באלבומה החדש מצליחה נגה ריטר לעשות משהו מאוד לא מובן מאליו. היא מביאה את העברית אל עולם צלילי עשיר וגלובלי, בהגשה שמצליחה להנגיש את השפה באופן נדיר: המאזין שאינו יבין מילה לא יתקשה להנות מהחוויה הצלילית, ואילו דוברי העברית יקבלו אותה על מצע בלתי שגרתי בעליל, עטופה ומעוטרת בנגינתם של כמה מבכירי סצנת הג’אז ומוזיקת העולם בלונדון.
אז איך הגיעה בחורה חיפאית עד הלום? ריטר מספרת על הרקע:
‘מגיל צעיר תמיד שרתי, ניגנתי בפסנתר והופעתי, אבל למרות זאת לא היה לי ברור בכלל שאהיה זמרת. לא היו לי הרבה מודלים לחיקוי. אחרי שירות די קצר בצבא עבדתי תקופה באמנסטי בתל אביב. עזרתי ביוזמה וארגון של הופעות ואירועים של פליטים ושיתופי פעולה עם אמנים פלשתינים, אבל איכשהו בתוך כל זה לא מצאתי דרך לבטא או לדחוף את עצמי’.
אז בעצם רק כשעזבת את הארץ נפתחו לך השערים והאפשרויות ליצור בעצמך?
‘ממש כך. כשהגעתי לברלין ב-2009 נפניתי ללימודי שירה. בתקופה ההיא בכלל לא שרתי בעברית. התמקדתי בסווינג ופאנק שהאנגלית יושבת עליהם הרבה יותר טבעי. רק אחרי שחבר נדנד לי שאשיר גם בעברית התרציתי, וגם זה מעט ובהדרגה. בשנים האחרונות הבנתי שהעברית היא בעצם שפת הנוודים, ואני נדדתי הרבה. העברית בשבילי היא כמו תפילה, והיא החיבור הכי חזק שלי ליהדות’.
ומה הביא אותך ללונדון?
‘מוזיקאים שהיכרתי בברלין המליצו לי על מקום בלונדון שנקרא passing clouds, מעין כור היתוך של תרבויות מוזיקליות והזדמנות להשתפשף ולהתנסות. המון אפרוביט, רגאיי, ג’אז לטיני. זה קסם לי. בעצם באתי לג’אם ונשארתי. בהמשך גם למדתי ב’גילדהול’ והקמתי להקה משלי. בלונדון כולם עובדים ביחד, יש תמיכה וחיבור מאוד חזק בין מוזיקאים, בניגוד למשל לניו יורק שיותר מפוצלת ומופרדת לאיזורים שונים’.
מה את יכולה לספר על האלבום החדש, ובפרט על הדרך בה השירים נוגעים במקום של האבל והאובדן אותם חווית בעקבות מות אימך?
‘הייתי כבר בעיצומן של ההקלטות בלונדון כשאמא שלי, מיכל ריטר, שהייתה מורה לפנדנקרייז שכולם הכירו בחיפה ובקריות, אובחנה עם סרטן במצב מתקדם. מייד עצרתי הכל ונסעתי להיות לצידה. היתה לה גישה מדהימה: היא פשוט רצתה לעשות את כל מה שהיא לא הספיקה קודם. היא פתחה סטודיו לאמנות והקדישה את הזמן שנותר ליצירה והגשמה עצמית. בעקבות זה נולד הפרוייקט ‘לביאות’, שמאחד אמניות ורקדניות שהן גם אמהות ומרפאות, על מנת לתת ביטוי לצד היצירתי והאמנתי שלהן. זו ההשראה ששאבנו מאמא שלנו. הבנתי שבעצם השיר ‘אמא’, שנכתב מוקדם יותר, לכבוד יום ההולדת השישים של אמא שלי, יהפוך באופן בלתי נמנע למרכזי באלבום. השיר הוא דרך רוחנית להתחבר אליה. כך קראתי לאלבום, וה’לביאות’ שציינתי, וביניהן אחותי, מופיעות איתי בקליפ לשיר’.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
גם השיר ‘המראות’ עוסק בפרידה, אבל מרגיש אחרת לגמרי. את שרה ‘גם שתיקה היא פרידה’ על קצב פאנקי מרקיד.
‘זה שיר שנכתב בעקבות חלום שהיה לי על סבתי שנפטרה. היא היתה מין צעירה נצחית, שגם בגיל 90 פלוס היתה שמחה ופעילה. ולמרות שבסוף היה לה קשה, כך אני רוצה לזכור אותה, צוחקת. העיבוד הקצבי של השיר בעצם הולם את חייה, למרות העצב שבפרידה. אני מבינה שהכתיבה היא עבורי דרך לעכל את החיים וגם את המוות. הפוקוס על האלבום מאוד עזר לי להתמודד עם האבל’.
באלבום מתארחת שורה מכובדת של נגנים מובילים – טוני קופי בסקסופון, ביירון וולן בחצוצרה וסקו קייטה בקורה (נבל אפריקאי) – איך נוצר הקשר איתם?
‘כבר בעבודה עם ההרכב הקודם שלי, ‘ווקאל גלובל’, הופענו גם בלונדון אבל גם ברחבי העולם. יצא לי לפגוש נגנים נפלאים שלעתים קרובות הצטרפתי אליהם להקלטות או להופעות. התאהבתי ממש במוזיקה ממערב-אפריקה כשעבדתי עם עבדוליי סאמב. ביקרתי בסנגל כבר שש פעמים והכרתי טוב את סקו קייטה שהוא נגן קורה מדהים, ואת המשפחה שלו, כמו גם עוד מוזיקאים מסנגל. את טוני קופי וביירון וולן הכרתי כשהצטרפתי לפרוייקט הגרנד יוניון אורקסטרה בלונדון ומאז נוצר קשר הדדי מוזיקלי מפרה’.
כאן המקום לציין את תרומתו לאלבום של המפיק והבסיסט לירון דונין (מהטריו המעולה ‘איל קונסידרד’) שגם שותף לכמה מהלחנים. עוד משתתפים בולטים הם נים שדות בבס, פיל דוסון בגיטרות, תומר אלדור בפסנתר, ג’וליאנו אוסלה בתופים, מאוריציו רבליקו בכלי הקשה ועוד אורח מיוחד מסנגל, דמביס ת’יונג, גם הוא בהקשה.
כאמור, ב-12 ביוני תשיק ריטר את האלבום ‘אמא’ בהופעה חגיגית ומיוחדת בהשתתפות עשרה מנגני האלבום בפורג’ בקמדן, צפון לונדון. צפוי להיות ערב יפה וקסום שמומלץ בחום להגיע אליו. ניתן להאזין ולהוריד את האלבום דיגיטלית בפלטפורמות הגדולות ועותקים של וויניל ודיסקים ימכרו באירוע ההשקה.
אולי תרצו לקרוא עוד כתבה על הופעת מוזיקה בלונדון:
https://alondon.net/new-site/מוזיקה-בבריטניה-ראיון-עם-אלז-ביילי/
