כדי להבין עד כמה אלון אבוטבול הוא כוכב בנילאומי די ללכת איתו רגע ברחוב, פה בלונדון, ולראות את ההתלהבות של מעריצי הסדרה “שלג צח” (Snowfall) עטים עליו עם דמעות בעיניים. היינו יחד בקרנבל בנוטינג היל ועשרות רבות של גברתנים ויפיפיות בריטים ממוצא אפרו-קריבי פשוט התנפלו עליו וביקשו להצטלם איתו, המומים מלפגוש את גיבורם (אלון שיחק שם את סוחר הסמים והנשק הישראלי אבי דרקסלר) ככה סתם באמצע החיים.
בפעם האחרונה שאלון אבוטבול שיחק בלונדון הייתה כשהשתתף בצילומי שובר-הקופות “עלייתו של האביר האפל” בבימויו של כריסטופר נולאן, לפני קצת יותר מעשור.
עכשיו אבוטבול (57), חבר ותיק של כותב שורות אלו, חזר ללונדון ומככב במחזמר “ביקור התזמורת” בתיאטרון הדונמאר הנחשב. בהצגה-מחזמר הזה אבוטבול מגלם את תאופיק, מפקד התזמורת המשטרתית של אלכסנדריה המגיע יחד עם נגניו לעיירת פיתוח שכוחת אל בדרום ישראל ופוגש בה את דינה (בגילומה של מירי מסיקה), ישראלית רועשת וחושנית והמפגש הקטן והאינטימי הזה בין נגני התזמורת המצרית לבין המקומיים משנה את חייהם.
אני פוגש את אבוטבול ומסיקה בדירה ששכר לו התיאטרון במרכז העיר הסואן של לונדון. הוא פותח לי בגאלבייה בגון הקרם, ציוריו היפים פזורים בדירה וספר “תומר דבורה” הקבלי פתוח על השולחן לפניו לצד ערימה של קלפי טארוט. מירי מסיקה על הספה מנגנת בגיטרה ואני מרגיש כאילו נכנסתי לסט של סרט. ככה זה עם אלון אבוטבול, אדם רב פעלים שמשחק גם בסרטים הוליוודים עתירי תקציב, גם בטלוויזיה אמריקאית וגם בסרטים ישראליים פרועים כמו “אוהב אותך צ’ארלי”. הוא איכשהו מספיק גם לצייר, לעבוד קריירה מוזיקלית חדשה (האלבום כבר בדרך) ולקיים איתי ועם מירי מסיקה את הראיון הזה.
אלון, אתה בדרך כלל לא נוטה לעשות תיאטרון, לפחות בשנים האחרונות. מה קרה הפעם?
אלון: “באחת עשר השנים האחרונות עשיתי הרבה הוליווד, טלוויזיה, דברים כאלה אם כי עשיתי תיאטרון בהוליווד כשרק הגעתי לשם עם חברה שכתבה מחזה שהדמות ששחיקתי בה הייתה הכנה לדמות שאני משחק עכשיו כי גם הוא היה מאד שתקן. אבל כן, מאז לא עשיתי תיאטרון.”
וכל זה קרה מתי, 2011?
אלון: “זה היה ב-2010 וכן, לפני כן הייתי בתיאטרון הבימה, תיאטרון חיפה, באר שבע. בעצם התחלתי בתיאטרון הבימה בגיל 17, למרבה האירוניה עם ששון גבאי בתפקיד הראשי ומאז אנחנו חברים טובים ועכשיו אני משחק את תאופיק, הדמות שששון שיחק כל כך יפה בסרט של חבר אחר שלי, ערן קולירין”.
מירי, את משחקת את התפקיד ששחיקה רונית בסרט.
מירי: “כן, השחקנית האהובה עלי”. אומרת מירי ומניחה בצד את הגיטרה.
שחקנית מדהימה עליה השלום. איך ההרגשה? אלו נעליים גדולות מאד להכנס אליהן.
מירי: “כן אבל אם זה היה סרט קולנוע אז אולי זה היה מפחיד אותי אבל כאן זה עיבוד לתיאטרון ואני שרה אז זה שונה. אבל זה מצחיק כי תמיד הציעו לי תפקידים שהציעו לה ופעם עליתי על זה עם אבי ניר שאני כמו רונית אלקבץ רק שאני כל הזמן רוצה לרצות. כלומר, אם הייתי מורידה את הקטע של הנחמדות והניסיון לרצות הייתי נשארת רק עם העומק והדרמה, עם רונית אלקבץ. אז כשאני רוצה לשחק את התפקיד הזה אני פשוט צריכה לוותר על הדבר הזה שיאהבו אותי מיד ואני לא צריכה לצאת מגדרי. וכאמור, אני שרה. למרות שגם רונית שרה מאד יפה אבל השירה שלה שבורה. זה אחרת”.
אתה גם שר בהצגה אלון?
מירי: “כן. הוא שר מדהים”.
אלון: יש לי שיר אחד. בערבית עם מלים מאד יפות ‘שתה, תגמע, תגמע מהבדידות, תגמע מהאושר והשמחה. שתה, אתה השמחה, אתה הבדידות’. שיר יפה”.
אז איך בעצם התגלגלת לעשות את ההצגה הזו, שלא לומר מחזמר?
“ישבתי בפלורנטין, בתל אביב, הייתי עסוק בציור ובמוזיקה ולפעמים הסוכנים שלי מהוליווד מתקשרים אלי ומציעים לי כל מני תפקידים. שלחו לי לקרוא ‘ביקור התזמורת’ ושאלו אם זה מעניין אותי. קראתי וכמובן שזה עניין אותי. תהיתי מה ששון עושה כי אני יודע שהוא עושה סיבוב הופעות של זה באמריקה. הסבירו לי שזו הפקה אחרת. ההפקה של האוף ברודוויי באמריקה, שששון עושה בה את התפקיד הזה בדיוק נגמרה. אז אחרי שקראתי את המחזה הייתה לי שיחה בזום עם מייקל לונגהאסרט, המנהל האמנותי של תיאטרון הדונמאר שמביים את ההצגה, ואני לא ידעתי כלום. לא הכרתי את התיאטרון הזה אבל זה עניין אותי. הוא שאל למה זה מעניין אותי, למה אני רוצה לעשות את התפקיד הזה ואמרתי לו שיש לי כמה חלומות בחיים שאני עדיין רוצה להגשים ואחד מהם זה שאני רוצה לחזור ולעבוד בשביל השלום ואני חושב שהדבר הזה, עם כל הפומפוזיות שזה הולך להשמע עכשיו, אני חושב שהדבר הזה הוא באזור של הנשמה המבקשת שלום. המחזה הזה מאד מרגש והמפגש עם מירי הוא מסעיר. המחזה הזה נוגע לי מאד בכל מני נקודות רגישות ואני מאד מתחבר לזה”.
למה לי פוליטיקה עכשיו
כמעט כמו הניגוד בין דמויותיהם בהצגה, גם מחוץ לבמה אלון ומירי הם שני ניגודים. הוא מדבר בשקט והיא מלאה רעש וצילצולים. הוא מנסה לברוח מדיון של פוליטיקה ושל זהויות והיא דווקא מתעקשת. מסיקה מכרה למעלה ממאתיים אלף אלבומים בישראל והיא שם שגור בכל בית אבל המחזמר “ביקור התזמורת” הוא בגדר הפריצה הבינלאומית שלה, דבר שלא עניין אותה בעבר ושעוד נדון בו בהמשך. אבל קודם כל, פוליטיקה.
תגידי מירי, את גם מתחברת למסר הפוליטי משהו של הסיפור?
אלון: “מי אמר פוליטי, שלום זה דבר פוליטי?”
מירי: “שלום זה דבר פוליטי כן אבל מה שיפה בהצגה הזו האלמנט הפוליטי מרחף עליה כמו דוק כזה, עדין. ההצגה היא כמו משהו של צ’כוב. בסוף ההצגה אני אומרת משפט שאני לא מסוגלת להגיד אותו בלי לבכות ואני אפילו לא יודעת למה” היא עוצרת רגע, מוחה דמעה ואז אומרת באנגלית “פעם, לפני הרבה זמן, קבוצה של מוזיקאים הגיעו לישראל ממצרים. בטח לא שמעתם על זה כי זה לא היה כזה חשוב”. ואני אומרת לאורי בעלי למה אני כל הזמן בוכה מהמשפט הכי יבש הזה? כי הדבר הזה שבני אדם לא נחשבים. מה כן? המלחמות, הרעיונות הגדולים, הפוליטיקים. אבל פה נפגשים בני אדם ונסים קורים. בהצגה הזו גם יש אלמנט של שלום פנימי. אני מזרחית שהתרבות שלה נמחקה לגמרי. סבתא שלי הגיעה לארץ מעירק בשנות העשרים ומחקה את הערבית. אנחנו בארץ ישראל. אני גיליתי את אום כולתום בגיל 22 ואז באתי לסבתא שלי והיא אמרה לי מה לי ולערבייה הזו? ובהצגה הזו אני אישה מזרחית שפוגשת גבר ערבי והם מבינים ששניהם ערבים. ההצגה הזו עוזרת לנו לעשות שלום עם עצמנו ולהבין את הצג הערבי שלנו המזרחים”.
אמרת שאף פעם לא עניין אותך לצאת מישראל, שתמיד הרגשת שאין טעם בכלל להצליח במקום אחר. איך ההרגשה עכשיו כשאת משחקת בהצגה בתיאטרון נחשב בלונדון?
מירי: “זה לא היה רק מתוך איזו ציונות או פטריוטיות, זה גם, אבל בעיקר מפרובנציאליות. לחשוב שישראל זה מרכז העולם. אני התבגרתי בגיל מאוחר. בגיל 20 לא יכולתי לעשות טיול אחרי צבא. לא הייתי מספיק עצמאית. אני התבגרתי אחרי גיל 40 ועכשיו אני מוכנה לטיול שאחרי צבא אבל עכשיו יש לי בעל וילדים וקריירה וכל זה. אבל עכשיו, זה בעצם הטיול שאחרי צבא שלי. אני פוגשת מלא אנשים, מכל העולם ומגלה שהעולם הוא גם מאד גדול וגם נורא קטן. וכל המפגש עם הדונאמר ועם הבריטים המנומסים והמאופקים ואני אפילו במונחים ישראליים אני הכי חסרת טקט ואין לי פילטרים בכלל והמפגש עם האנגלים גרם לי להבין אותם יותר טוב וגם את עצמי כי פתאום אני שוב הילדה הקטנה ששרה לאנשים בסלון”.
רגע, ואת התפקיד הזה בדיוק הציעו לך בהפקה האמריקאית מירי?
“כן. לא רק הציעו לי. עשיתי אודישנים. זה היה לפני הקורונה וזה מצחיק כי אמרתי להם שאני יכולה לעשות רק סיבוב הופעות של חודשיים, אבל לא חצי שנה כמו שהם רצו”.
ממש לאותו תפקיד?
“כן. הם ראו אותי בהופעה בניו יורק ולמחרת הציעו לי לעשות אודישן. צילמתי אודישן והזמינו אותי לניו יורק וששון היה הכי מקסים בעולם אבל אז באה הקורונה וכל זה. ההצעה מלונדון הגיעה הרבה יותר מאוחר ובלי שום קשר. הם בכלל לא ידעו שהציעו לי את התפקיד הזה גם בהפקה האמריקאית”.
צירופי מקרים?
“לא צירוף מקרים בכלל. זה פשוט שיש תפקידים שהם בשבילך, שנועדו לך ובכלל לא ביחס למישהו אחר, אין השוואתיות. זה פשוט שלך. מה שמעניין זה שהאודישן בניו יורק בכלל לא התרגשתי. באתי מלאה בטחון עצמי ועכשיו, באודישן להפקה הזו אני רעדתי. הבמאי מייקל בא לארץ ליום אחד לבחון אותי ותבין שהחבר’ה מניו יורק היו צריכים לאשר כי הזכויות הן שלהן ופתאום הם רואים אותי ואומרים ‘הי, זאת מירי’. וכשהם ראו את אלון שם הם לא ידעו את נפשם כי יש תפקידים שפשוט נועדו לאנשים מסוימים”.
חוץ ממסיקה ואבוטבול בתפקידים הראשיים, משחקים בהצגה עוד מספר זמרים-שחקנים ישראלים צעירים וביניהם גם יהלי מרגלית טופול, נכדתו של השחקן הישראלי הכי ידוע בכל הזמנים, חיים טופול. דווקא מהצד הערבי-מצרי אין ייצוג של ממש, פרט לנין של אנואר סאדאת שחי ומתגורר בלונדון.
