ליהונתן גפן, שנפטר באופן די הולם בשבוע שבין יום השואה ליום הזכרון לחללי צה”ל, היו, אם להשתמש במטפורה שהוא ודאי היה סולד ממנה, מניות רבות בתרבות הישראלית. היתה לו היכולת ללכוד בשיריו איזו אמת אותנטית שכל כך קל היה להזדהות איתה, הרבה פעמים בזווית של מתבונן מהצד בפליאה, לעתים פגיע, אבל ללא פחד לומר את אשר על ליבו בלי צנזורה והתנחמדות, דברים שגפן באמת תיעב.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
זו אולי רק אחת הסיבות לכך שמאות משיריו, אשר הולחנו ע”י גדולי המלחינים בישראל לאורך חמישים ומשהו השנים האחרונות, לרבות חנוך, כספי, גרוניך, רכטר, שם-טוב לוי, פוליקר וקלפטר, הפכו מה שנקרא נכסי צאן ברזל. גפן באמת היה סמל לישראליות – הוא עבר דרך חבורת ‘לול’ של אינשטיין-זוהר ושות’, שיתף פעולה עם חברי ‘כוורת’, כתב ל’גשש החיוור’, ואת ספר שיריו הראשון למבוגרים ערך נתן אלתרמן. בשלב מסוים, איפשהו באמצע שנות התשעים, אף כתב טור קבוע לעלונדון במתכונתו הראשונית, המודפסת. אבל לקצין שלחם במלחמות ששת הימים ויום כיפור היה לא מעט מה לומר נגד המדינה, הממשלות, ומדיניות הכיבוש. הוא היה מהיוצרים הישראלים הכי אנטי-ממסדיים שתרגם שירים אנטי מלחמתיים מברכט (‘גנרל, הטנק שלך’) ומדילן, (‘לכל הרוחות’, ‘אלוהים לצידנו’, ‘גשם כבד’) ובמופעי הבמה המרובים שלו (לצד דני ליטני או דיויד ברוזה, וכמובן במופעי הסולו) עקץ את השלטון, וקרא, תמיד, גם כשלא היתה תקווה, לשלום ולצדק (‘יהיה טוב’, ‘היונה הלבנה כבר זקנה’).
גפן כתב נפלא לילדים, קטנים וגדולים – בין היתר ‘ילד הכרובית’ ו’שירים וסיפורים שענת אוהבת במיוחד’, שכתב לאחותו הקטנה כשהיה חייל בן 19, ובהמשך בא חשבון עם אורי זוהר וחבורתו ב’חומר טוב’ ועם אמו המנוחה, בספר אישי, שהוא מעין מסע תרפיה עצמי וכואב, ‘אישה יקרה’. הוא כתב מחזות מצחיקים-עצובים, הושפע מיוצרים מגוונים החל מלני ברוס הסטנדאפיסט היהודי הפרובוקטיבי וכלה בטום וייטס, עוד ליצן-עצוב שיכור שגפן לבטח הזדהה איתו. את יהונתן גפן יזכרו בסוף תמיד בזכות האלבום העל-זמני ‘הכבש השישה עשר’, על שלל השירים המשובחים וקטעי המעבר המבריקים שכמו ספריו הראו שאפשר לדבר אל ילדים בשפה שלהם ומבלי להישמע חינוכיים או מטיפים.
בערב יום הזכרון עולה בי שירו ‘הנופלים כדרכם’, אותו ביצע במופע משותף עם שלמה גרוניך שעלה בזמן מלחמת לבנון ונחשב לאחד המופעים-אלבומים הישראל האמיצים ביותר.
‘הנופלים, כדרכם, אינם מביעים דעה
ולא יוצאים בהמוניהם להפגנות מחאה
לא הולכים לים, לא תופסים גלים
הנופלים, כדרכם, אינם מבלים
מת העולם, והם אינם רואים עוד לא כיעור ולא יופי
ולא את ‘בחירתה של סופי’
הם עזבו, ושום ועדת חקירה לא תחזיר אותם לזרועות נערה
וכששר אומר: ”שילמנו מחיר כבד” הם אפילו לא יכולים להתנגד
לכך שמתייחסים אליהם כאל ארנק
הנופלים, כדרכם, מחוץ למשחק
משום כך הם אינם יוצאים מדעתם
כשכל אלה ששלחו אותם אל מותם מדברים בשמם
ומוכרים אותם בחינם
והנופלים, כדרכם, אינם. אינם.’
יהונתן גפן, 1947-2023. יהי זכרו ברוך.
