איך מגיעה מוסיקאית ישראלית צעירה וחצי אנונימית לחתום באנגליה עם חברת תקליטים של מוסיקת עולם? ספרי לי קצת על הדרך שעשית לאלבום החדש.
“האלבום הזה בא מרעיון לעשות משהו עם אווירה אמיתית של משהו חי – לשבת, ללעוס גת ולנגן ביחד בלי לחשוב על יח”צ ושיווק. משם זה בא…זו גם המשמעות של שם האלבום Glash Sanaanea with Shiran שזה בעברית ‘ישיבה צנענית עם שירן’ – הז’אנר בא מהעיר צנעה בתימן, וזו בעצם הזמנה – ‘בואו שבו איתי ותשמעו מה הבאתי לכם'”.
מעניין אותי לשמוע על הרקע המשפחתי שלך. המוסיקה התימנית התנגנה הרבה אצלך בבית כילדה?
“אבא שלי בא מבית עיראקי ואמא מבית תימני. אבא אהב לשמוע מוסיקה ערבית בשישי בצהריים. באיזשהו מקום זה חלחל, למרות שכילדה קצת התביישתי. זה לא הרגיש לי קול שצבע העור שלי היה כהה יותר משל רוב הילדים סביבי. גדלתי במורשה ברמת השרון, עיר של חלוקה – צד מערבי וצד מזרחי. ההורים והסבים שלי חוו את הגזענות יד ראשונה ולמרות שכשאני גדלתי זה היה שונה מאוד, משהו מהרקע הזה היה בתודעה. כבר בתור ילדה אהבתי לשיר, אבל הייתי ילדה שקטה ומופנמת. בתיכון כששרתי בטקסים שמתי לב שהמורה שלי מתייחסת אליי בשונה מלאחרים. למרות שהייתי שונה ונחבאת, ראיתי שכשאני שרה שמים אליי לב והצלחתי לבטא את עצמי ואת המופנמות שלי – להוציא את זה החוצה דרך השירה”.
בין ביונסה לאהובה עוזרי
ואז הגיע השירות הצבאי ולהקה צבאית ומפגש הרה גורל עם אהובה עוזרי…
“כן. המורה למוסיקה, רונית רולנד, המליצה לי ללכת להבחן ללהקה צבאית, והתקבלתי. בזמן השירות חבר שהכיר את אהובה עוזרי שידך בינינו. הגעתי לבית של אהובה לשיעור פרטי. שרתי ואהובה פשוט אמרה לי: ‘את לא צריכה כלום, רק להוציא החוצה. לא לפחד’. זה נתן לי המון, ונשאר איתי. הייתי איתה בשנתיים האחרונות שלה. למדתי המון. איך לכבד את הקהל, ולעשות שמח. זה השפיע לי על היצירה כשעבדתי על האלבום SHIRAN”.
שנים מאוחר יותר כשעוזרי חיפשה זמרת ליווי להופעות היתה זו שירן שליוותה אותה ולמעשה היתה הקול שלה, כשאהובה נאלצה להפסיק לשיר בשל מחלתה.
מאיפה בא הרצון לכתוב על סיפורים מהבית ולשיר בתימנית? איך מלימודים ב’רימון’ שזה מעוז הג’אז בכלל, מגיעים בחזרה לנקודת ההתחלה, למסורת?
“גדלתי על זמרות סול כמו וויטני יוסטון, ביונסה, אפילו מאריה קארי. ווירטואוזיות ווקאלית כזאת. ב’רימון’ נפתחתי והתחלתי למצוא את עצמי ווקאלית. פגשתי אנשים עם מטרות ורצונות דומים – זאת היתה בועה מחממת ונעימה. נכנסתי לסול והיפ-הופ. שם גם פגשתי את רון בקל, בעלי. רון הציע ליצור משהו ביחד וב-2013 הקלטנו אלבום בעברית אצל משה דעבול, שהפיק לאהובה עוזרי את ‘צלצולי פעמונים’. ישבתי עם סבתי התימנייה והקלטתי אותה מספרת לי על ילדותה. השיר ‘נערה יחפה’ נכתב על סבתא. האלבום הראשון הזה לא ממש המריא. במקור כתבתי בעברית אבל לרון, שגם הוא כמוני חצי-תימני, היה רעיון לתרגם את השיר לתימנית. החוויה של לשיר בתימנית פתחה לי את הסקרנות לשאול שאלות על הרקע, ההסטוריה. זו עדה קטנה, תמימה, לא משתפת הרבה”.
איך הגיבו בבית כשהתחלת פתאום לגלות עניין בהסטוריה המשפחתית ולשיר בתימנית?
“אמא די נדהמה. היא אהבה מאוד את הרעיון. אבא שלי תמיד רצה שאשיר בערבית אבל לי תמיד היתה קצת התנגדות. מה פתאום שאני אשיר אום כולתום – כל שיר שעה? אבל ברצינות, ההורים הם משענת מאוד חזקה. בלי זה לא הייתי יכולה להמשיך ככה במוסיקה ולעשות מה שאני רוצה”.
בואי נחזור לרגע שוב לאלבום הקודם ואל הקונספט הזה של לשיר בתימנית…
“אחרי השיר שכתבתי על סבתא, עשינו דבר דומה עם סבא של רון, שסיפר על מסע ברגל מתימן בגיל 14. על זה נכתב השיר ‘יתים’ שמופיע באלבום הקודם. שיר אחר נכתב על החתונה של סבתא באוהלים. אז הבנו שבעצם עלינו פה על קונספט שבו אני מספרת סיפורי עלייה, בשפת המקור”.
דאנסהול תימני
אבל המעטפת המוסיקלית באלבום ‘שירן’ היא מודרנית ומושפעת מאוד מהיפ הופ וסול. באלבום החדש אתם לוקחים את זה יותר עמוק לפולקלור העממי
.נכון. הופענו המון – אולי שנתיים- בעקבות האלבום הזה. ואז בא התינוק…וממקום יותר צנוע ואותנטי התחלנו לעבוד על הדבר הבא. הקשבנו להמון מוסיקה ושירים מתימן. הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו בקצב שלי, לשיר שירים שאני אוהבת, ולא בסטייל של הדור הצעיר שכאילו בא לטרוף אותנו. הזמן טס, כולם נורא ממהרים ודברים מלפני רגע מאבדים רלוונטיות. שמעון נטף, ירושלמי-טוניסאי שהכרתי, התעניין מאוד בשפה התימנית והוא הכיר לי שירים של מוסיקאים תימנים שהוא בקשר איתם. התחלנו לעבוד על החומר עם נגנים נפלאים כמו שאולי יצחק בעוד, אמיר שהסר בחליל, בן איילון בכלי הקשה. רצינו להביא גם השפעות אפריקאיות, כמו עזיזה בראהים ועלי פארקה טור. באיזשהו שלב בהקלטות נוצר קשר עם דורון ארז מ’בטוב רקורדס’ והוא הציע להוציא את זה וגם ייזם את שיתוף הפעולה עם אייל קאת”.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
איך התקבלו החומרים החדשים בהופעות?
זה התקבל באהבה. באירופה יש עכשיו קפיצה לשימור מסורת. בקיץ שעבר הופענו בבום טאון והוטנני הוסטל בלונדון, וקיבלנו פידבק מדהים. פתאום קלטתי שתי תימניות שמצלמות ושרות איתי את Banat El Yaman. הקהילה בלונדון גדולה ולא ידעתי. הם הכירו את השיר והתלהבו שאני עושה אותו – זה היה עוד לפני שייצא הסינגל – ואחר כך יצרו קשר באינסטגרם ושאלו מתי אני חוזרת…עיתונאית אחת בתימן שאלה אותי למה היהודים עזבו את תימן. ניסיתי להסביר לה על זה. היא שאלה איך זה שאפילו מותר לי לשיר. אז כן, מרגיש לי חשוב גם לייצג את העדה ולחזק את הנשים. לתת דוגמא שכן אפשר לעשות דברים אחרת. אולי אני אעשה אלבום שלם על הנושא הזה. חשוב לי לבוא ממקום לא מתנצל, להגיד את הדברים בקול ולא להתמסכן. על החטופים מתימן גם כתבתי שיר שכבר הוספנו להופעות אבל עוד לא הקלטתי”.
ובעניין ההופעות – את מרגישה שקל לך להגיע למקום של הטירוף האנרגטי על הבמה או שזה תהליך מורכב, אפילו מאולץ?
“היום זה כבר בא לי טבעי. יש לי צוות תומך מאחוריי, ההרכב שלי מאוד נוכח – הנגנים הם חלק בלתי נפרד. חשוב לי לשמור על האנרגיה השמחה. וכמובן שבעלי, והמשפחה. אני יודעת שלא חשוב מה ארצה, הם יהיו לצידי”.
איך מוסיקאים ישראלים מצליחים להסתדר בימינו?
“בישראל העתיד נקבע על סמך איזה להיט גלגלצי. זה לא הגיוני ולא נכון. יש כאן קהל שעף על ההופעות, ואומרים לי ‘למה את פה?’ אין איפה להופיע יותר. ואני לא בשורה של המסודרים שחיים פה ממוסיקה. בארץ הכל מונחה לפי איזה קו, וזה מוגבל. משהו נתקע פה. אז כן, יש מחשבות לנסות מעבר לארץ, במקום שבו אולי יהיה יותר קל להתנהל, אבל עכשיו עם הקורונה זה עוד יותר מסובך. תוכננו הופעות, גם באירופה, והכל בוטל. מה שכן – האלבום החדש שכן החלטנו בסוף להוציא מקבל תגובות מדהימות וזה מאוד מחמם את הלב”.
מה הפרוייקט הבא – כבר יש כיוון?
“התחלתי לעבוד על אלבום חדש, שיהיה שיתוף פעולה עם אמן מתימן. הוא כותב טקסטים ואני מלחינה. זה הולך להיות סוג של דאנס-הול תימני. זה טיפה מגשר בין שני העולמות המוסיקליים שלי – מסורתיות ומוסיקה מרקידה”.
