בת כמה אני?
“בנובמבר אהיה בת 37. למדתי לזכור את זה, כי בדרך כלל אני שוכחת ואני תמיד נותנת שנה מעל. בן (בן ניילור, בעלה, במאי תיאטרון יהודי-בריטי. ע.ק), תמיד צוחק עליי וכועס שאני מעלה את עצמי בגיל. פעם אחת – בעיניי זה מאוד מצחיק אבל אנשים חושבים שזה מביך – אני וחברה היינו על הרכבת, והיא שאלה אותי, ולא זכרתי אם אני בת 35 או 36, אז עשיתי גוגל… “
מנאייכ – בתפקיד טל בן הרוש
“עשיתי עד היום לא מעט, יחסית לשחקנית שנחשבה לאנונימית. אנשים חושבים שאם שחקן לא פרץ את התודעה שלהם עד עכשיו, משמע שהוא לא עבד, גם אם הוא משתתף בסדרות בערוצים שהם פחות נצפים. לפחות ב-99 אחוז מהסדרות שהשתתפתי, אני מאוד גאה, אבל אין לי ספק שטל בן הרוש (החוקרת בסדרה ‘מנאייכ’, תפקיד שזיכה אותה בפרס הפרפורמנס של מאקו. ע.ק), היא דמות שחיכיתי לה המון שנים. מבחינתי יכולתי לשחק אותה גם לפני חמש שנים. אבל בסדר, זה עניין גם של בשלות וביטחון. ואני מאוד שמחה שלקח לי זמן לקבל את התפקיד הזה, כי אני לא חושבת שהייתי עושה אותו טוב לפני עשר שנים כמו שעשיתי לפני שנתיים.”
מלכות ומפלצות
“אני גם נורא אוהבת את ‘מפלצות קטנות’, שזו סדרה שלא קיבלה הרבה תהודה, אבל יש בה משהו כל כך מתוק, ומן הסתם כשקראתי את תיאור הדמות, שזו אם יחידנית שחוזרת עם הילד שלה מלונדון, מאוד בריטיש, כאילו צפיתי את העתיד שלי… אז יש לי משהו מאוד ריגשי לדמויות שם ולבובה הזאת. וואו, אם היו עושים עכשיו עוד עונה של ‘מפלצות’… זו ללא ספק סדרה שהייתי מאושרת לחזור ולצלם. “ו’מלכות’, זו חגיגה מטורפת לכל שחקן, בטח ובטח עם דמות כמו נילי, שהיא דמות כאילו של רק לחגוג… איזה טקסטים, איזה בגדים, איזה סצינות! כל סיטואציה יותר מוטרפת מהשנייה, במיוחד בעונה השנייה שממש בקרוב עולה.”
עיר מקלט ומתיר עגונות
“גם ‘עיר מקלט’, זו סדרה שלא קיבלה הרבה חשיפה, גם שם אני מאוד אוהבת את הדמות שלי, נטלי. וגם ב’מתיר עגונות’ – שם הייתה לי סצנה עם תיקי ועם אלוש (תיקי דיין ואביב אלוש. ע.ק) – אחת הסצנות הכי יפות בכל הקריירה שלי! הכימיה שהייתה לנו מסביב לשולחן, ממש חשמל באוויר. ולעבוד עם אלוש שבע שנים אחרי שעשינו יחד את ‘הסוחר’ בלונדון (הפקת ‘הסוחר מוונציה’, במסגרת פסטיבל בינלאומי ליצירות שייקספיר, בבימויו של אילן רונן, בתיאטרון הגלוב. ע.ק), אלוש, שהיה עד לתחילת היחסים שלי ושל בן, ובאתי לצילומים עם ארייה, שהייתה בת חודש וכלום, והנקתי אותה על הסט (סט צילומים. ע.ק). אני כל-כך מחוברת לאנשים שאיתם אני עובדת. גם אם אני נמצאת שם לשלושה ימים – זה כאילו לעשות חברים להמשך הדרך, וזה מכפר על כל הלוגיסטיקה של להתנהל עם ילדה על הסט, או בכלל, עם ילדה על הקו (לונדון תל-אביב. ע.ק).”
סרטים לעומת סדרות
“בסרט היחיד שצילמתי (‘נתראה בשמחות’. ע.ק), הכל היה הרבה יותר מרוכז. בסרטים אין הרבה זמן לחזרות, אבל יש יותר זמן על הסט. ‘נתראה בשמחות’ זו קומדיית אימה שחורה, על ישראלים בלוס אנג’לס, עם שילוב של שחקנים מישראל ושחקנים ישראלים שחיים באל.איי. לדעתי היו לנו בין 16 ל-18 ימי צילום לא כולל הוויקנדס, ועוד לסרט כזה שהוא עם אפקטים – אז אין לי אינדיקציה לסרטים בכלל, או לעולם הקולנוע. זה היה מאוד מרוכז, מאוד אינטנסיבי, ותוסיפי לזה, שממש כמה ימים לפני הטיסה גיליתי שאני בהריון… אבל הגוף שלי מגיב טוב באינטנסיביות, וכל עוד יש חדוות יצירה מסביבי, אני מאוד חיה את הדבר, ויום אחרי שהפרויקט נגמר – אני מתרסקת, ופתאום יש לי כאבי ראש ואני צריכה לישון 20 שעות ביום. אני זוכרת שבצילומים לא היו לי בחילות ולא הקאות, הדבר היחיד שהרגשתי שאני בהריון, זה שהייתה לי סיאטיקה וחוש ריח בהגזמה. כל-כך רציתי לאכול גבינות מסריחות ולא יכולתי, כי כאילו הגוף שלי אמר, שלא תעיזי להכניס את זה לפה שלך, אבל כל עוד זה משהו שאני נהנית לצלם, אני בראבק.”
אחותי, סיגל סיגל
“הטייפ קאסט שלי התרחב בשנים האחרונות, ודמויות כמו סיגל הן הבסיס שלו. אין סיבה לא ליהנות מדמות כמו סיגל; היא אוהבת את עצמה, היא נהנית מעצמה, היא לא מתביישת להגיד דברים. היא מן הסתם גם דמות מאוד קומית. נהניתי לעבוד עם מיכאל (מיכאל מאיר, הבמאי. ע.ק) והיה לנו חיבור מטריף, כי סיגל הייתה כתובה עם הרבה פחות פנצ’ים וגגים, והוא נתן לי יד חופשית לגעת לה בטקסטים ולפלפל אותה, ולהוסיף לה קצת מהחממי שלי. מי לא הייתה רוצה להיות אישה נובורישית, שיכולה להרשות לעצמה הכל (עד שהיא מגלה שהבעל בוגד בה עם העוזרת. ע.ק). אומרים לי, שיש שני משפטים מאוד זכירים מהסרט: ‘אף אחד לא הורג את בעלי חוץ ממני’ – ו’עדיף את זה מכוס בן 50 מטיחואנה’! נכון, זו לא איזו דרמה שאתה צולל אליה, זה סרט שצריך לצפות בו עם אנשים שמרשים לעצמם להפעיל את הסרעפת ולצחוק. מה שאני הכי אוהבת בסרט, זה שכאילו הבדיחה היא גם על אחרים וגם עליך. אתה צוחק על אחרים, כי זה כאילו רחוק ממך; זה הישראלים המהגרים זה לא אני – אבל באיזשהו מקום זה כולנו!”
משפחה על קו לונדון תל-אביב
“כשארייה היתה תינוקת הייתי לוקחת אותה איתי והיא הייתה מגיעה לסטים יחד עם אמא שלי, או שבן היה מגיע לארץ לתקופת הצילומים. היום היא כבר גדולה והיא בגן ומאוד אוהבת את הילדים והגננות, והחלטנו שלהוציא אותה מהגן ולמצוא לה מסגרת בארץ לחודשיים וחצי כי אני בצילומים, זה לשנות לה מציאות. “אני מעדיפה שהיא תשאר בלונדון עם אבא שלה בגן שלה, ואני אקח על עצמי את התפקיד של לעשות הלוך חזור כל שבועיים וחצי לחמישה ימים לפחות וככה לפחות יש לי את הזמן לתת לה את כולי. אנחנו מחפשים אגב אופר אם יש מתעניינות:) “בן הוא אבא פול טיים מהיום הראשון ואין דבר כזה שהקריירה שלו לפני שלי. זה קודם כל ארייה, ואז הקריירות של שנינו באותה מידה. שנינו משלמים מחירים לפעמים, אבל שנינו גם זוכים לעשות את הדבר שאנחנו הכי אוהבים בעולם. ארייה ראתה אותנו מגשימים חלומות וזה דבר אדיר בעיני.”
עקבו אחריה באינסטגרם
“ארייה הפכה להיות כוכבת רשת. מהרגע שהתחלתי להעלות סרטונים שלה התחלתי לקבל הודעות מאנשים שהתחילו לעקוב אחרי בזכות מנאייכ אבל הפכו עוקבים הדוקים בגלל ארייה. “היא מאוד ורבלית וחודשיים אחרי שנכנסה לגן היא כבר דיברה משפטים, בעיקר בגלל בן, שהאנגלית שלו מאוד גבוהה. ועכשיו היא גם קצת מדברת בעברית, וכדי שלא יהיה לה מבטא, אני עובדת אתה על העיצורים ובעיקר על ‘חית’, אני מודה”.
סדנאות אודישן
“קנינו את הבית בבורמווד, שבוע לפני שהתחיל הבלאגן. והעולם קצת קרס לתוך עצמו, ליטרלי. הפסדתי עבודה, בן הפסיד עבודה, הבילדר נתקע בדרום אפריקה, פתאום היינו צריכים לשלם יותר, גם שכירות גם משכנתא וגם למצוא בילדר חדש. בקיצור, זה היה מאוד קשוח, ובסוף עברנו לבית החדש בדיוק כשיצא מנאייכ. “חברה טובה ששיחקה במנאייכ את הנרקומנית, מאיה מיכאלי, שמלמדת ועושה סדנאות – התקשרה אליי ואמרה לי, ‘למה את לא מלמדת?’ אמרתי לה, ‘כי אני מפחדת לקחת אחריות על אחרים’. והיא אומרת לי, ‘תקשיבי, תלמדי בזום’. אמרתי לה, ‘מה ללמד בזום, ומי יבוא ללמוד?’ בסוף, מסתבר שהמון רוצים ללמוד בזום, ופיתחתי את הסדנה, וזאת בעצם העבודה שלי כשאני כאן! הקורונה גרמה לאנשים להבין שאין מנוס מאודישנים מצולמים. כשאת מכינה אודישן מצולם, את בעצם צריכה להיות כל בעלי המקצוע בחדר; המלבישה, המאפרת, הצלמת, ואת צריכה להיות הבמאית, השחקנית וגם הפרטנר, או למצוא פרטנר. בקיצור, את המפיקה, את הכל! בלונדון זה דבר שבשיגרה, כי לוקח שעה להגיע למרכז לונדון ועולה הרבה כסף להשכיר חדר. “כולם חשבו שאחרי הקורונה זה יעבור, אבל זה לא עבר. אז אם נכנס אודישן מצולם עכשיו, אני צריכה למצוא מישהו שיבוא לעזור לי, ויגיד לי מה טוב, ומה ללבוש, ואיך לסדר את הפריים? לא, בואו אליי תלמדו הכל, כי אלה דברים שאני עברתי על הבשר שלי.”
הטלוויזיה הבריטית עושה לעצמה עוול
“אני מוכנה לזה; אני היום מרגישה, שהטלוויזיה הבריטית עושה לעצמה עוול שהיא עוד לא גילתה אותי… ואני מבינה מה זה אומר, כי כל סצינה באנגלית היא פי שלוש עבודה בשבילי. אבל אני מבינה איך להפוך את זה ליתרון, ויש לי המון ביטחון. אחד הדברים הכי טובים שקורים לשחקן שעולה לאט לאט, אם הוא לא פורץ בין לילה, לפחות לי – שהיום אני יודעת שאני לא צריכה להתנצל, ומה שקיבלתי – אני ראויה לזה. “עכשיו, בתחילת צילומי העונה השנייה של מנאייכ יש לי אתגרים, אבל אני יודעת שאני יכולה לעמוד בזה, אני יודעת איך לסדר לעצמי את הלוז, אני יודעת כמה תחקיר אני צריכה לעשות, איך לחפש את האנשים שיעזרו לי, כמה פעמים אני צריכה לעבור על כל סצנה כדי שתכנס לי לתוך הגוף, מה לשאול את הבמאי, ואם אני הולכת ליהנות מזה. ואני לגמרי מסוגלת להביא את הסחורה, ואני מאחלת את זה לכל שחקן. ולא הייתה לי חרדה יותר גדולה מזה בתור שחקנית, להחזיק קהל במשך שעה שלמה, באולם של 300 או 400 איש כששיחקתי ב‘שייכת’ (מחזה יחיד מבוסס על סיפור החיים של יהודית הרמן בכת של גואל רצון. ע.ק.). זה מסוג הרגעים שהגוף זוכר כל שנייה, אלה הרגעים הכי חזקים בקריירה שלי, אבל המסך כרגע ממשיך לרתק אותי ותופס לי את כל הפוקוס, ואני כבר מוכנה לצעד הבא.”
אולי תאהבו לקרוא טורים אישים של השחקנית לירז חממי:
https://alondon.net/new-site/השחקנית-לירז-חממי-לונדון/
