בלפסט, סרטו החדש של קנת בראנה (סר קנת בראנה בשבילכם, שגם כתב וגם ביים), הוא סיפור אישי עדין ומלא הומור עם טונים אוטוביוגרפיים על ילדותו של בראנה שגדל בבירת צפון אירלנד בסוף שנות ה-60 במהלך מה שהבריטים עינו בנימוס אופייני תקופת “הצרות”, מעין מכבסת מלים למלחמת האזרחים שהתנהלה בצפון אירלנד באותן שנים.
הסרט מתרחש בצפון בלפסט בקיץ 1969 ועוקב אחר באדי (הכוכב העולה ג’וד היל שזהו סרטו הראשון), ילד בן תשע, שמח וקצת שובב, שחיי היומיום שלו מורכבים ממשחקי רחוב, גניבה מחנות העיתונים המקומית שנכפית עליו על ידי בן דודו, נסיונות חוזרים ונשנים להרשים ילדה חמודה בכיתה שלו שהוא מאוהב בה ונסיעות תכופות לקולנוע עם משפחתו האוהבת.
באדי הוא בן למשפחה ממעמד הפועלים והצופה מתוודה להוריו רק כ”אמא” ו”אבא”, בגילומם של קאטריונה באלף וג’יימי דורנן (50 גוונים של אפור, התייר) הפוטוגנים מאוד. ישנו גם אחיו הגדול וויל (לואיס מק’אסקי), ואת סבו וסבתו בגילומם של ג’ודי דנץ’ וקירן היינדס. ׳אבא’ עובד באנגליה כדי לשלם חובות ולפרנס את משפחתו. הוא חוזר לסירוגין כדי להיות עם משפחתו אבל אין לו ברירה אלא להישאר ולעבוד באנגליה כדי לבנות חיים טובים יותר לכולם.
כשאנחנו הצופים מתמקמים ומכירים את באדי ואת חייו המאושרים והפשוטים על מערכות היחסים עם משפחתו האוהבת, אנחנו נחשפים לפתע גם למציאות החיים הקשה של התקופה כשברחוב של באדי פורצת מהומה. עולמו מתהפך עליו באחת כאשר עיר הולדתו האהובה נקלעת לסערה גוברת. פצצות בנזין מכוונות למכוניות ולבתים.
בריקדות בנויות משני קצות הרחוב וכולם רצים פנימה למקום מבטחים. בקרוב החיים הנורמליים חוזרים עד שזה יקרה שוב. בהתחלה ישנן ההתקפות של רעולי הפנים, אבל הן מסלימות במהירות להתפרעויות ענק ובסופו של דבר לסכסוך רבתי ברחבי העיר. הדת מלבה עוד יותר את הלהבות בין קתולים לפרוטסטנטים. אותם שכנים אכפתיים שפעם דאגו זה לזה הופכים לאויבים קטלניים.
משפחתו של באדי עומדת בפני החלטה חשובה: האם להישאר בבלפסט ולקוות שהקונפליקט יעבור או להשאיר את כל מה שהם מכירים ואוהבים מאחור ולהמשיך לחיים חדשים. החלטה זו תשנה את חייהם לנצח.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
ג’וד היל נותן תצוגת משחק מופלאה ממש וזה די מדהים לחשוב שזו הופעת הבכורה שלו בקולנוע. הבימוי החכם של בראנה מעביר בדיוק רב את תחושת החיים בתקופה: הסרט מתחיל בצבע אבל הופך במהרה ובחוכמה לשחור-לבן, עם גווני מונוכרום עשירים כל כך שאפשר לטעות ולחשוב שמדובר ביצירת מופת קלאסית של רוברט קאפה. הסרט בכלל מאוד מסוגנן וסצנות הריקוד עם אמא ואבא כמו נלקחו מסט צילומי ווג. הפסקול המדהים גם מוסיף עוד רובד חושי כשכמעט כל הרצועות הן של ואן מוריסון, יליד בלפסט בעצמו, שכתב חומרים חדשים במיוחד עבור הסרט.
שעה שהסיפור נטוע עמוק בתקופת הצרות של בלפסט, זהו גם סיפור שאנחנו כישראלים בהחלט יכולים התחבר אליו עם התחושות המוכרות של ארץ שאנחנו כל כך אהובים אך הספוגה בקונפליקט ובסכנה. ואגב ישראליות, ניב אדירי, ישראלי המתגורר בלונדון ומי שאחראי לעיצוב הסאונד של הסרט, מועמד לאוסקר על עבודתו כאן (באופן כללי בלפסט מועמד ביותר קטגוריות מכל סרט אחר השנה עם שניים עשר מועמדויות).
זהו סיפור נוקב, מצחיק ושובר לב, אופורי וטעון רגשית עד כדי כך שעד כתוביות הסיום תזילו דמעות אפילו בלי להבין זאת. אם אתם מתכננים לצפות רק בסרט אחד החודש, לכו מיד לראות את בלפסט.
הסרט בלפסט
בימוי קנת בראנה
מציג בימים אלה בכל רשתות הקולנוע הגדולות
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה על קולנוע בלונדון:
https://alondon.net/new-site/הסרט-ליקריץ-פיצה-בלונדון-בריטניה/
