מאז שעברתי לאנגליה אני מתעסקת הרבה בשאלת השייכות. לאן אני שייכת, מה המקום שלי ועד כמה אני יכולה לבנות לעצמי חיים במדינה שהיא לא ישראל, חיים שכוללים השכלה, פרנסה, חברים ואולי אפילו משפחה חדשה.
עם ההיריון הראשון, לצד השמחה וההתרגשות, גם התחדדו השאלות האלה, אך נוספו שאלות פרקטיות כמו איפה ללדת, איזה בדיקות כדאי לעשות ומתי.
את הכתבה הזו החלטתי לכתוב בתקווה לפגוש נשים שאוכל להזדהות איתן, נשים נוספות שמחזיקות בבלבול, בפחד ובחרדה. הופתעתי לגלות שמעבר לתחושת ההזדהות, הנשים האלו הציעו לי בשורות טובות, הכוונה מרגיעה, ואפילו ציוד תינוקות שהן כבר לא צריכות.
לצורך הכתבה ראיינתי שתי נשים שילדו את ילדן האחרון כאן באנגליה: מלי, צלמת ואמא לשלושה ילדים, שעברה לכאן בעקבות רילוקיישן מהעבודה של בעלה. כשהגיעה לאנגליה, מלי לא חשבה שתהיה שוב בהיריון, ובטח לא שתעבור לידה מחוץ לישראל, לאחר שאת שני ילדיה הראשונים ילדה בתל אביב.
רוני, רופאה, סטאז’רית ואמא לשניים. רוני עברה לאנגליה לאחר שאת ההיריון הראשון חוותה באיטליה, ואת הלידה של בנה הבכור עברה בישראל. דיברתי עם נשים נוספות שחוו כאן היריון או לידה והסכימו לשתף בשמחה על החוויה שלהן, אך העדיפו להישאר אנונימיות. הראיונות והשיחות השונות העלו נושאים מגוונים ומעניינים, וחידדו לי את תחושת הדואליות שבין שייכות לישראל לבין לחוות היריון מחוצה לה.
בישראל עושים יותר בדיקות ובלונדון הייאוש יותר נוח
הנושא הראשון שעלה כמעט עם כולן הייתה ההשוואה שנשים עושות בין הרפואה בישראל לזו שמציעים לך כאן. גם אצלי הנושא הזה הרגיש טעון, שכן ישנו איזשהו מיתוס שבישראל התהליך הרבה יותר קפדני ומקיף.
מלי מתארת את התמיהה שלה כשהבינה שאת הבדיקה הראשונה באנגליה עושים רק בשבוע 12, בעוד שבישראל סריקה ראשונית לבדיקת דופק העובר ותקינות היריון יכולה להתבצע כבר בשבוע 6. מלי מאמינה שבמקרה הזה חשוב שאישה תהיה מודעת האם ההיריון תקין ולא רואה צורך לחכות לדימום או מצב חירום, וסבורה שהבדיקה המוקדמת בישראל אכן יכולה להועיל. לעומת זאת, ככל שהתקדם ההיריון, מלי מגיעה להבנה שאולי אפשר גם אחרת, וההבדלים בין ישראל לאנגליה לאו דווקא שמים את ידה של ישראל על העליונה: “(הריוניות) בארץ מאוד נלחצות, עוד ועוד בדיקות, ברור שזה תהליך מלחיץ בעיקר בלידה ראשונה, אבל בדיעבד כשאני רואה שאפשר פחות בדיקות, אני מבינה שזה דווקא טוב… בסופו של דבר תוך כדי תנועה את מבינה שכל ההבדלים האלו הם לא כאלו מפחידים”.
רוני מתארת את תהליך ההיריון והלידה באנגליה כתהליך יותר פיזיולוגי, יותר טבעי, לעומת מה שמרגיש יותר רפואי והתערבותי בארץ: “כל הזמן בדיקות ולחץ… כן מי שפיר, לא מי שפיר, עשית את הבדיקה הזו?”. באנגליה התהליך הרגיש מינימליסטי בצורה שתאמה את הדרך בה רוני רואה היריון ולידה: “היריון זה לא משהו שמלווה בחרדה ואהבתי את זה”.
מלי מוסיפה שמה שהיא אהבה בתהליך שלה כאן היא התחושה ששמים את היולדת במרכז, הצוות הרפואי מאוד עדין, אמפתי ומתחשב ברצון היולדת. אם בארץ ניסו להכווין אותה למה שיתאים לרופאים, כאן באמת נתנו לה ללדת בצורה שהיא רצתה ולא הייתה התערבות ממשית. “זה משהו שבארץ עוד יש לנו ללמוד, ודווקא היו לי חוויות טובות בארץ, אבל החוויה פה גרמה לי להסתכל על דברים מחדש”.
מלי, שעברה שתי לידות בארץ ולידה באנגליה, רואה את החשיבות לשלב בין מה שקורה בארץ למה שקורה באנגליה, ואולי זוהי פריבילגיה ששמורה לנו, הישראליות שחיות כאן.
נושא נוסף שמעניין להסתכל עליו הם ההבדלים התרבותיים וכיצד הם משפיעים על חוויית ההיריון של נשים ישראליות באנגליה. בתור מי שחווה היריון בפעם הראשונה, אני מאוד רגישה לאיך הסביבה מתייחסת אלי, האם רואים עלי או לא, ומה קורה כשאני מצהירה על עצמי כהריונית, למשל כשאני עונדת את סיכת ה- baby on board ברכבת. כשהייתי בישראל לפני כמה שבועות סיפרתי לחברה בטלפון על ההיריון, כשסיימתי את השיחה אישה נוספת שהייתה באוטובוס ושמעה את השיחה אמרה לי מזל טוב, שאלה באיזה שבוע אני ונתנה לי טיפים איך להימנע מבחילות. באנגליה, גם כשאני עם סיכת ההיריון עלי, אנשים יפנו מקום עבורי ברכבת, אך לעולם לא ישאלו או יגיבו מעבר.
רוני טוענת שכאישה הריונית באנגליה היא מרגישה מיוחדת יותר: “בארץ זה מרגיש שכולן בהיריון… כולן עם ילדים”. הסבר אפשרי שהיא מציעה לתחושה הזו, הוא שבאנגליה יש פחות לחץ חברתי בנושא. בעוד בישראל אישה נמצאת “בתוך הקלחת”, באנגליה יש יותר התמקדות בקריירה ונשים המגיעות לכאן רוצות לפתח את עצמן.
ללדת בעברית עם דולה
לא תמיד ההשפעה התרבותית מגיעה כהשוואה איפה יותר טוב. את הדואליות מלי מתארת גם בחוויית הלידה שלה שלוותה בדולה הישראלית, מירי קופר, שנמצאת באנגליה שנים רבות. “היה לי חשוב שתהיה איתי דולה ישראלית… היא משני הצדדים, היא גם תבין אותי וגם מבינה את הפרוצדורות והמהלכים ותוכל להיות הפה שלי בזמן שאני עסוקה בצירים… חלק מהזמן דיברתי לעצמי בעברית, זו חלק מהסיבה שרציתי את מירי, הדולה, להרגיש בית… מצד שני לא רציתי לגרום להן (למיילדות) להרגיש לא בנוח, שאנחנו פתאום מדברות בעברית”.
מלי אומרת שהקהילתיות והנכונות לעזור היא מאוד ייחודית לישראלים שגרים כאן “כנראה בגלל שאין את המשפחות והחברים יש נכונות ורצון לעזור לאחרים, בכל דבר קטן. לייעץ, למסור דברים. להמליץ על רופאים… כולן פה אחת בשביל השנייה… מה שמחזיק אותי זו הקהילה המדהימה שיש פה”.
כל הנשים שדיברתי איתן ללא יוצא מן הכלל שיתפו שהן בחרו בבי”ח שישראליות אחרות המליצו עליו, לכן אולי לא מפתיע שעל הקיר בUCLH יש תמונה של שפות נפוצות בבי”ח, ועברית נמצאת ביניהן. הליווי של נשות הקהילה עוטף לאורך תקופת ההיריון וגם לאחר הלידה, כשנשים רבות מספרות שנפעמו מכמות העזרה והאהבה שקיבלו. סירים של אוכל, מתנות, בגדים ומוצרי תינוקות שנשים אחרות מוסרות, ייעוץ ועזרה, אולי כל אותם דברים שהיינו מצפות לקבל מהמשפחה הקרובה שלנו בארץ.
אז איפה אפשר למצוא את אותה קהילה?
קבוצות פייסבוק שונות ומועילות, כמו לונדון אימא’ז, וכן קבוצות ווטסאפ ייעודיות לאימהות באזורים שונים. יש גם פעילויות שונות לאימהות וילדים דרך בית חב”ד או ארגון ‘שלנו’, למשל מפגש שבועי בשם ‘רוגע-לך’.
תודה ענקית לנשים שהיו ועדיין כאן בשבילי, לנשים שהסכימו להתראיין ולדבר איתי על הנושא הרגיש הזה רק כדי שיוכלו לעזור לנשים נוספות, ותודה ל’עלונדון‘ שנתנו לי את ההזדמנות להכיר המון נשים מדהימות סביבי ולקבל לא רק תמיכה ויעוץ אלא גם את תחושת השייכות שהייתה חסרה לי כל כך הרבה זמן.
מעניין שדווקא במקום הזה של ביניים, של דואליות בין הבית הישן לחדש, מתעוררת תחושת שייכות חדשה והבנה עמוקה יותר של איפה אני נמצאת. כנראה הקהילתיות חשובה גם בתהליך האישי של כל אחת מאיתנו, בעיקר כשאנחנו מתחילות דרך חדשה ומרגשת.
