יאנג יזראלייטס בהרכב מלא

ישנן לא מעט נקודות מפגש בין ג'מייקה לישראל, החל ממעלליהם של פיראטיים יהודיים המפליגים בים הקאריבי ועד בוב מארלי ששר בערגה על ציון. בין אם מדובר בקשרים ישרים של העבר היהודי בג'מייקה, או על העובדה שרוב הטקסטים ה"ראסטאפריינים" מקורם בתורת ישראל, או בין אם בפרשנות מטאפורית/ אלגורית המשווה בין סיפור העבדות הנוראה ליציאת מצרים וכמיהה וכיסופים לציון של מטה או לציון של מעלה, הטרמינולוגיה היא אותה טרמינולוגיה: שלנו, שלנו ושל אחינו ואחיותינו מג'מייקה. האמן דזמונד דקר, הכוכב הג'מייקני הגדול לפני בוב מארל,י כבש את מצעדי הפזמונים באנגליה בשנת 1968 עם הלהיט "יזראלייטס" עם שיר שהפך לקלאסיקה על זמנית. מה שמוביל אותנו לסיפור מעודד על להקה צעירה מישראל שבחרה להיקרא בשם “Young Israelites”, כלומר, "בני ישראל הצעירים".

הלהקה הישראלית הצעירה הזו הצליחה דווקא בימים אלו של קורונה, סגרים ושאר מרעין בישין להתנגן כמעט דרך קבע ע"י בכיר שדרני הרגאיי בממלכה המאוחדת, הלא הוא סר דייויד רודיגן, שדרן הבי.בי.סי 1 הוותיק עם אלבום הבכורה שלהם “Stay by my side”. האלבום מורכב משש רצועות הנעות בין סגנון ה"רוק סטדי" המתקתק – הז'אנר שקדם לרגאיי ומתמקד בעיקר בשירי אהבה הרמוניים, ועד לרוטס רגאיי סוחף – הכול עשוי בדיוק של מוזיקאים אינטליגנטיים עם משב רוח נעורים מרענן.

יאנג יזראלייטס בהופעה מלאה עד אפס מקום ברומנו, תל אביב

הגרעין הקשה של החבורה מורכב מהשלישייה נתנאל לב המכונה "ליקל נייט" על הווקאלס והגיטרה, טל אשל על הבאס וטריסטן בראמס על התופים שהוא בין השאר בנו של המוזיקאי, איש המחול וחלוץ הרגאיי, סרג'יו בראמס. האנסמבל מתרחב בגרסת ההופעה החיה לכעשרה נגנים, עם שורה מרשימה של כלי נשיפה, זמרות ליווי, קלידים וכלי הקשה כיאה להרכבי רגאיי גדולים המכבדים את עצמם. ביקשתי מ"ליקל נייט", סולן ההרכב, שייספר לנו את סיפורם שזה קצת כמו לשאול אדם איך פותחים סניף למכירת קרחונים בקוטב הצפוני.

איך ומתי נוסדו ה"יאנג יזראלייטס"?

"היאנג יזראלייטס נוסדו בג׳מייקה. אני, טל וטריסטן טסנו לשם פעם ראשונה ב 2018 בתור הלהקה המלווה של טוני ריי, ג׳מייקני-ישראלי שרבים מחשיבים לאחד האבות החלוצים של הרגאיי הישראלי. ניגנו בStepping High Ganja Festival  בנגריל, לצד כמה הדליינרים מאוד אהובים כמו קופי וקייפלטון. אחרי הפסטיבל הגיע הזמן קצת לחקור את האי שתמיד חלמנו עליו ונסענו ישירות לקינגסטון. היו לנו כמה ימים ממש מטורפים ומדהימים שם ובאחד מהם ביקרנו בחצרו של גיטריסט אגדי בשם אירל צ׳ינה סמית׳ שניגן באינספור תקליטי רגאיי, ועם בוב מארלי הגדול באלבום Rastaman Vibration .

היה לנו חיבור טוב על ההתחלה והוא הזמין אותנו להקליט איתו שיר מקורי. אז כתבנו את הסינגל הראשון שלנו ״My way” " והקלטנו אותו בסלון/אולפן של צ׳ינה. צ׳ינה נתן לנו הדרכה והשראה ואפילו שר לנו כמה תפקידים בשביל השיר. אחרי שהעלינו עוד כמה תפקידים, וכמה חברים מוסיקאים של צ׳ינה העלו גם הם פרקשיין וקולות ליווי, היה לנו את השיר. כל מה שנשאר היה שם בשביל הפרויקט. אני אישית באותו תקופה הקשבתי הרבה לסיזלה וקפלטון והתלהבתי מהעובדה שהם כל הזמן מתייחסים לישראל ולציון. גם רץ לי השיר יזראלייטס שלדזמונד דקר באותו זמן. אז היה לי כזה קליק בראש ואמרתי, לעצמי 'וואלה אנחנו מהמקום הזה שהם תמיד שרים עליו, זה יהיה מגניב לעשות את הקישור הזה'. מפני שאנחנו בחורים צעירים ועסיסיים, חשבתי על יאנג איזרלייטס".

במציאות של 2021 שהדאנסהול הוא הז'אנר השולט, אתם בוחרים דווקא בסטייל של רוק סטדי שאפילו קדם לרגאיי, תוכל לספר לנו על הבחירה הזאת?

"האמת, אני אישית ניסיתי כמה זמן לבנות רידמים של דאנסהול ולשיר עליהם. לא ממש הרגשתי שהגעתי לתוצאה שאני ממש מרוצה ממנה. באופן כללי חיפשתי איזה ערך אני יכול להביא לאנשים בתור אמן. אז קצת חזרתי לשורשים שלי יותר. אני גדלתי על הביטלס ועל רוק קלאסי וככל שכתבתי יותר שירים, לאט לאט התחלתי יותר ויותר לקחת את הכתיבה שלי לכיוון של פעם. אני מאוד אוהב הרמוניות ומנגינות יפות וסאונד של להקה חיה, דברים שיכולים לפעמים להתפספס כשאתה עובד עם כלים מהמחשב ותוכנות מידי.

החיבור הזה ביני, מעריץ של הביטלס וטריסטן המתופף שלנו שמקשיב לרוטס רגאיי מגיל אפס ומתופף רגאיי מגיל 5 בערך, וטל אשל הבסיסט שלנו שאחראי על כל הציוד ושיטות ההקלטה שלנו (מקליטים כולם ביחד גיטרה בס תופים באותו חדר, בלי קליק ואז מוסיפים העלאות) זה מה שיצר את החיבור הטבעי שלנו לרוקסטדי לדעתי. באופן כללי גם אני חושב שהרבה מוסיקה היום היא מאוד אין יור פייס ושהיא איבדה הרבה מהעדינות ומתחושת ה״חיבור לקרקע ולטבע״ שהייתה למוסיקה מפעם. בסופו של דבר אנחנו רוצים פשוט לנגן את המוסיקה שאנחנו אוהבים לשמוע ".

הופיעו בחנויות תקליטים ברחבי לונדון כמו שהיו עושים בסיקסטיז. יאנג יזראלייטס

איך נוצר הקשר עם שדרן הבי.בי.סי דייויד רודיגן?

"לאחר שהוצאנו את הסינגל מהאי פי הראשון שלנו Stay by my side,  קיבלנו כמה תגובות טובות מאנשים בארץ וקצת גם מאנשים מאינסטגרם מחו״ל. אחד האנשים האלה היה ניר דרזנר “Kore Dada” , שתמך בנו גם בעבר וסידר לנו הופעה בפסטיבל יערות מנשה, אחת ההופעות הכיפיות שהיו לנו. ניר שלח את השיר בוואטסאפ לבן של דיוויד רודיגן, ג׳יימי, שממש אהב את השיר ושלח אותו לאבא שלו. דיוויד שלח לנו חזרה מייל מאוד מרגש והבטיח שישדר את השירים החדשים מהאי פי בתוכנית השבועית שלו. הוא שידר אותנו כמעט כל שבוע, ב10 תוכניות שלו, כל פעם ישבנו להקשיב לתוכנית ותמיד היינו בעננים כשהגיע השיר שלנו".

מסר של פיס אנד לאב ויוניטי

 היזראלייטס הצעירים הם סיפור של תקווה. הכניסה לעולם הרגאיי, עם כל החזות של "פיס אנד לאב", הוא עולם מלא בקודים תרבותיים ודקויות סגנוניות. אפילו לקבל חיבוק או תמיכה על השכם מהסצנה הבריטית אינו דבר של מה בכך לנוכח פעילות בי.די.אס ערה שאיננה חובבת, בלשון המעטה, הרכבים מישראל ואף מגנה אמנים בריטים וג'מייקנים כאחד שבוחרים להופיע בישראל.

המרגש בסיפורם הוא שחבורה צעירה כל כך (גילאי 25-28) בוחרת ראשית להתמקד בנגינה, בהפצת המוזיקה שלהם על גבי תקליטים; הם אפילו הגיעו לסיבוב חנויות תקליטים בלונדון לפני כחודש לקדם את הריליס ולשיר בחנויות עצמן, קצת כמו שהיו עושים בשנות השישים והשבעים.
אלמלא הסגרים וסגירת פסטיבלי הקיץ באירופה, יכולים היינו להתגאות בהרכב נוסף שכובש את הבמות בפסטיבלים המובילים. לא מאוחר מידי, אחרי שהעולם יחזור למסלולו אין לי צל של ספק שזה מה שיקרה. סיפורם מוכיח לנו שלמוזיקה אין באמת גבולות, בטוח שלא פוליטיים, והאהבה בסוף תמיד מנצחת.

מה החזון שלכם לעתיד? 

"החזון שלנו לעתיד הוא להמשיך לייצר עוד כמה שיותר מוסיקה ולהתפתח בכתיבה ובהקלטות עוד ועוד. אנחנו מאוד רוצים להופיע בפסטיבלים באירופה ואיפה שאפשר בעולם. ג׳מייקה זה יעד חלומות שלנו מבחינת הופעות. אנחנו רוצים להמשיך לבנות את הלהקה, שהמוסיקה תגיע לעוד אנשים, לעשות עוד קליפים, תקליטים. והכי חשוב לנו להמשיך להביא וייבים של אהבה אל העולם ומוסיקה עם מסר חיובי"

אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה על מוזיקאים ישראלים שמצליחים באנגליה:

חום יולי אוגוסט

לאתר הרשמי של הלהקה – https://youngisraelites.com

רון לוי-ארייה

מפיק, מוזיקאי, אספן, בשלן וחוקר תרבות ג'מייקנית.

לכתבות נוספות של רון לוי-ארייה