רן ישיר לנו סולו
הקלידן רן גיל, שכבר כבש את בימות הממלכה בעבר עם ההרכב התל אביבי המדובר לולה מארש ועבד עם כמה מהאמנים החשובים בישראל כמו שב"ק ס' ואחרים, מוציא עכשיו אלבום סולו ראשון ומשוחח עם כתב המוזיקה שלנו יאיר כץ על החיים ועל היצירה. ראיון בלעדי
הוא מוכר כקלידן מלווה של אמנים ותיקים ואהובים כקרולינה ושב"ק ס', ובשנים האחרונות חבר קבוע בלולה מארש, ההרכב התל אביבי שכבש את אירופה רגע לפני פרוץ הקורונה ב-2020, כולל הופעה סולד אאוט בלונדון. עכשיו רן גיל מוציא אלבום ראשון כסולן, ומספר לעלונדון על הדרך שעבר מצד הבמה למרכזה, על השירים החדשים ועל התוכניות לעתיד.
אתה נמצא בנקודה מאוד משמעותית ומרגשת בקריירה – הרגע הזה של הפריצה למרכז הבמה. האם תמיד ידעת שתגיע לשם או שקיבלת השראה מהעבודה עם אמנים מוכרים? ובכלל – איך זה מרגיש?
"זה מרגיש מוזר. אני חושב שתמיד חלמתי על זה, מגיל מאוד צעיר, אבל כנראה שפחדתי ודחיתי את זה עם כל מיני תירוצים. אני לא רואה את עצמי כזמר גדול וזה לקח לי זמן להעז לשיר בפרונט, ולא רק קולות ליווי מעמדת הקלידן. אני חושב שלולה מארש קצת עזרו לי עם זה, כי אני שר שם לא מעט קולות על במות גדולות אז זה נתן לי קצת ביטחון בשירה, בנוסף להרבה אימון ושיעורי פיתוח קול. בכל מקרה, זה מאוד שונה להיות קלידן בשכר עבור אמנים מלהיות סינגר סונגרייטר עצמאי".
אתה יכול לפרט במה מתבטא עבורך השוני?
"קודם כל ברמת האחריות, ואז הלחץ והדאגות שבאים איתה. צריך פתאום לדאוג להכל: נגנים, הקלטות, טכנאים, חזרות, הופעות, קליפים, הפצה דיגיטלית, הפצה לרדיו, פוסטים ברשתות, קידום ממומן של הפוסטים האלה…זה לא נגמר. אני היום מעריך הרבה יותר את כל האמנים שיצא לי לעבוד איתם אחרי שאני מבין מה הם עברו בתחילת דרכם".
מהקשבה לשני הסינגלים הראשונים שהוצאת, ניכרות יכולות המלחין והסונגרייטר הקלאסיות והטבעיות שלך, ובמקביל בהפקה יש משהו יותר חדש ועכשווי. רציתי לשמוע על ההשפעות המוזיקליות ברקע, דברים שאהבת ואולי חלחלו, וגם יותר ספציפית אם הלכת לכיוון יותר מסויים ומדוייק בהפקה, ומה מבחינת סאונד מדליק אותך במוזיקה היום.
"היו לי להקות כבר לפני שנים, בתקופת התיכון ואחרי הצבא, שאמנם לא שרתי בהן אבל הייתי הכותב והמלחין העיקרי. כבר אז אני חושב שניסיתי לשלב שני עולמות עיקריים שאני מאוד אוהב ומושפע מהם. אחד זה העולם של סינגר סונגרייטרים ישראליים כמו שלום חנוך, אביתר בנאי ואסף אמדורסקי, שאליו ספציפית אני גם מאוד מתחבר ברמת ההפקה, והעולם השני זה העולם של ה'ניאו סול' – אמנים כמו אריקה באדו, ד'אנג'לו, ג'יל סקוט. היום הסגנונות נהיו קצת יותר פלואידים. אני עדייו נמשך למוזיקה באנגלית שיש בה הרבה גרוב – שרלוט דיי וילסון, פרנק אושן, ג'ייקוב קולייה ועוד הרבה. רועי אביטל, מלהקת GARDEN CITY MOVEMEN שהפיק איתי את האלבום, הביא אסתטיקה אלקטרונית וקצת אייטיזית לשירים, וזה השתלב די מעניין עם האסתטיקה שלי".
הימים השמחים שלפני הקורונה
הוצאת שני קליפים מושקעים ומגניבים לשירים – שזה לא תמיד מובן מאליו. האם זה היה מתוך עניין לשלב את האלמנט הויזואלי, מתוך אולי קריצה לעבר, לקליפים מושקעים מפעם, או פשוט מתוך צורך לקדם את המוזיקה בדרכים שמקובלות היום, כמו יוטיוב?
"האמת היא שהבנתי שקשה מאוד היום לקדם שירים בלי קליפים, כי כל הרשתות החברתיות הן מאוד מבוססות וידאו. אז מהבחינה הזאת זה היה יותר צורך מרצון. אבל אני מאוד מרוצה מהקליפים שיצאו בינתיים. אחד מהם היה גם חוויה זוגית ארוכה ומשמעותית. רוני זוגתי חיפשה כל הזמן דרכים להשתחל לאלבום. היא הציעה לשיר קולות רקע ואני סירבתי. בסוף היא הבינה שהדרך הכי יעילה ומועילה היא לעשות קליפ לאחד השירים. היא בחרה בשיר "אהובתי", שנכתב עליה, וגררה לתוך זה את יונתן הררי, השותף שלה ליצירה בשנים האחרונות, וביחד הם יצרו קליפ סטופ מושן מרהיב שעשוי כולו מגזירי נייר שנגזרו ביד. אני עזרתי בגזירות והבית שלנו הפך לסדנת יצירה למשך חצי שנה".
נשמע מקסים. מה זכור לך מההופעה עם לולה מארש בקמדן אסמבלי בלונדון לפני הקורונה, ובכלל מהסיבוב האירופי איתם?
"הופענו בלונדון בפני כמה מאות איש ואני זוכר שהייתה הופעה מאוד שמחה. הופענו המון באירופה לפני הקורונה. לאחרונה חזרנו קצת אבל נראה שתיכף זה שוב מפסיק. אני מאוד אוהב להסתובב עם לולה מארש באירופה, זה קצת כמו טיול שנתי עם חברים טובים…".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים? יש עוד הרבה שירים בקנה?
"אני עדיין מנסה לעכל שתכף ייצא לי אלבום ראשון. החודשים האחרונים היו מאוד אינטנסיביים: הוצאתי שירים וקליפים, הרמתי הופעה, ובמקביל גם לולה מארש חזרו להופיע הרבה בישראל. אולי אני צריך קצת חופש ואז אחשוב מה הלאה. אני מאלו שצריכים הרבה זמן בשביל לכתוב, אז אני מקווה שיתפנה לי. יש כמובן עוד שירים שלא נכנסו לאלבום, אז אולי חלק מהם ייכנסו לאלבום הבא, בתקווה שיהיה כזה…".
אינשאללה. נעקוב בציפייה. המון בהצלחה בינתיים.
"תודה".
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה על מוזיקה בלונדון:
