יונתן שגיב הוא סופר עברי מזן חדש. הן בתוכן ובסגנון היצירה הספרותית שלו והן באורח חייו הוא מייצג בעיני כותב שורות אלו (ורבים וטובים אחרים) דמות שונה לגמרי, מקרה ייחודי, של הסופר העברי העכשווי. שגיב, 41, יליד הרצליה, הוא דוקטור לספרות (עבודת הדוקטורט שלו עסקה בשאלות של קפיטליזם ודת ביצירתו של ש”י עגנון) מחד וסופר ספרי מתח מאידך שהמציא את מה שמבקר הספרות של הארץ כינה “הבלש ההומו הציוני הראשון”, הלא הוא עודד חפר המכונה “החופרת”. בעברית ייחודית שעושה שילוב מרתק בשפה ‘תקינה’ או ‘ספרותית’ לעגה הלהט”בית, שלושת הרומנים של שגיב הם ממש בבחינת פריצת דרך וזריקת ריענון לז’אנר ספרות המתח בפרט ולספרות העברית העכשווית ככלל.
אבל, כמו את כולנו, גם את שגיב תפסה התפרצות מגיפת הקורונה ממש לא מוכן ואת לבטיו וחיבוטי הנפש שלו בהתמודדות עם המשבר כאן בלונדון (או לונדוז’, בעגה הומואית שדווקא מעצבנת את החופרת בספר האחרון) העלה על הכתב בשורה של טורים שכתב ל”ישראל היום”. באחרונה, יחד עם בן זוגו רביד, נסע שגיב לישראל ואנחנו הצלחנו לתפוס אותו לראיון קצר בזמן הבידוד שם.
הצעקה האחרונה
“הצעקה האחרונה”, ספרך האחרון, ראה אור ממש רגע לפני פרוץ המגפה והסגר וכל מה שבא בעקבות. האם היה לדבר השפעה כלשהי על יציאת הספר, קידום המכירות וכו’?
“למזלי ״הצעקה האחרונה״ יצא בנובמבר אז אני עוד זכיתי להוציא ספר בעולם שקדם לקורונה ובו היו חנויות פתוחות ולא פחדנו להתגודד זה עם זה ואפילו זכיתי לעשות השקה עמוסת אנשים ב״נילוס״, שזה דבר שנשמע כיום כמדע-בדיוני. כמובן אבל שדברים מאוד השתנו עם הזמן ועקב הקורונה התבטלו שבוע הסופרים הבינלאומי בירושלים במאי ושבוע הספר ביוני והרבה אירועים אחרים שבהם הכיף הגדול של פגישה פנים אל פנים עם קוראים ושיחה על ספרים נעלמו. באותה תקופה זה היה מדכדך עבורי אבל הזכרתי לעצמי שעם כל הכבוד, בתקופה כה מחרידה שבה אנשים רבים כל כך חולים, מאבדים את יקיריהם ומאבדים את מקום עבודתם, אני צריך להגיד תודה על מה שיש. אין מה לומר המצב כיום מאוד מורכב בעולם הספרות. מצד אחד, שוק הספרים בישראל במשבר כלכלי חמור ביותר וכתוצאה מכך הרבה סופרים כרגע לא זוכים ולא יזכו להוציא את ספריהם ואנחנו לא נזכה לקרוא אותם. מצד שני, עקב העברת הרבה אירועי ספרות לזום ועליית משלוחי הספרים והספרים הדיגיטליים, אפשר לראות גם פתאום פריחה בתחום, עלייה של ההוצאות העצמאיות והשתתפות גדולה של אנשים באירועי ספרות ושירה מקוונים, וזה בהחלט קרן אור בתוך המצב המדכדך הכללי”.
פרסום ספר חדש הוא דבר כל כך מורכב, מצב של רכבת הרים רגשית (לפחות מסניוני). איך עוברים את זה בשלום בזמן שהעולם עובר רגע היסטורי אוניברסלי עם מגיפה שמשתוללת בחוץ?
“זאת אכן רכבת הרים רגשית אבל היא מתרחשת בעיקר בחודשים הראשונים לפרסום הספר וכל הראיונות והביקורות התפרסמו במקרה שלי לפני פרוץ המגיפה וזאת היתה לשמחתי סחרחרה משמחת מאוד אם נמשיך עם דימוי פארק השעשועים. בחודשים האחרונים אבל באמת כשמחד הספר עוד חי וקיים ואתה נדרש עדיין לקדם אותו ומצד שני המשבר והמגפה התפרצו, זה העלה אצלי הרבה רגשות סותרים. מצד אחד אתה רוצה להפיץ משהו שיצרת הלאה ולנהל דיאלוג עם קוראים ומצד שני זה הרגיש לי לפעמים אנוכי ורע לקדם יצירה בזמן משבר כה גדול עבור כל כך הרבה אנשים”.
יומן שנת המגיפה
ב”ישראל היום”, לצד שלושה סופרים ישראלים אחרים, התחלת לפסרם מעין טור-יומן אישי על חוויותייך בזמן התפרצות המגיפה בלונדון. מעין יומן שנת המגיפה שלך. האם היה בזה משהו תרפיסטי, מעין טיפול בכתיבה?
“האמת שכן, העורך של מוסף התרבות של ישראל היום, עמר לחמנוביץ, פנה אליי בתחילת המגפה והייתי אז מאוד המום ומדוכא בתקופה הזאת וזה היה מעין חבל הצלה, זה נתן לי מקום לנקז אליו את כל המחשבות והרגשות, לתת להם ביטוי אסתטי וטקסטואלי ועל ידי כך לעבד אותם ולהתמודד איתם. זה פרויקט שעדיין קורה והוא באמת נפלא כי הוא מייצר ססמוגרף שמשקף את התודעה של כל סופרות וסופרים בכל מיני מקומות בעולם בזמן כל כך כאוטי וייחודי”.
האם הצלחת לכתוב משהו אחר, התחלה של ספר חדש?
“אני לא הצלחתי לכתוב מילה של פרוזה חדשה. לא רציתי בהתחלה וגם לא יכולתי. המגפה העלתה אצלי מחשבות מאוד קשות לגבי התוחלת והייעוד של הספרות ולתהות האם בכלל יש טעם לכתוב בכזה רגע היסטורי של משבר ואובדן. מה בכלל התפקיד והקיום של ספרות בעולם שבמשבר וכאנשים צריכים פרנסה, בריאות ותמיכה חומרית. ברמה גם הכי פרקטית, לא יכולתי בכלל להתרכז ביצירת עולם בדיוני בזמן שהעולם האמתי נמצא בקריסה ויותר מזה, לא הבנתי איך לייצג כזה עולם. האם עכשיו כשאני כותב סצנה במסעדה כולם עוטים בה מסכות? האם בכלל יש מסעדה? עכשיו יותר התאזנתי, חזר לי האמון ביכולת של סיפורים לנחם, לסחוף ולעורר למחשבה ביקורתית ובגלל כך החשיבות שלהם דווקא בכזו תקופה. אני מקווה בקרוב להתחיל לכתוב שוב”.
בימים כתיקונם, איפה אתה כותב, בבית, בבית קפה?
“אני לא כותב בבית קפה כי זה מרחב רועש מדי שמסיח את דעתי כי אני אוהב לבהות באנשים. אבל גם קשה לי לכתוב בבית כי אני תמיד אמציא לעצמי שצריך לעשות משהו אחר. מה שמדהים בלונדון שזאת עיר שמספקת המון מרחבים ציבוריים מהממים ובחינם לכתוב בהם. אז אני נע בין ספריות ציבוריות, הקומות של הברביקן והחדרים של הספריה הבריטית ואני מאוד מקווה שהתנועה הזאת במרחב תתאפשר שוב מתישהו בעתיד, וגם באופן האגבי שבו היא פעם התנהלה”.
את שלושת הספרים שלך כתבת פה בלונדון. איך זה מרגיש, לכתוב משהו ישראלי כל כך, עם הז’רגון הייחודי שאתה משתמש בו והמשחקים שלך בשפה העברית, שעה שאתה יושב בגולת אנגליה?
“כתבתי אותם בלונדון וזה היה בשבילי האמת יתרון ולא חיסרון. אני צריך את המרחק הזה מהארץ בשביל הפרספקטיבה וגם בשביל השקט והבדידות שלונדון מציעה ומאפשרת בכך לעבוד בריכוז. במקביל, אלו כמובן הביקורים בארץ שנותנים לי השראה ואז והמעקב מלונדון דרך הרשתות החברתיות והיוטיוב ומפות הגוגל מאפשר לי להתעדכן כל הזמן בעברית, שבאמת גם בצורתה התקנית וגם בסלנג המתחדש והעשיר שלה היא החומר שאתו אני עובד. במובן הזה, יש משהו דווקא במרחק הגיאוגרפי והמנטלי מישראל שמאפשר לי לזקק בכתיבה את החוויה הלשונית והתרבותית של ישראל, ולהתנסות עימה ולהשתעשע אתה”.
על טלוויזיה ותוכניות עתידיות
האם אתה עדיין מלמד בימים אלה? למדת בכל התקופה הזו?
“לא, אני הפסקתי ללמד באוניברסיטה לפני כשנתיים והחלטתי להתמסר לכתיבת פרוזה כשהבנתי שזו התשוקה האמתית שלי. כן עשיתי מספר הרצאות זום על ספרות בלש בתקופה הזו ובהתחלה נורא פחדתי אבל כשזה עובד, יש משהו דווקא אינטימי במדיום הזה כי כולם בבית וזה היה ממש כיף”.
אתה כותב הרבה על טלוויזיה (אני עוקב קבוע). האם יש לך תוכניות בתחום? האם אפשר לצפות לסדרה שאתה תיצור בעצמך?
“תודה רבה! מאוד שימחת אותי. טלוויזיה בשבילי היא כיום אחד המדיומים הכי מרתקים וחדשניים באופנים שבהם אנו מספרים סיפורים. וזה עוד מוקדם מדי להיכנס לפרטים אבל בהחלט יש לי גם כמה מחשבות על סדרה חדשה ובמקביל גם סדרת ספרי הבלש של החופרת נרכשו עבור עיבוד טלוויזיוני אז אני מאוד מקווה שגם זה יתממש”.
נסעת עכשיו לישראל. איך היה המסע ואיך התחושה להיות בבידוד בארץ?
“הבידוד בזכות הוריי שהכינו לרביד בן זוגי ולי יחידה לדור בה היה סך הכול מצוין והבדידות הכפויה גם אפשרה לי להתקדם בכתיבת מאמר. בעיקר אני חווה פה את השינוי כרגע דרך הגוף. התרגלתי לא לגעת באף אחד בלונדון בארבעה חודשים הקרובים ופה כולם מתחבקים ומתנשקים אפילו בזמן החשש מעליית הגל השני ועם היציאה מהבידוד, אני לא יודע איך להגיב לזה”.
תוכניות לעתיד?
“אינשאללה להתחיל שוב לכתוב”.
