ישנן בנות
רונה קינן, שכבר נעשתה לשם שגור בכל בית בישראל, מוציאה עכשיו אלבום חדש באנגלית ובו היא מצליחה, לפרקים, להשתחרר מעצמה ולהישמע קלילה מתמיד
מה מביא זמרת ישראלית מצליחה בגיל 41 להוציא אלבום מקורי דווקא בשפה האנגלית? יש מי שיתמה. יש מאחורי זה סיפור.
כמו לא מעט זמרות-יוצרות ישראליות מוכשרות שהתפרסמו בראשית שנות ה-2000 – אפשר לשים ברשימה הזאת את הדרה לוין-ארדי, רות דולורס ויס, תמר אייזנמן, מיכל לוטן (שראיון עימה התפרסם כאן באוקטובר האחרון), ועוד רבות וטובות – גם רונה קינן כתבה בעיקר באנגלית בראשית דרכה כיוצרת. אלא שבניגוד לאחרות המוזכרות כאן, לקינן כמעט תמיד היה צביון יותר קלאסי-ארצישראלי. אולי מפאת הגוון הקולי, כמו היתה יורשת בלתי-מוכתרת ליהודית רביץ האלמותית (שגם היא שחררה לאחרונה שיר חדש, יפה כשלעצמו). ואולי מעין תחושת מחוייבות בלתי נשלטת שנובעת מהייחוס והמעמד – בכל זאת מדובר בבת הזקונים של איש הרוח והפובליציסט הנוקב עמוס קונן המנוח וחוקרת התרבות נורית גרץ, תבדל"א – שהותירה ביצירתה תחושת מקומיות די ברורה. גם שיתופי הפעולה שלה העידו על צעידה איטית אך בטוחה, מן השוליים של הרוק אל המיינסטרים המחבק – מעבודתה המוקדמת עם ערן צור וטל גורדון דרך התארחות אצל אסף אמדורסקי ועד עבודה קבועה עם ותיקים כיוני רכטר וגידי גוב, קינן הפכה בהדרגה לשם בית.
בשנת 2013, לאחר ארבעה אלבומים מוערכים ומצליחים בישראל, התלוותה קינן לאסף אבידן לסיבוב הופעות באירופה. היא פתחה את המופעים בחומרים משלה, באנגלית, ואף ליוותה את אבידן בגיטרה וקולות. הצלחת המופע של קינן החזירה לה את החשק לכתוב שוב באנגלית. חברת תקליטים קטנה ועצמאית בצרפת החתימה את קינן על חוזה, ובשובה לארץ התחילה לעבוד על האלבום, עם יזהר אשדות כמפיק. אלא שכעבור כשנתיים של עבודה על האלבום נקלעה חברת התקליטים לקשיים כלכליים והיא נמכרה. חלום ההצלחה-באנגלית של קינן נראה אבוד והיא חזרה להתרכז ביצירה בעברית, שתוצאתה האלבום החזק 'זמן התפוז', שיצא ב-2019.
אבל קינן לא ויתרה, והחליטה לנסות שוב. את החומרים עליהם עבדה עם אשדות היא שלחה למפיק האמריקאי הנחשב ג'ון קונגלטון, שעבד בין היתר עם גדולים כאריקה באדו, רג'ינה ספקטור, סנט וינסנט ודייויד ביירן. קונגלטון עשה את המיקסים לשירים, וחברת התקליטים הקבועה של קינן נתנה גב והסכימה לשחרר את הפרוייקט.
אז איך זה נשמע?
ההפקה מעודכנת, עשירה ומגוונת. נאמנת לרוק אבל לא באדיקות. לקינן קול עמוק שמוסיף להתבגר יפה ובהדרגה והיא נשמעת כאן כנה וכואבת אבל גם פחות דרמטית מפעם, ועם מינון נאה של הומור עצמי. היא גם נותנת לעצמה יותר חירות בביצוע הווקאלי משעשתה בעבר. בשיר “The Teacher” למשל, קולה של קינן נשבר באופן שדי נוגד את סגנונה המאופק והכל כך מדוייק.
יכולתה המלודית (וגם הטקסטואלית) אינה מוטלת בספק, וקינן אינה חוסכת ושופכת מכשרונה זה. לעתים, נדמה, במאמץ מה – משפטים ארוכים מדי, והרבה מטאפורות, מותירים אותה קצרת נשימה לא אחת – אבל בתוצאה הסופית ההרגשה היא שגם זה במודע. הפגיעות מכוונת. הניגוד בין עוצמה לשבריריות, בין צלילות (הקול, המסר) לבין תחושות יותר מעורפלות ומבלבלות.
ויש גם כמה הפתעות – האפקטים הווקאליים, הסינטי והשפעות הדיסקו בשיר 'הבושם שלך' הכיפי באותה מידה שהוא מכאיב זורקים אותנו לסוף שנות ה-70, לא מהאזורים המוזיקליים שאנחנו מורגלים בהם ביצירתה של קינן.
שורות מסויימות פשוט נשארות איתך, אפילו אם הן קלישאה. בשיר הנושא קינן חוזרת על השורה 'אני לא רוצה להיות יותר תיירת', על רקע קלידים סטייל קסיו-מידי הישר משנות ה-80, גיטרה מנסרת, גרוב פאנקי של הבס-תופים ושריקה משובבת.
האלבום הזה, לפחות בחלקו, מרחיק את קינן מרחק לא קטן מהטריטוריה הטבעית שלה. גם אם נתרגם את 'Some Girls' ל'ישנן בנות' הוא לא מתכתב עם החוויה הישראלית של אקורדיון ולהקה צבאית. השיר הבלוזי הזה פשוט נשמע אמריקאי, ובקטע טוב.
קינן היא סינגר-סונגרייטרית מוכשרת והיא שואבת מהגדולים בלי לאבד מצביונה האישי. אפשר לשמוע השפעות של משוררי רוק כמו דילן וכהן בכתיבתה. הקשיבו לשיר אהבה כואב מהזן הכאילו רגיל, כמו 'Running to You', שוב – יש משהו מרענן בצורה שקינן שרה באנגלית עם מבטא קל – כאילו היא הסכימה לעצמה לוותר על שכבת המושלמות, האיפוק והדיוק שכה אפיינו אותה. התהליך הבריא הזה התחיל כבר באלבום הקודם, והוא הולך ומתחדד. אולי זה הגיל, האמהות, המעמד, ואולי, במידה מסויימת, זו האנגלית.
זה אלבום קצר ולא קשה לעיכול– רק עשרה שירים קצרים – שמתאים לתקופה. בשני השירים האחרונים אפשר לשמוע את המוצר היותר צפוי, האיכותי, הנוגה, המעט מחושב, שנקרא 'רונה קינן': המלודיה של 'החוט והמחט' נשמעת כאילו נלקחה היישר מהאלבום הנפלא 'שירים ליואל' שקינן כתבה לאביה המנוח. והשיר המסיים הוא גירסה אנגלית עדינה ללהיטה 'מבול' (או בשמו החדש 'רעידת אדמה'), שקינן כתבה במקור באנגלית ויזהר אשדות שיכנע אותה, בזמנו, לעברת, וכעת שב לשפתו המקורית.
