ב-15 באוקטובר הניף נשיא אזרבייג’ן את דגל מדינתו בסטפנקרט, בירת חבל נגורנו-קרבאך. אזרבייג’ן כבשה מחדש את השטח במתקפת בזק שנמשכה 24 שעות, מה שגרם לכ-150,000 ארמנים – כמעט כל האוכלוסייה הארמנית האתנית באזור – לברוח ולהפוך לפליטים בן לילה. הרפובליקה הקטנה של ארצאך, ביתה של אוכלוסייה ארמנית אתנית במשך מאות שנים, נעלמה בערפל ההיסטוריה. הסיפור זכה לסיקור מצומצם יחסית בכלי תקשורת מערביים ולא עורר סערה ציבורית כלשהי.
בעוד שורות אלה נכתבות, הטיהור האתני בשיטתי בחבל דרפור בסודן נמשך. העולם שוב עד לרצח עם נוסף בקנה מידה עצום המתרחש בזמן אמת. עם זאת, הסיקור התקשורתי המערבי פחות ממינימלי, והתגובה הבינלאומית הושתקה. אין הפגנות רחוב מסיביות בערים אמריקאיות או אירופיות (שלא לדבר על ערביות או מוסלמיות), אין מנהיגי שמאל מוצהרים או אינטלקטואלים מובילים שמשמיעים הצהרות חריפות. שום דבר.
ועוד בזמן כתיבת שורות אלה, 1.8 מיליון פליטים אפגנים, שנמלטו מהטליבאן למדינה השכנה פקיסטן, מגורשים כעת בכוח חזרה לאפגניסטן שם נשקפת סכנה ברורה לחייהם ולביטחונם. הסיקור החדשותי מינימלי ביותר ושוב אפס זעקה ציבורית.
בכל המקרים האלה, לא תשמעו את הכעס והנחישות שמנהיגים פוליטיים כמו ג’רמי קורבין מבריטניה או אילהם עומאר ורשידה טאליב מארה”ב יכולים להביע בנושאים אחרים. גם בתגובה למלחמה באוקראינה, מחאת השמאל הושתקה. קורבין, למשל, הציע להפסיק את הסיוע הצבאי לאוקראינה, והצהיר בראיון לערוץ טלוויזיה שבסיסו בביירות באוגוסט האחרון כי “הזרמת נשק פנימה לא תביא לפתרון; זה רק יאריך את מלחמה הזאת”. ולמרות שהדמוקרטיות המערביות הראו תמיכה רבה באוקראינה במלחמתה נגד האימפריה הרוסית, ההמונים שתקו. לא מחאה מסיבית, לא זעקה ציבורית גדולה.
אבל – וכאן מגיע האבל הגדול – כשמדובר בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסיקור התקשורתי המערבי והתגובה הבינלאומית הם חסרי תקדים. כל המנהיגים שהוזכרו לעיל, יחד עם אינטלקטואלים וסלבריטאים מובילים בעולם, הובילו צעדות ענק ברחובות ניו יורק, לונדון, פריז, ברלין, מדריד וכל עיר גדולה אחרת בעולם במחאה נועזת נגד המתקפה הישראלית בעזה שבאה בעקבות הזוועות שביצע חמאס, ארגון ימין-קיצוני אסלאמיסטי לאומני עם אידיאולוגיה כמו נאצית, על אזרחים ישראלים ביום שבת ה-7 באוקטובר. למה? למה הפלסטינים?
בהתחלה
ב-9-10 בנובמבר 1938, הפוגרום הנאצי הידוע בהיסטוריה כליל הבדולח זעזע את העולם. הפוגרום שהיסטוריונים מבינים כיום כקדימון לפתרון הסופי הנאצי (התוכנית להשמדת כל האוכלוסייה היהודית בעולם) גבה את חייהם של 91 יהודים על פי דיווחים רשמיים מאותה תקופה. ליל הבדולח היה הביטוי בשטח הראשון של הרעיונות האנטישמיים שנכתבו במיין קאמפף של היטלר.
תקיפת חמאס על עוטף עזה בשבת שמחת תורה, 7 באוקטובר, הייתה הביטוי האמיתי של אמנת חמאס שפורסמה לראשונה בשנת 1988. כמו מיין קאמפף, אמנת חמאס היא מסמך אנטישמי חמור הקורא להשמדת יהודים:
“תנועת ההתנגדות האסלאמית שואפת למימוש הבטחת אללה, לא משנה כמה זמן זה ייקח. הנביא, אללה יברך אותו ויעניק לו ישועה, אמר:
יום הדין לא יחול עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים (ויהרגו את היהודים), כאשר היהודי יסתתר מאחורי אבנים ועצים. האבנים והעצים יגידו הו מוסלמים, הו עבדאללה, יש יהודי מאחורי, בואו להרוג אותו. רק עץ הע’רקד, [כנראה סוג מסוים של עץ] לא יעשה זאת משום שהוא אחד העצים של היהודים.”.
רעיונות אחרים המקדמים השמדת יהודים מופיעים לאורך אמנת חמאס. אך בעוד שרוב המנהיגים, הפעילים והתומכים של השמאל המערבי יזדעזעו מהתנועה הנאצית, הם מפגינים תמיכה גלויה או מסרבים לגנות את זוועות חמאס שבוצעו בשבת השחורה בה נהרגו יותר מ-1200 ישראלים באופן הנורא ביותר, כמעט 3000 נפצעו -240 נלקחו כבני ערובה כולל נשים וילדים צעירים וניצולי שואה קשישים.
ומה התגובה במערב? בעוד שרוב ממשלות המערב הצהירו על תמיכה בישראל ועל זכותה להגן על עצמה, מנהיגי השמאל הקיצוני תומכים בעצרות ענק נגד ישראל ומביעים תמיכה בפעולות חמאס או מסרבים לגנות אותן. ג’רמי קורבין, שכינה בעבר את חמאס וחיזבאללה “חברים”, סירב לגנות את מעשיהם הברבריים ולקח לו שבועות לקרוא להם ארגון טרור אבל הוא גם מיד טען שישראל מבצעת טרור בעזה. גם מנהיגי השמאל הקיצוני של המפלגה הדמוקרטית בארה”ב נמנעו מגינוי חמאס והטילו את האשמה בעיקר על ישראל. אילהאן עומר, למשל,
הדגישה את קשיי החיים בעזה והאשימה את ישראל בהפעלת מדינת “אפרטהייד” בניסיון להסביר את האלימות מצד חמאס.
“לתושבים הפלסטינים בגדה המערבית אין כמעט חיים טובים יותר מאשר לעזתים – עם הרס שגרתי של בתי אבותיהם, הרס יבוליהם והתקפות אלימות של מתנחלים ישראלים”, כתבה עומאר ב-X, הפלטפורמה שנקראה בעבר טוויטר.
עכשיו חשוב להבהיר משהו: אני ורבים מחברי כאן בלונדון מתנגדים למדיניות הישראלית בשטחים הפלסטיניים והיחס לפלסטינים בגדה המערבית. אבל עומאר טועה משום שהיא לא גינתה את חמאס, והתנגדותה לישראל אינה לכיבוש הגדה המערבית אלא לעצם קיומה של מדינת היהודים. כמו הוגים, פעילים ופוליטיקאים שמאלנים רבים אחרים, עומאר וקורבין לא באמת מכירים בזכות קיומה של ישראל ובזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. כמו רבים אחרים, הם רואים בעצם קיומה של ישראל “כיבוש” ואין זה מפתיע שבתהלוכות הפרו-פלסטיניות כביכול שהם משתתפים בהן צועק ההמון “מהנהר ועד הים פלסטין תהיה חופשית”, כלומר לא רק שהגדה המערבית צריכה להיות חופשית מכיבוש ישראלי (דרישה מוצדקת שלעצמה מבחינת כותב שורות אלה), אלא שיש למחוק את כל ישראל כמדינה יהודית ושבמקרה הטוב היהודים יעזבו או פשוט ישחטו כמו ב -7 באוקטובר. ושוב, עלינו לשאול את אותה השאלה: למה? למה הפלסטינים?
השד הישן בבקבוק
אז מה מסתתר מאחורי מסך העשן של “פלסטין החופשית” בהקשר של המתקפה האכזרית של חמאס? כיצד יכולים הוגים סוציאליסטים שמאלנים בעלי השקפות הומניסטיות מתקדמות להצדיק עריפת ראשים של תינוקות ואונס נשים, או טבח של 260 בליינים וחטיפתם של 240 חפים מפשע, רבים מהם ילדים ותינוקות בשם הדרישה הפלסטינית הלגיטימית להגדרה עצמית ולחירות? מדוע אנשים שמכירים את הניואנסים של הסכסוך בן מאה השנים הזה, שיודעים שרק החזרת שלטון הרשות הפלסטינית של תנועת פת”ח החילונית בעזה תסלול את הדרך לכל פתרון מדיני, מריעים לחמאס?
אפשר לומר ש”פלסטין החופשית” היא טרנד פרוגרסיבי נוסף. זה אולי נכון, אבל רק במידה מסוימת. בסופו של יום, מדובר באנטישמיות מושרשת. אף אחד לא יציע שרוסיה תחדל מלהתקיים בגלל המלחמה שניהלה באוקראינה וגם לא יציע לסין להתפרק בגלל יחסה למיעוטים המוסלמים שלה. שלא לדבר על סוריה או תימן, בהן כמעט מיליון ערבים מוסלמים נהרגו במלחמות אזרחים והעולם המערבי שתק. אבל ישראל, בהיותה המדינה היהודית היחידה בעולם, נתונה להצעה הזאת בדיוק כל הזמן. יכול להיות שזה מעין כלי לניקוי רגשות האשם שלהם על חלקם בשואה, במובן של טיעון בסגנון “אבל תראו מה היהודים עושים עכשיו” (וזו אולי הסיבה שהם משתמשים בקלות רבה כל כך במילים כמו “רצח עם” ו”טיהור אתני” במקומות שבהם ברור שזה לא המקרה). אבל כל זה מציב אותנו, יהודים ישראלים המאמינים בערכי שמאל, במקום בעייתי מאד. אני החלטתי לנתק את יחסי עם לא מעט חברים, יהודים ולא יהודים, שמאד בער להם מהרגע הראשון להאשים את ישראל ולמצוא קונטקסט, שלא לומר הצדקה של ממש, למעשים הנפשעים של חמאס. ואני לא יכול להפסיק ולשאול את עצמי למה. למה הם עושים את זה? למה דווקא ישראל? למה דווקא הפלסטינים?
