מסעותיי בעולם התיאטרון הבריטי

קול הישראלים בבריטניה

יום שני דיכאוני? כרטיסים להצגות ומחזות זמר בלונדון רק ב-£20!

(20/01/20- 12:28)

מתגעגעים לדאינריז? אמיליה קלארק תככב בפעם הראשונה בווסט-אנד בהפקה חדשה של "השחף". מכירת הכרטיסים נפתחה!

(20/12/19- 12:27)

נפתחה מכירת הכרטיסים להופעה של סנופ דוג בלונדון

(06/10/19- 08:53)

מחפשים אירועים ישראליים בלונדון ובבריטניה? פתחו את יומן הקהילה!

(04/09/19- 10:10)

כרטיסים מוזלים להצגות ומחזות זמר בלונדון!

(01/09/19- 10:10)

20% הנחה לגן החיות של לונדון!

(01/09/19- 10:10)
דעות, הצגות בלונדון, ישראלים בלונדון ובבריטניה
09:39 20/04/18

מסעותיי בעולם התיאטרון הבריטי

תרבות המעמדות, ידידויות עם שחקנים ובמאים, ישראלים ומוסלמים שמסתדרים על הבמה ומחוצה לה, סיגריה עם סולן "הגורילז". אפשר ללמוד הרבה מהסיפור האישי המסקרן של לירון שקל

הצגות בלונדון: לירון שקל עם לוסיאן מסמטי
״זכיתי להכיר ולהתחבר עם יוצרי תיאטרון ושחקנים מדהימים״. לירון שקל עם השחקן לוסיאן מסמטי

"תיזהרי, כי יש כאן מלא אנטישמים". זה מה שאמרה לי בחורה ישראלית שעבדה בקופות של הנשיונל ת'יאטר, כשהצטרפתי לתיאטרון לפני שלוש שנים. הספקתי להיתקל בה בקפיטריה מאחורי הקלעים רק פעם אחת לפני שעזבה, וכל מה שקיבלתי ממנה היו מילות אזהרה. למדתי להיזהר, אבל בכנות, לא זכיתי לחוות זאת על עורי. לפחות לא במובן הישיר.

זה קרה חודשיים אחרי שארזתי ועברתי ללונדון, כשמצאתי את עבודתי הראשונה בתיאטרון הלאומי הבריטי. הייתי שם מלצרית – עבודה מאוד זוהרת… שכמובן לא דרשה שום ניסיון. כי גם עם שני תארים ו-12 שנה במעגל העבודה בישראל, אף אחד לא נתן לקורות החיים שלי מבט נוסף.

למה שברמנית תדבר עם שחקן מפורסם?

לא קל להיות עובדת זוטרה בתיאטרון כה גדול. תרבות המעמדות כאן היא קשה. "החולי הנורא ביותר של בריטניה", כפי שהשחקן לוסיאן מסמטי אמר לי בראיון. זה גם היחס שאתה זוכה לו מהמנהלים שלך, שלא אוהבים את חוסר הכבוד שלך לאותה תרבות מעמדות. למה שברמנית תדבר עם שחקן מפורסם שנכנס לבר, כמו שהיא מדברת עם השרת או עם השפים? זה לא מקובל…

אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. גדלתי בעולם שבו מתייחסים לכולם באהבה ומידה שווה. ייתכן שלחלק מהמנהלים בתת-מודע היה גם משהו "אנטי" כלפיי מראש, וייתכן שלא. זה לא משהו שנאמר לי ישירות. עם זאת, דרך ה"חוצפה" הישראלית שלי וחוסר הכבוד שלי לאותה תרבות מעמדות, זכיתי להכיר ולהתחבר עם יוצרי תיאטרון ושחקנים מדהימים. חלקם הפכו לחברים לחיים וחלקם להשראה זמנית. שניים מהם כבר ראיינתי לאתר (מסמטי ודיוויד מוריסי) ואחרים מזמינים אותי להצגות החדשות שלהם, גם אחרי שנים שלא ראיתי אותם. רוב השחקנים מכבדים ואוהבים את זה שמתייחסים אליהם בצורה נורמלית.

תיאטרון בריטי בלונדון: תרבות המעמדות היא המחלה של בריטניה. לוסיאן מסמטי בתור סליארי, מתוך "אמדאוס".  צילום: Marc Brenner

תרבות המעמדות היא המחלה של בריטניה. לוסיאן מסמטי בתור סליארי, מתוך "אמדאוס". צילום: Marc Brenner

בהפקה של פרויקט סודי גדול

יש לציין שבעקבות אותה "חוצפה", גם השם שלי הלך לפניי, לטוב ולרע. כך, בהפתעה, ניגשה אליי מפיקה בתיאטרון בזמן שעבדתי בבר. היא שמעה שאני מתעניינת בהפקה ושאלה בצחוק: "בגלל זה את תמיד כל כך נחמדה אליי?". עניתי לה שאני נחמדה לכולם ושבאמת לא ידעתי שהיא בכלל מפיקה. היא המשיכה לצחוק ושאלה אם אתעניין בניהול במה ושבמקום "ניסיון עבודה" אקבל תשלום מלא. השבתי לה שאין לי טיפת ניסיון בניהול במה והיא אמרה שזה לא משנה וחיברה אותי להפקה של פרויקט סודי גדול של הנשיונל ת'יאטר.

כך, בסודיות מוחלטת, עבדתי חודשיים כמנהלת במה לצד רופוס נוריס – המנהל האומנותי של התיאטרון, שנחשב לאחד מהחשובים בעולם התיאטרון הבריטי – ולצד האומן הגאוני ג'רמי דלר. ניהלתי 200 שחקנים במהלך חזרות לפרויקט We're here because we're here שנוצר לציון מאה לתחילת "הקרב על הסום" – קרב שנערך במלחהע"מ הראשונה, שבו בריטניה איבדה מעל 400,000 חיילים. כישראלית, לא ידעתי דבר על הקרב הזה כשהתחלנו חזרות. אבל יום הפרויקט עצמו, 1 ביולי 2016, היה ונשאר אחד הימים המרגשים, הקשים והמדהימים בחיי.

רופוס נוריס כבר הכיר אותי בתור "הישראלית" בתיאטרון, גם כשעבדתי בבר, למרות שיש שם מעל 1,500 עובדים. שוב, דרך אותה חוצפה ישראלית. כשראה אותי באולם חזרות, הוא ניגש, נתן לי חיבוק והתלהב שעברתי מהבר לעבוד ישירות איתו (גם אם זה היה רק לחודשיים…). הוא ליברלי ושוויון זכויות חשוב לו. לאחר שעזבתי את התיאטרון, הוא ביקש שאשלח לו פירוט של היחס הקשה לו זכיתי מההנהלה (הצד האומנותי במקום הוא נפרד מהצד הלוגיסטי, ולכן הוא באמת לא יודע מה קורה בברים ואצל הסדרנים). כל זה גם קרה בזמן שבו אנשים בתעשייה החלו לדבר בגלוי על הטרדות שעברו, וכמובן שהטרדה לא חייבת להיות הטרדה מינית. דיבורים מאחורי הגב, שמועות, לכלוכים – גם אלה הטרדות, בעיקר כשזה משפיע כל כך על היחס כלפיך, כפי שקרה לי.

תיאטרון בלונדון: שיחה על ישראל. דיימון אלברן. צילום: Drew de F Fawkes/flickr

שיחה על ישראל. דיימון אלברן. צילום: Drew de F Fawkes/flickr

דיימון אלברן מתגעגע לתל אביב

אני מניחה שרוב הישראלים שחיים כאן, לא משנה באיזה תחום, זוכים לשמוע הרבה "דעות" כשהם מציינים שהם מישראל. אבל הופתעתי שלא ניהלתי הרבה דיונים, ויכוחים ושיחות על פוליטיקה. להפך, הרוב נמנעו מכך. כמעט כל אדם שאמרתי לו שאני מישראל אמר שהוא חבר של איזשהו ישראלי. חלקם גם שאלו אותי אם אני מכירה אנשים מסוימים, כאילו ישראל היא כפר קטן. זה מה שקרה גם עם שחקנים, כמו דיוויד מוריסי, רייף ספול וניקולאס הייטנר (המנהל האומנותי של תיאטרון הברידג' המצוין). שם שחזר על עצמו היה טל רוזנר, עורך וידאו להצגות. לא מעט שחקנים אמרו לי שהם הגיעו לארץ עם הצגות שבהן השתתפו, וכך נחתו על במת "הבימה". בעיקר שחקנים קבועים של תיאטרון גלוב של שייקספיר.

אציין שיחה רצינית שכן הייתה לי, כשיום אחד דיימון אלברן (סולן להקות "בלר" ו"הגורילז") הצטרף אליי לסיגריה מאחורי הקלעים בתיאטרון (הוא יצר את המחזמר "וונדר.לנד" שהציג בזמנו). אלברן נהג לדבר על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וכמו תמיד במקרים כאלה, היו גם הרבה שמועות שהוא אנטישמי. אז החלטתי להציג את עצמי קודם כל כישראלית, ובלי פחד, גם אמרתי שקראתי ראיונות אותו. הוא אמר לי כמה שהמצב הזה בארץ קשה לו, בעיקר כי הוא ממש אוהב את ישראל ושהוא מתגעגע לתל אביב מאז שביקרו שם בתחילת שנות ה־90'. אבל קשה לו לקבל כל מצב בעולם שבו אין יחס שווה בין אדם לשכנו, וכל מצב שבו יש מלחמה וחפים מפשע שנהרגים, משני הצדדים. כשסיפרתי לו כמה גם לי קשה עם זה, הוא גם הזכיר חברים רבים מהארץ שמרגישים כמונו. אחרי 20 דקות של שיחה יצאתי עם תחושה חזקה ואופטימית. מאז אותו היום, הוא תמיד דאג לגשת אליי ולתת לי חיבוק.

תיאטרון בריטי בלונדון: קיבל עזרה בעברית. פיליפ ארדיטי בתור אורי סביר ב"אוסלו".  צילום: Brinkhoff Mögenburg

קיבל עזרה בעברית. פיליפ ארדיטי בתור אורי סביר ב"אוסלו". צילום: Brinkhoff Mögenburg

עזרה לשחקן טורקי עם העברית שלו

עולם התיאטרון נפתח לאט־לאט לאנשים מתרבויות שונות, מצבעים שונים, לבעלי מוגבלויות, למגדרים שונים… ישראלים זה חלק מזה. זה מתחיל במחזה הענק "מלאכים באמריקה" בכיכובו של אנדרו גרפילד, עם הרבה ייצוג של יהודים והקראה של קדיש. זה ממשיך עם "סלומה" בהפקה שכללה בקאסט שלושה שחקנים ישראלים (ביניהם הזמרת המדהימה יסמין לוי) והציבה אותם לצד שחקנים מוסלמים (ובחיי לא ראיתי קאסט שכל כך אהב אחד את השני ובילה כל כך הרבה זמן יחד!). וזה נגמר (בינתיים) ב"אוסלו" – ההצגה על הסכם השלום שגם כללה שחקנים ישראלים לצד מוסלמים. התמזל מזלי ונשאלתי אם אוכל לעזור עם כמה משפטים בעברית לפיליפ ארדיטי (שחקן ממוצא יהודי-טורקי), ששיחק את דמותו של אורי סביר. ישבנו יחד, לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר זה עבד, והוא נשמע נפלא על הבמה.

אז בכנות, העולם הזה פתוח גם בשבילנו. ואחת הסיבות שהתחלתי לכתוב ביקורות לעלונדון היא כדי לשלוח ישראלים להצגות שהן לא רק מחזות הזמר הפופולריים שעליהם כולם שומעים. יש הרבה הצגות שמציגות תרבויות ודעות שונות ופותחות עולמות חדשים. גם אנחנו צריכים להיות חלק מהן, וזה מתחיל מתפיסת מקומנו בקהל. כן, קשה מאוד לעבוד בתעשייה הזאת, ויש כאלה שעושים זאת בזמנם החופשי, לרוב בחינם. אבל אם למדתי משהו מהשנים האלה, זה שהמזל שלנו בתור ישראלים הוא שאנחנו טובים יותר בהכרת אנשים ויצירת קשרים, לעומת הבריטים השקטים. זה לא תמיד עובד לטובתנו, אבל בצורה מפתיעה, זה פתח לי הזדמנויות רבות (ולא מתוכננות) שאני ממשיכה ליהנות מהן.

בעצמי, אני כותבת מחזות וזוכה לתמיכה מיוצרים שאיתם התחברתי. אני מתכוונת גם לפתוח חברת הפקות בעתיד ומארגנת כעת קבוצה של אנשים נפלאים ובעלי ניסיון שעוזרת לי בפועל. אני פה שלוש שנים ואת רובן ביליתי מאחורי הבר. לפעמים צריך לקפוץ למים העמוקים כדי להתקדם הלאה ושווה לעשות זאת כשקיימת אפשרות. התעשייה הזאת מלאת יופי, ידע ובידור, והיא שווה את זה.

מצאתם טעות?
תגיות : הצגה בלונדון, הצגות בלונדון, התיאטרון הלאומי הבריטי, לירון שקל, תיאטרון בלונדון
יכול לעניין אותך