המלחמה נמשכת, חלפו כבר מעל לארבעה חודשים מאז ה7 באוקטובר. ההלם, התדהמה והעצב של הימים הראשונים השתנו. קשה לומר כי מתרגלים למצב, אבל בצער ובלית ברירה, נוצרה שיגרה של החיים לצד המלחמה. כמו תמיד, במקביל לחיים על פני השטח, מתחוללים תהליכים פנימיים, נפשיים.
היבט המשפיע על כולנו, הוא תהליך של “אבל על אובדן הבית” או תחושת “טלטול הבית”, שחלקנו מרגישים
מזווית לא מודעת.
למה הכוונה? ישראל כפי שהיא היום – ציונית ונלחמת, פצועה וכואבת אך יחד, ישראל שיש בה עשרות אלפי
מפונים ואלפי חללים, היא ישראל שונה ממה שהיא הייתה עבור כל אחת ואחד, הישראלים (בארץ ובחו”ל) לפני
השביעי באוקטובר.
הבית שאנחנו לא גרים בו
עבורנו, הישראלים, ישראל, גם אם אנחנו לא מתגוררים בתוכה גיאוגרפית, היא “בית” במובנים רבים.
מה הכוונה שישראל היא בית? אנחנו בכלל גרים באנגליה?
בתוך הנפש פנימה, ישנם יחסי גומלין קבועים עם היבטים שונים של מי שאנחנו, המושפעים מהמקום בו גדלנו
והתפתחנו. עבורנו, “להיות ישראלי” זה חלק מהזהות שלנו. זו הסיבה שאנחנו קוראים את עלונדון, מתקבצים להופעות של ישראלים בלונדון (רק לאחרונה מילאו פה אולמות אומנים כמו דני בסן, מירי
מסיקה, ורשף לוי, ורבים בוודאי עוד יגיעו). הסיבה לכך היא שהתרבות שפועמת בקרבנו וגדלנו בתוכה, היא
התרבות הישראלית. גם בלי לחשוב על זה לעומק, קל לנו לדבר בעברית, ויש חיבור מיידי בין ישראלים שגם מתרחש בשטח, בין קבוצות שנועדו לכך, אפילו עם מכרים שאנחנו פוגשים ברחוב והופכים לחברים על הרקע הזה. קל לנו עם ישראלים, בעברית, וכי הם מיד יודעים מה אומר “מה שעשינו בצבא” ואיך נשמעת “מוזיקה של יום הזיכרון”. כל אלו מתקיימים גם כאן בלונדון ובאנגליה.
כמובן, גם למרחב הפיזי של ישראל יש חשיבות והנקודה הקטנטנה הזו על פני הגלובוס היא רבת משמעות.
אבל, מה שחשוב להבין הוא בתוך הנפש פנימה, לכל אחד מאיתנו ישנו ייצוג פנימי של ישראל ומהי ישראל.
הכוונה למהותה של ישראל בתוך מי שאנחנו (הזהות שלנו) ובתוך הרצונות והמשאלות שלנו.
עבור חלק גדול מאיתנו – היכולת לשהות בישראל באופן ממשי בביקור מדי שנה, לצד התוכניות והמשאלות לחזור ולגור בישראל “יום אחד”, מהווים חלק מהותי ומשמעותי מהחיים בהווה בלונדון.
למשל, ישראל שיחקה ומשחקת תפקיד בהיותה המקום שאליו “מתקבצים” כדי לפגוש חברים מהילדות, לבקר
משפחה, לסמן “וי” במקומות חשובים (החוף בתל אביב? שוק מחנה יהודה? פתק בכותל? אילת?) וגם כמקום
שאליו תכננו לחזור, לבקר, לנכוח באופן פיזי או נפשי.
מה קורה עכשיו?
החוויה הפנימית, שאפשר לקרוא לה “מערכת היחסים עם ישראל שבתוך הלב” עוברת טלטלה.
אם היו לנו תוכניות – קונקרטיות או עתידיות – יכול להיות שיהיה לנו עכשיו קשה לתכנן, ומבלי שנדע אפילו, הנפש עוברת תהליך אבל.
לחלק גדול מאיתנו, ישראל סימנה את המקום שאליו תמיד אפשר לחזור, או מקום שהוא מקום מפגש משפחתי,
מקום שנותן ביטחון אל מול החיים בחו”ל. אולי (לא בהכרח, כי זה אישי) התחושה הזו השתנתה.
לחלק מאיתנו היה תכנון לחזור בעתיד הקרוב והרחוק, גם אם זהו תכנון לא ממשי, עכשיו צריך לחשב מסלול
מחדש. וגם על תוכניות שהן יותר קרובות לחלומות, הנפש לפעמים מתאבלת.
עבור אחדים מאיתנו – המלחמה אימתה חששות שחשנו מעצם החיים בישראל שהיא מדינה שקיים בה טרור
שהגיע לשיא עכשיו. החרדות מהחיים בישראל, שהובילו חלק מאיתנו לחיות בחו”ל, רק קיבלו אישור.
עבור אחרים -בדיוק להיפך – פרוץ המלחמה, ההתגייסות המדהימה של הישראלים, התלכדות וההתנדבות, יחד
עם העלייה באנטישמיות הביאו להרגשה ש”ישראל זה המקום שבו צריך להיות” וחידשו את הרצון לשוב לחיות
בארץ.
אז מה לעשות?
למרות שאנחנו רגילים שצריך “לעשות” משהו,פעמים רבות התשובה לתהליכים פסיכולוגייים היא “להיות”.
צריך להכיר בתהליך, להתבשל עם תובנות, ובוודאי להבין כי המצב הזה, בו אנחנו חושבים על מהי ישראל
בשבילנו ומה תהיה בעתיד, עודנו מתרחש. המלחמה עדיין נמשכת, וגם כשתסתיים יבואו בעקבותיה תהליכי
החלמה בחברה הישראלית- בארץ ובעולם. כל אלו לא מאפשרים לנפש להגיע לשלב סופי של אבל או השלמה, כי אנחנו עדיין בציפייה למה שיתרחש (ובתקווה עזה שהחטופים ישובו לביתם ולא יהיו אבדות נוספות).
חשוב להבין שיחתכן שנחוש תחושות שונות, ולתת להם מקום.
החלק בתוך הנפש שלנו שהתעצב בישראל, עובר אצל חלקנו טלטלה בתוך המלחמה לצד הידיעות שמגיעות
אלינו. בדיוק כמו כשאיזור בגוף עובר טלטלה (נקע ברגל, שבר ביד או התאוששות מניתוח) אנחנו נותנים לאזור הזה לנוח ולהחלים, יכול להיות שנרגיש בלבול, עצב, כעס, כאב או רגשות אחרים. אולי זיכרונות מהעבר שקשור
לישראל יתעוררו. ייתכן שנרגיש שונה ליד חברים ממקומות שונים בעולם ובארץ. התערובת הזו תהיה שונה ומיוחדת לכל אחד מאיתנו.
עצם ההכרה בכך, הדיבור על התהליכים האלו עם חברים שמבינים, עיבוד באמצעות כתיבה, יצירה, צריכת
תרבות ישראלית – כולם אפשריים ותורמים להחלמה – מכיוון שהם מפנים מקום וזמן לנפש לבטא את עצמה.
במידה וישנה פגיעה בתפקוד, כדאי לשקול גם לפנות לטיפול מקצועי.
ד”ר שני וידרגורן – פסיכולוגית קלינית מומחית בישראל, בבריטניה
Clinical and Counselling Psychologist
(HCPC registered)
לאתר
