הוא נושק ל-80. בקולו עוד ניתן לשמוע מעט מהאנפוף הישן והמוכר, אבל עם השנים נוספו לו רבדים של עומק, חספוס סגריות, וויסקי ואבק דרכים, והמון הבעה. כמו קמטי עור חריפים, בגרסת אודיו.
עברו כ-60 שנה מאז הפציע רוברט צימרמן, נער יהודי צנום ממינסוטה, מעריץ של וודי גאת’רי והמשוררים הביטניקים, על בימת ה’קפה וואה?’ בגריניץ’ ווילג’ בניו יורק עם גיטרה ומפוחית ותוך חודשים שינה את מעמד ‘זמר הפולק’ מנישה קטנה בסצנה מקומית לאג’נדה פוליטית נרחבת שהדהדה למרחקים לאורך שנות ה-60 ההסטוריות של אמריקה, גם הרבה אחרי שהוא עצמו איבד בה עניין.
דילן יהיה הראשון שיודה באתגר שעומד לנגד עיניו כמחבר שירים, אם תמיד תיבחן התוצאה בהשוואה לפסגת יצירתו מאמצע שנות ה-60, תקופה בה הפואטיקה פשוט נשפכה ממוחו הקודח דרך מכונת הכתיבה אל הדף, בחדרים אפופי עשן ומוצפי אושיות תרבות, עיתונאים ובוהמיינים מזדמנים, בדרכים בסיבובי ההופעות האינסופיים, בבתי מלון, אוטובוסים, לימוזינות וחדרי הלבשה. דילן הצעיר היה אינדיבידואליסט מרדן שהתכחש למעמדו, סלד מכינויים כ’נביא’ ו-‘קולו של דור’ ולעג לעיתונאים ולמבקרים שניסו לשווא להבינו.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
האיש שהעדיף אמביוולנטיות
בעודו מייצר שירי מחאה נצחיים, המנונים שהקדימו את זמנם, שירים אפיים וחצי לא-מפוענחים רוויי קריצות למיתולוגיות ולספרות הקלאסית אך עם אמירה מודרניסטית וכמעט אנרכיסטית על הכאן והעכשיו, דילן לא שקט על שמריו מבחינה מוסיקלית: בשיא מעמדו כמלך הפולק הבלתי מעורער הוזמן להופיע בשלישית בפסטיבל השנתי בניופורט. הוא עלה על הבמה חמוש בגיטרה חשמלית ולהקת רוק שהשמיעה צלילים כמותם לא ידע עד אז הפסטיבל האקוסטי למהדרין. מהומה פרצה כאשר פיט סיגר ואחרים ממארגני הפסטיבל ניסו לחתוך את כבל החשמל ולנתק את הרעש הבלתי נסבל לאוזניהם. הם לא הבינו איך בן לילה נושא דגל השוויון והאחווה, נביא המחאה שחתום על שירים אלמותיים כמו ‘התשובה נישאת ברוח’ ו’גשם כבד’ מכר את נפשו למעריצי הרוק הפופוליסטי. הקהל עצמו, אגב, היה די חצוי בדיעותיו.
זו לא היתה הפעם האחרונה שדילן התקבל בתרעומת או חוסר-הבנה. מאז זה קרה אינספור פעמים, עד שנדמה כי כך הוא מעדיף להתקבל – באמביוולנטיות. יותר סימני שאלה מסימני קריאה. כאנטיתזה לתדמית הכוכב הנערץ או סמל כלשהו, הוא מעדיף להיות אניגמטי ומוזר, מרואיין בלתי צפוי שעונה בשאלות למראייניו ולא מעוניין להתחמם באור הזרקורים.
הנקודה היהודית
גם הנקודה היהודית אצל דילן מורכבת: בסוף שנות ה-60, כשהרגיש כבול לתדמית משורר המחאה וחיפש דרך מוצא, נסע דילן לירושלים להצטלם בכותל, חבוש כיפה. בספרו האוטוביוגרפי ‘כרוניקות. חלק 1’ (2004) הוא כותב (בתרגום חופשי): “התצלום פורסם בכל העולם ומיד הוכרז עליי כציוני…מה שקצת עזר…”. השיר ‘בריון השכונה’ מהאלבום ”אינפידלס’ (1983) נקרא להגנת ישראל ותוקף את מבקריה (השיר זכה לגרסה עברית מרתיעה לא פחות, של אריאל זילבר באחד מאלבומיו הדתיים-מתריסים). אך לקרוא לדילן יהודי אדוק יהיה רחוק מהאמת. בסוף שנות ה-70 הוא מצא את ישו ו’נולד מחדש’. משך כ-3 שנים כתב שירים בעלי נופך דתי-נוצרי, ובהופעותיו באותן שנים היה מטיף נלהב של הנצרות והברית החדשה. אבל אז ההתלהבות שככה ודילן מצא עצמו בסוג של שפל, מעוקר יצירתית ונטול מוטיבציה. מי שנכח בהופעותיו בישראל ב-1987 היה עד לזאת. דילן עצמו הודה מאוחר יותר שהופעתו בפארק הירקון היתה כנראה הגרועה ביותר בקריירה שלו. בפרק בשם ‘או מרסי’ ב’כרוניקות’ כתב על תחושת איבוד דרך: “האינטימיות, כמו גם עוד אלמנטים, נעלמה…פעמים רבות הייתי נעמד ליד הבמה לפני הופעה ותופס את עצמי חושב שלא שמרתי על המילה שלי לעצמי…בתוכי היה אדם נעדר, והיה עליי למצוא אותו’.
בראשית שנות ה-90, בעקבות הצלחת ה’ווילבוריז הנודדים’ בהשתתפותו, חזר לשורשים והקליט שני אלבומי קאברים לשירי בלוז ופולק אמריקניים עממיים בעיבודים מינימליסטים וישירים. החזרה לפשטות התקבלה יפה ע”י הביקורת, וודאי שגם המעריצים הוותיקים למודי האכזבות שמחו בה. ב-1997, בעקבות אירוע לב, חזר לכתיבה באלבום המעולה טיים אאוט אוף מיינד.
[x_video_embed type=”16:9”][/x_video_embed]
האלבומים הבאים, שהופיעו בהפרשים של כמה שנים, המשיכו בקו האיכותי: שירים מקוריים בסגנונות הבלוז, רוק ואמריקנה, עם השפעות ברורות, על סף הגנבה. דילן רמז לנטייתו ‘להשאיל’ מאחרים בכותרת האלבום ‘אהבה וגנבה’ מ-2001, שזכה להצלחה גדולה.
הזמנים הם משתנים
בעשור האחרון נדמה שדילן הופך ממשורר למגיש, פרשן מוסיקלי של רפרטואר השירים מהקאנון האמריקני של המאה ה-20, עם לא פחות מ-3 אלבומי גרסאות כיסוי. יפים ומוקפדים כשלעצמם, האלבומים הותירו רושם שלדילן המשורר כבר אין מה להגיד מבחינה יצירתית, והוא מעדיף להצדיע לאמנים שקדמו לו. מחווה מכובדת, אבל בלי בשורה אמיתית.
בזמן שהעולם עצר מלכת בשל מחלת הקורונה, שחרר דילן במפתיע סינגל חדש באורך 17 דקות, murder most foul (רצח נורא ביותר, בתרגום חופשי) בסוף יוני יצא האלבום המלא, שזכה מייד להצלחה עצומה.
אז איך האלבום החדש של בוב דילן?
לצד החזרה אחורה בזמן אל שורשיו ואל ההסטוריה והתרבות האמריקנית, דילן מרבה לעסוק כאן בשאלות קיומיות שתמיד נכחו – אהבה, חיים, מוות – ונשמע מעורה וחיוני. ההגשה הווקאלית אכפתית באופן כמעט מפתיע, ומעוררת תחושה שדילן מתחבר למילותיו, ורוצה שנקשיב להן. הוא מוסיף ולוקח השראה מגדולים שבאו לפניו: השיר I contain multitudes שואב את שמו משורה של המשורר הגדול וולט וויטמן ב-‘שיר לעצמי’.
מבחינת ההפקה והמעטפת המוזיקלית, האלבום הזה מספק מספר חידושים. יש כאן המון מרחב א-ריתמי, בתוכו דילן שר-מדקלם בפראזות אלסטיות, על מצע פסנתר או כלי קשת, כשתופים חרישיים נכנסים ויוצאים מהמסגרת הצלילית. זו לא בדיוק תבנית מוסיקלית דילנית מובהקת, וזה משווה אווירה קלאסית ונונשלנטית שמזמינה להתמסר למלים.
עשרות ספרים נכתבו על בוב דילן ועל יצירתו. מחקרים ותאוריות ניסו לפענח את סודו האניגמטי ולפצח את המסרים החבויים מאחורי תמליליו. ‘חזיונות החטא של דילן’ לכריסטופר ריקס ו’מדוע דילן נחשב’ של ריצ’רד פ. קולינס מנתחים את הטקסטים של דילן מבחינה ספרותית גרידא. האחרון טוען שחשיבותו היא בהקשר היווני-רומי הקלאסי, ומשווה בין דילן להוגים כמחבר ‘האודיסיאה’ הומר והמשורר הרומי ורגיליוס. דילן היה ודאי מוצא בהשוואה כזו עניין בידורי. “זה נחמד שרואים בך אגדה חיה, ואנשים ישלמו כדי לראות את זה…אבל לרובם פעם אחת מספיקה. צריך להצדיק את זה. לא לבזבז את הזמן שלך ושל אף אחד אחר’.
[x_video_embed type=”16:9”][/x_video_embed]
