזרת כשעוברים לעיר חדשה. יש סביבי אנשים מדהימים, עם לב רחב וכישרונות אדירים שאני מאוד מעריך ומקבל מהם השראה ובעיקר נהנה בחברתם. בדיוק בימים אלה אני נכנס לקולקטיב אחר בו הייתי מעורב ברמת המיתוג אך מעולם לא שותף פעיל שכן שמע על המקרה שלי, החליט לפנות אלי והציע שאצטרף אליהם. העיר מלאת הזדמנויות, רק צריך להיות בחוץ.
אתר: https://www.omergaash.com/
אינסטגרם: https://www.instagram.com/omergaash/
תיעוד מהתערוכה אחרונה: https://www.youtube.com/watch?v=GAEymzxZ434&t=1s
קראו גם את הכתבה הקודמת ב״ספוטלייט: יוצרים ישראלים בלונדון״: תמר גייסט
