גדלתי בירושלים בשנות ה-80׳, בצל אירועים פוליטיים חובקי עולם שהתרחשו ברחבי המדינה: האינתיפאדה הראשונה, תגובת הצבא, ההקצנה של הימין הישראלי שהובילה לרצח רבין על ידי יהודי ימני בשנת 1995. כאשר נשים שמאלניות העזו למחות נגד הכיבוש, הן זכו לכינוי “זונות של ערבים”. בשנת 2012, כתבתי שיר בשם The Edinburgh Surprise, שמתאר מפגש אינטימי ושתוי בין בחורה ישראלית ובחור פלסטיני, ובו ניסיתי לחקור מה קורה כאשר המגדר הפגיע יותר שייך לאומה הכובשת.
קיבלתי השראה מסיפור קצר של אלונה קמחי הנפלאה, הנקרא “יומני ברלין”. בסיפור, צעיר ישראלי מבקר את אחותו חולת הנפש בברלין. יש לו דחף כפייתי לדפוק אישה גרמנית, “להתיז את הזרע השמי שלו על הרייך השלישי ולשיר אווה מריה”. בשיר שלי, לעומת זאת, שלא כמו בסיפור של אלונה קמחי, הגיבורים נקשרים זה לזה והמפגש מסתיים בתחושת אהבה, או לפחות ידידות.
כמה ממילות השיר:
כאשר ליווה אותי הביתה שתקנו.
הלכנו יד ביד.
ואני יודעת ששנינו חשנו עצב מתוק בנוגע לאדמתנו המשותפת.
ובמקור באנגלית:
As he walked me home we were silent.
We were walking hand in hand.
And I know we both felt a sweet sadness thinking about our common land.
״משוררות פלסטיניות איימו להחרים את האירוע אם השיר שלי יוקרן״
ביצעתי את השיר הזה בבריטניה כמה פעמים והוא כמעט תמיד עורר מחלוקות. ציפיתי לתגובות שליליות מאנשי ימין ומפוריטנים, אבל הופתעתי לגלות את הביקורת החריפה של כמה פלסטינים ופמיניסטיות בטוויטר. לאחר שביצעתי את השיר במופעי התרמה עבור ילדים בעזה שהתקיימו בבריטניה, התבקשתי להקרין את הווידאו של השיר באירוע שנערך בלונדון לגיוס כספים עבור מכשירי שמיעה לתושבי עזה. שתי משוררות פלסטיניות שהוזמנו להקריא משיריהן איימו להחרים את האירוע אם השיר שלי יוקרן.
ההשתתפות שלי בוטלה ולא ברור לי עד היום אם הביטול נבע מהשימוש שלי בשפה בוטה ועירום בווידאו או מסיבות אחרות. מצדדות פלסטיניות פמיניסטיות כתבו לי בטוויטר שאני מנציחה את הסטריאוטיפ של “האנס הפלסטיני”. כשטענתי שהשיר אינו עוסק באונס, כתבו לי שהדמות הנשית אצלי מודה שהיא “שיכורה מדי מכדי שיהיה לה אכפת” (too drunk to care) ולכן לא הייתה הסכמה מצידה.
התברר שהתגובות לשיר היו קוטביות – כמו באכילת גויאבה. הרבה אנשים אהבו את הכנות הבלתי מתפשרת של השיר. אחרים שנאו אותו בגלל שהוא לא ציית לכללי התקינות הפוליטית. ה”הרלד סקוטלנד” כתב: “זו כנראה היצירה הכי משכנעת שאתם עשויים לשמוע השנה”. הרגשתי מחויבות להמשיך ולבצע את השיר הזה ובמהלך סדנת התמחות לאמנים מטעם עמותת האמנות של לנקסטר (Lancaster Arts), שנערכה כמה שנים לאחר מכן, התחלתי לפתח את השיר הזה למופע יחיד.
הקליפ של השיר המדובר (כולל שפה בוטה ועירום):
למה קראתי למופע ״ירושלים שלי״?
המופע קיבל את השם My Jerusalem ובו חילקתי את השיר לקטעים שבהם אני משלבת סיפורי התבגרות שלי בישראל הסוערת של שנות ה-80׳. בדומה לשיר, גם המופע הוכיח עצמו מעורר מחלוקת כבר בשלב פיתוחו הראשוני בשנה שעברה בבימויו של פידר קירק (הפרויקט פותח במסגרת Works Ahead, בשיתוף עם hÅb / STUN + Contact במנצ’סטר, ובתמיכה של Arts Council England).
כאשר ביצעתי את המופע בשפילד בשנה שעברה, במהלך חודש אחד כוניתי גם כ”שונאת ישראל אנטישמית” ומצד שני כ”גזענית ציונית”. להגדרה הראשונה זכיתי מ״הג׳ואיש כרוניקל״ – עיתון שמעולם לא שמעתי עליו, עד שמצאתי את שמי ואת תצלומי מפורסמים בו ברשימה של אנטישמים כביכול, ואת הכינוי השני נתן מישהו בתגובה למופע שהשתתף בפסטיבל Migration Matters. “כאשר ישראלית מכנה את המופע שלה ‘ירושלים שלי’ זוהי אמירה פוליטית שבעצמה מתכחשת לעובדה שעם אחר, דהיינו הפלסטינים, טוען בעלות על העיר”, הוא כתב.
אבל זו לא הייתה כוונתי כלל. למעשה, שם המופע הוא ציטוט של אישה חרדית שסטרה לי בהיותי בת 16 באוטובוס בירושלים על לבוש לא צנוע ואמרה: ״זו ירושלים שלי – לא סתם איזו עיר עתיקה״ (וכך מסתיים המונולוג שלה במופע). מי שכתב את מכתב התלונה היה כל כך משולהב נגד ישראלים, שהוא החליף את האישה החרדית באישה מוסלמית (למרות שהיא מדברת יידיש) וכתב: “העימות בין מודרניות ומסורתיות ערבית הוא נושא גזעני החוזר על עצמו לעתים קרובות בשיח הציוני”.
לכל אחד יש ירושלים משל עצמו. נוצרים, מוסלמים, יהודים, וויליאם בלייק… זהו מקום עמוס השלכות. המופע בא לבטא את החוויות שלי בירושלים – סיפור של התעללות בילדים, התנגדות והתבגרות בחברה נוקשה שבה הדת והצבא היו דומיננטים.
הסיפור הישראלי והסיפור שלי בתוכו שנויים במחלוקת. הם מעלים תגובות רגשיות עוצמתיות ודעות קדומות הנפוצות בבריטניה. נראה שיש אנשים שמתקשים להבחין בגווני האפור ונאלצים להסתפק בשחור ולבן, רודף ונרדף, מכה ומוכה. השאלה היא: האם נוכל לחרוג ממשחק האשמה ובאמת לראות את האנושיות הפגיעה למדי אחד של השני?
טריילר של המופע בלונדון:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
פרטי המופע בלונדון
“ירושלים שלי” (My Jerusalem) הוא מופע יחיד פרובוקטיבי של הזמרת-יוצרת אביטל רז, המתגוררת ופועלת בבריטניה. המופע משלב מוזיקה חיה, סיפורים והקרנת קטעי וידאו ותמונות, והעלילה מתמקדת בסטוץ לילי ובהתבגרות בירושלים בסוף שנות ה-80׳, על רקע האינתיפאדה הראשונה הסוערת. היצירה הזו עוסקת בנושאים שונים, כמו מוצא אתני, מגדר, גזענות, פחדים המנציחים את הגזענות, וגם בניואנסים שונים בפוליטיקה של הפרדה – ממחסומים פנימיים וחומות הפרדה ועד לנורמות מגדריות.
מבין הביקורות שהתפרסמו, המופע הוגדר כ”לא פחות ממדהים”, “היצירה הכי משכנעת שאתם עשויים לשמוע השנה”, “קורע לגזרים את הפגיעות האנושית”, “יצירה מופלאה מבחינת הכתיבה ומבחינת המשחק”, “יצירה מורכבת שבאמת מעוררת מחשבה”, ו”שילוב נוקב ומצחיק של שירים וסיפורים; רז יוצרת אגרת אהבה לעיר הולדתה ומובילה את הקהל שלה לחווייה עמוקה”.
מתי: 5 במרץ 2020, 21:00.
איפה: תיאטרון ״האנשים״ בקמדן.
כתובת: Camden People’s Theatre, 58-60 Hampstead Rd, London, NW1 2PY
קנו כרטיסים כאן.
*** המופע מיועד למבוגרים בלבד ומכיל תכנים שעשויים לגרום למועקה, כמו תיאורי אלימות והתעללות בילדים.
