ווקס מאשין (Wax Machine – ‘מכונת שעווה’) היא אחת הלהקות היותר מיוחדות שהגיחו לאחרונה בשמי אנגליה. אלבום הבכורה שלהם (הם הוציאו לפני כן אי.פי, ב-2018), שנקרא ‘שיר אדמה של שקט’ (Earthsong of Silence) ויצא מוקדם יותר השנה, נשמע כאילו נוצר בתקופה אחרת ומתכתב ישירות עם הפסיכדליה של הסיקסטיז.
אבל לא מדובר במחווה סנטימנטלית או נוסטלגיה לעבר אלא יותר חוויה אורגנית חוץ זמנית, המשלבת מציאות והזיה, טבע ואדם. החל מפתיחת האלבום, וואקס מאשין מזמינים את המאזין להקשיב לשקט שבין הצלילים. הקטע הראשון, הנקרא בפשטות ‘ששש…’ מזכיר גם בשמו וגם באווירה את מיילס דייויס של
In A Silent Way מ-1969.
השיר הבא, shade נכנס בגרוב מעט זהיר ומתפתח למעין ג’אם ג’אזי-פאנקי כמעט לטיני. הבס-תופים יושבים מעולה, והסאונד של הגיטרה החשמלית וחליל הצד זורקים אותך ישר לסצנה היפית של סוף ה-60 תחילת ה-70. ישנה גם נוכחות אלקטרונית קלה, השפעה של סטריאולאב, עם דילייז בקולות, ובהמשך גם דיסטורשנים בחשמלית שנשנמעת כמו שילוב לא שגרתי בין סנטנה לגאבור זאבו.
ככלל במוזיקה של וואקס מאשין השירה משמשת כמו כלי נוסף באנסמבל. השירה לא מובילה את השיר אלא היא חלק ממנו, לא יותר חשוב ולא פחות חשוב מקראש של מצילה. סאונד התופים נקי ומשובח, מאפשר לשמוע היטב את הפרטים הקטנים בנגינה, ואלו מוקפדים ומוסיקליים.
ההפקה של גו קוראסוואה (מלהקת Kikagaku Moyo) מצליחה להוציא את הדינמיקות שבנגינת ההרכב באופן טרי ושמיע ומאפשרת למוזיקה להיזרק לעולם פסיכדלי ואז לחזור לתבנית מסודרת יותר מבלי שזה יישמע תלוש. לפעמים זה עובד בסדר הפוך, כמו ב-Sun Dance (‘ריקוד השמש’), בו כלי ההקשה האפרו-קובניים יוצרים פתאום אווירת טרופיקנה בלתי צפוייה שאז שוב מתפרקת לאלתור חליל אווירתי.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
מזכירים את המוזיקה של פינק פלויד
‘מכונת הזמן’, לעומת זאת, מזכיר מעט את פינק פלויד המוקדמים של סיד בארט. באלבום מורגשת השפעה מסויימת של הרכבי פיוז’ן אנגליים כמו סופט מאשין, שהיו מפורצי הדרך הראשונים שהצליחו לשלב בין אסתטיקה ואילתור ג’אזי לאנרגיות של רוק יותר יצרי אבל וואקס יוצרים את הסאונד הייחודי להם, באנרגיה מאוד טובה וטרייה ובאווירה שהיא לעתים אוונגרדית, לפרקים כמעט שבטית, אבל בשום שלב היא לא על-אוטומט. יש הרבה יצירתיות והקשבה במוזיקה שלהם. קצת כמו פעם, כבר אמרנו.
האלבום הוקלט באולפני קלאסטר בלונדון, והלהקה חתומה בלייבל מברוקלין העונה לשם האוונגרדי לא פחות
‘ביונד ביונד איז ביונד’. חוץ מזה, ואיך לא, יש גם קשר ישראלי. המתופף, תומה ספיר סטיבנסון, 25, הוא בן לאם ישראלית ואב אנגלי. בצעירותו גר לפרקים בארץ, והוא אף דובר עברית. בשנה שעברה הוא התארח בהופעה של אהוד בנאי עם מייקל צ’פמן בלואיס כשניגן בכלי הקשה. תומה הוא נגן שיודע להקשיב, ומוסיף למוסיקה, יותר ממקצב עקבי, מצלול אחר של כלי הקשה, רבים מהם הביא איתו מאפריקה לאחר שהייה ממושכת שם. אני תופס את תומה עם חזרתו מסיבוב הופעות עם וואקס.
מתי הצטרפת ללהקה ומה אתה חושב שהבאת איתך?
“הצטרפתי לפני כ-3 שנים. הלהקה כבר היתה קיימת שנתיים, והיתה מעיין קולקטיב תיאטרלי של חברים חובבי שירה וסגנון מוסיקלי של שמיכת סאונד קוסמו-קומית. מאז השתנה די הרבה. אני בדיוק חזרתי מתקופה די ארוכה בה חייתי במערב אפריקה, בשבט המנדינקה.
זו היתה ודאי חווייה שהשפיעה מאוד על ההתייחסות שלך למוסיקה ככלל, ולתיפוף בפרט.
“לנגן את מוסיקת הסרובה Serouba המקומית באפריקה היתה חווייה שהגדירה מחדש את המשמעות של תופים בשבילי. הנגינה עם הדרייב המעגלי והסווינג שאי אפשר למדוד בדיוק, זה משהו שלא שמעתי לפני כן. כדי לנגן במערכת תופים עם להקת רוק פסיכדלי אחרי ההתנסות הזאת הייתי צריך לצמצם את המחשבה ולהתרכז בכלי אחד. אבל ככלל, לתופף בשבילי זו חווייה אמפולסיבית של התת-מודע, של זכרון השרירים, כשהמחשבה נודדת או נעלמת בתוך הטראנס של המקצב”.
איך הלהקה ניגשת לחוויית היצירה? אתם כותבים ביחד?
“לאו, שהוא הגרעין של הלהקה מראשיתה ובא ממשפחה מרקע איטלקי וברזילאי, בדרך כלל מביא לסשנים איזה זרע של רעיון לעבוד עליו. הוא מוביל את תהליך היצירה של מבנה מסגרתי בתוכו אנחנו מאלתרים. בתקופה האחרונה אנחנו עובדים על שינויי מבנים דינמיים במוסיקה, כמעט בסגנון פרוגי. אנחנו מנסים לשלב את זה עם הסגנון המוקדם שלנו שבו נשענו יותר על אילתור וחופש. האלבום שלנו הוא מעיין משחק חוייתי בין אור-שמש לאור-ירח”.
איך היה לצאת לסיבוב הופעות בתקופה כל כך מוזרה ובלתי צפוייה?
“התמזל מזלנו להופיע בצרפת, גרמניה, איטליה ושווייץ בספטמבר-אוקטובר, רגע לפני שחלק מהמקומות חזרו לסגר או בידוד. היה הרבה אי-ודאות של הרגע האחרון –בהתחלה חלק מההופעות בוטלו או תאריכים שונו. זה היה כמעט ספונטני, שזה דווקא נחמד. הופעות היו או בחוץ או לכמות קהל מוגבלת – או גם וגם…בהופעה אחת בגרמניה ירד עליי גשם והייתי צריך באמצע הסט למצוא מחסה כדי שהכלים לא יירטבו לגמרי. זה עזר לי להבין שלא צריך לקחת את הכל ברצינות תהומית, אלא לראות את ההומור בהכל, ויותר מכל לבוא בלי ציפיות, רק עם כוונה”.
מה התוכניות לעתיד?
“בחודש הבא חוזרים לאולפן לעבוד על חומרים חדשים עם מפיק מהאהובים עלינו, מתוך רצון לחפש עוד מגוון בתצורות, האווירה והעיבודים הכליים באלבום הקרוב”.
המון בהצלחה ותודה.
“תודה רבה!”
