הספר “נוסעות סמויות” מביא אל קדמת הבמה את קולן של נשים ישראליות, אימהות, משכילות ובעלות זהות מקצועית ברורה, אשר עברו למדינה זרה על מנת לתמוך בהתפתחות המקצועית של בני זוגן. בניגוד לגברים, אשר ההשתלבות במקום העבודה שמרה על תחושת המשכיות בחייהם, נשים אלו נותרו להתמודד בחזית הסבוכה של הסתגלות למקום חדש. חייהן הפכו לרצף של אתגרים שכללו התארגנות פיזית וטכנית, סידורים בירוקרטיים ומסכת שלמה של התאקלמות אקדמית וחברתית של ילדיהן.
אולם, האתגר המורכב מכול היה הניסיון לשמר תחושה של משמעות בתוך עולם זר לאחר שכל היסודות שעליהם מושתתת זהותן התערערו. האובדן האישי, המקצועי, התרבותי והחברתי שנשים חוו בעקבות המעבר למדינה זרה, יצר שבר בזהות שלהן, ודרש מהן לחפש דרכים חלופיות למציאת משמעות וכיווּן בחייהן. כפי שציינה טליה, אחת המרואיינות: הנקודה המרכזית היא למצוא את הזהות העצמית שלך כאשר את עושה משהו שהוא למעשה ‘לכתך אחריי במדבר’. זה האתגר הגדול מבחינתי.
האם הן לוקחות בחשבון את המחיר שישלמו?
אחת השאלות החשובות במחקר הייתה כיצד נשים מעורבות בתהליך ההחלטה על רילוקיישן; עד כמה הן חופשיות לבחון לעומק את השלכות המהלך עבורן, האם הן מביאות בחשבון את המחיר שישלמו והאם הן בכלל מסוגלות לסרב. פעמים רבות, הקונצנזוס המוצהר ביחס להחלטה לנסוע אינו מסגיר את חוסר השליטה ואת העדר ההשפעה של נשים על המתרחש. דבריה של איילת חושפים מעט מן המורכבות המתלווה לבחירה של נשים בנסיעה כזו:
בעלי התקשר אליי מהחוף המערבי בארה”ב. הוא סיים שם ריאיון בעבודה שמאוד רצה לנסוע אליה והתקשר להגיד לי שהוא התקבל. הוא שאל אותי: “אז נוסעים? אני רוצה להחזיר להם תשובה כמה שיותר מהר”. באותם ימים היה חורף וההתקררות שלי פגעה לי במיתרי הקול, ולא ממש יכולתי לדבר, בטח שלא על נושא כזה, ועוד בטלפון. כל ההתלבטות שלי הייתה עוד על הפרק, אבל לא היה זמן והייתי צרודה. אז בגדול הסכמתי.
כמו איילת, אשר באופן סמלי נאלמה דווקא ברגע שבו נדרשה להביע את דעתה, נשים מוצאות כי אין זה פשוט להביע את דעתן על המעבר לחו”ל, בעיקר אם הן מסתייגות מכך. הן חשות כי אין להן ברירה ממשית מלבד לתמוך בקריירה של בני זוגן ולהסכים למשימת הרילוקיישן. אם היו להן חששות או התנגדויות הם הושתקו, בעיקר על ידי עצמן.
יפעת, בעלת ד”ר במדעי המחשב – שהתלוותה לבעלה, שעשה פוסט-דוקטורט בארה”ב – תיארה זאת כך: מהיום שהכרנו, ידעתי שהוא חייב לבצע השתלמות פוסט-דוקטורט בחו”ל. זה היה חלום שלא יכולתי לקחת ממנו. זה חלק אינטגראלי והכרחי מהקריירה שלו. זה היה Take it or leave it. זו הייתה עסקת חבילה. אין ברירה, חייבים לגור בחו”ל קצת. להשתלמות השנייה כבר לא רציתי לנסוע, אבל לא הייתה ברירה.

נשים מנתקות עצמן באופן רגשי מן המתרחש
בראיונות, בלט גם ההעדר הרגשי של נשים מתהליך קבלת ההחלטה. כלומר, לא זו בלבד שנשים מעניקות חשיבות פחותה לשיקולים המניעים אותן, אלא שהן גם מנתקות עצמן באופן רגשי מן המתרחש. נשים אלו “מוצאות את עצמן” משתתפות בתהליך מכריע מבלי להיות מודעות להשלכותיו. הרושם היה שככל שהדרמה הפנימית מורכבת יותר, כך גוברת נטייתן של נשים להתרחק מהסיטואציה ולהשתיק את קולן. כמו בעדות הבאה, לדוגמה:
ארזתי את הבית, ארגנתי מסיבות פרידה לילדים, סיימתי את כל ענייניי המקצועיים באופן מושלם, אבל עדיין לא הייתי מודעת לצעד שאנחנו עושים […]. כנראה, אם הייתי שוקלת את זה לגמרי לא הייתי עושה את זה. יש רגעים בחיים בהם עדיף לא להבין יותר מדי […], לעשות טעויות. זו הייתה הדרך היחידה בה יכולתי לעזוב את העולם הבטוח שחייתי בו. זה היה סוג של הכחשה.
במקביל, הספר דן בהסתייגותן של נשים מליזום רילוקיישן לטובת הקריירה שלהן, גם אם הוא צעד מתבקש וחשוב (כמו למשל במקרה של קריירה אקדמית). נשים השתמשו לעיתים קרובות באמירה “לא רוצה את כולם על הכתפיים שלי”, כדי לתאר את החשש שלהן שמעבר לטובתן יפגע בילדיהן ובעיקר בבני זוגן. יותר מכך, מרבית הנשים שרואינו ציינו כי לתחושתן, בן הזוג שלהן לא היה מסכים לתפקיד “בן הזוג הנלווה”. כפי שציינה תמר, דוקטורנטית למדעי החברה: “לא היינו בחיים חולמים על רילוקיישן רק בשביל הדוקטורט שלי […], לא היינו יכולים לעמוד בזה מבחינה כלכלית. הרפתקה לטובת הקריירה שלי תמיד תשתלם פחות מהרפתקה עבור הקריירה שלו”.
בהתבסס על ראיונות עם נשים ישראליות ברחבי העולם ועל סקירה מקיפה של המחקר בתחום, הספר לוכד את מרבית הזוויות הקשורות במסע הרילוקיישן. הוא משרטט את הכוחות הפועלים בהחלטה לנסוע, את האובדן הכרוך בעזיבה ובחזרה, את תהליכי ההסתגלות של נשים ואת התמורות ביחסים עם ילדיהן ובני זוגן. לצד הדיון הרחב בהגירה ובניידות, תופעת הרילוקיישן מפוענחת כאן גם בתוך ההקשר התרבותי הייחודי לחברה הישראלית וכוללת התייחסות לנושאים כמו תפישת הגלות, המשפחה המורחבת וקצב החיים בישראל.

פרק מלא מתוך הספר “נוסעות סמויות”
פרק 2: ההחלטה לנסוע
רעיון הרילוקיישן עולה על הפרק כאשר המרחק של מקום העבודה או הלימודים של אחד מבני הזוג ממקום המגורים, גדול מדי ואינו מאפשר נסיעה הלוך ושוב מדי יום. מהרגע שעלה הרעיון לעבור למדינה זרה ועד הרגע שבו מתבצע המעבר, מתרחש התהליך המורכב של קבלת ההחלטה. תהליך זה נוגע בדפוסי התקשורת האופייניים לזוג הספציפי, כמו גם בנורמות החברתיות והתרבותיות המעצבות את בחירותיהם. האופן שבו מתקבלת ההחלטה על רילוקיישן, ובעיקר מידת החופש שיש לכל אחד מבני הזוג לבטא את קולו האותנטי, ישפיעו לא רק על תוצאות ההחלטה, אלא גם על תחושת הסיפוק והצמיחה שבני המשפחה יפיקו מהרילוקיישן.
טרם הדיון בתהליך ההחלטה, יש לזכור שכל החלטה, לא רק ההחלטה על רילוקיישן, כרוכה במחיר. אם מחליטים לעבור, בן הזוג הנלווה (trailing spouse/trailing mover) משלם מחיר אישי ומקצועי משמעותי (ועל כך ידובר רבות בספר זה). אולם גם כאשר מוותרים על ההצעה, בן הזוג שקיבל את ההצעה הופך להיות הנשאר בעל כורחו” (Tied stayer (Cooke 2003;. במילים אחרות, היחידה המשפחתית מורכבת מרשת דינאמית של קשרים שבה כל החלטה של אחד מבני הבית, משפיעה לטובה או לרעה על האחרים. רילוקיישן יתאפשר רק אם אחד מבני הזוג יסכים להעמיד בראש סולם העדיפויות את הפרויקט הקרוי “משפחה”, וידחק הצידה את הקריירה שלו (Beck and Beck-Gernsheim 1995; Giddens 1991).
השיח אודות רילוקיישן פוסח ברוב המקרים על שלב ההחלטה ומתמקד בתהליכי ההסתגלות לתרבות החדשה. עם זאת, ברור כי ללא כל קשר לתוצאות התהליך, אופן קבלת ההחלטה לנסוע הוא בעל משמעות עצומה לרווחה הנפשית של בני המשפחה וליכולתם להסתגל לשינוי. מסתבר כי החלטות המתקבלות באופן שוויוני ומכבד קשורות להסתגלות טובה יותר של בני המשפחה, ובפרט של בן הזוג הנלווה. נשים שקולן נשמע יותר במהלך ההחלטה, למשל אלו שהמעסיק של הבעל התייעץ איתן לפני המעבר, או אלו שלא הופעל עליהן לחץ לעבור, חשו מעורבות יותר בתהליך והסתגלו לשינוי בקלות רבה יותר (Copeland 2004; Harvey and Wiese 1998). מחקר אחר שבדק את הקשר בין ההחלטה לנסוע להסתגלות של בן הזוג הנלווה, מצא כי לעובדה ששני בני הזוג הסכימו למעבר אין השפעה ממשית על יכולת ההסתגלות שלהם או על מידת הקונפליקט הנחווה עקב המעבר. הגורם העיקרי שניבא את הרווחה של בן הזוג הנלווה, היה סוג התקשורת שניהלו בני הזוג כאשר דנו בהחלטה. הנימוס, הכבוד והחיבה שהביעו בני הזוג זה כלפי זו במהלך ההחלטה, היו אלו שעמדו לרשותם כמשאבי התמודדות, ולא עצם ההסכמה הגלויה (Van Erp, Giebels, Van der Zee, and Van Duijn 2011).
הממצא העקבי ביותר העולה מעבודות שעסקו בתהליך ההחלטה על רילוקיישן, הוא כי נשים מעורבות פחות מגברים בתהליך קבלת ההחלטה ומרגישות בעלוּת פחותה על תוצאותיו (Rubin, 2013). החוקרת ג’נט פינץ’ (Finch 1983) אף יצאה באמירה מרחיקת לכת וטענה כי מידת החופש של נשים לסרב לרילוקיישן מצומצמת במידה כזו המחייבת התייחסות חשדנית וזהירה כלפי כל אישה הטוענת שהיא שבעת רצון מהמעבר. במאמר ששמו האם כדאי לי להישאר או ללכת? (?(Should I stay or should I go, הלקוח משירה של להקת הקלאש משנות ה-80, תיארה אליזבת וויטאקר (Whitaker 2005) את מידת השתתפותן של נשים בהחלטה לבצע רילוקיישן, והצביעה על חוסר איזון מובהק בין מידת השליטה של גברים ונשים על תהליך ההחלטה ותוצאותיו. רוב הנשים במחקר שהשתתפו במחקר זה, הפנימו את האידיאולוגיה המגדרית המסורתית אשר על פיה מסלול ההתפתחות של בני זוגן חשוב יותר מזה שלהן, ולכן חשו שיש להן השפעה מועטה מאוד על ההחלטה לנסוע. מעניין היה לגלות כי גם הנשים עצמן נטו לייחס לשלב ההחלטה משמעות שולית בלבד, ופעמים רבות התעלמו לחלוטין מקיומו ומתפקידן בו. כך למשל, כאשר נשים במחקרה של וויטאקר התבקשו לספר את סיפור הרילוקיישן שלהן, הן תיארו בראש ובראשונה את ההסתגלות ודילגו על שלב ההחלטה.
בעקבות התופעות שתיארה וויטאקר בעבודתה, החלטתי לפתוח כל ריאיון בשאלה ישירה על ההחלטה לנסוע. לעיתים קרובות, נשמעה בתגובה לשאלתי אנחה דרמטית אשר טמנה בחובה את שלל ההתלבטויות המייסרות שעברו המרואיינת ואולי גם משפחתה בדרך לחו”ל. אנחת הייסורים הזו מבטאת לדעתי גם רובד נוסף המשקף את מידת הבחירה המוגבלת שהייתה לנשים בתהליך, ואת תחושתן כי לא הייתה להן למעשה חלופה לרילוקיישן. עבור נשים השואפות לקיים אידיאולוגיה שוויונית, ההכרה בכך מעוררת אי נוחות של ממש.
אחת השאלות החשובות במחקר שלי הייתה כיצד נשים מעורבות בתהליך ההחלטה, עד כמה הן מרגישות חופש לבחון לעומק את השלכות המהלך עבורן, האם הן מביאות בחשבון את המחיר שישלמו והאם הן בכלל מסוגלות לסרב. פעמים רבות, הקונצנזוס המוצהר ביחס להחלטה לנסוע אינו מסגיר את חוסר השליטה ואת העדר ההשפעה של נשים על המתרחש. לכן, ברצוני להציע כי במקום לדבר על השתתפות בהחלטה במושגים דיכוטומיים (האם בת הזוג נשאלה לדעתה או לא), יש לבחון באיזה סוג השתתפות מדובר. כפי שיוצג בהמשך, נראה כי גם כאשר נשים משתתפות בדיונים (לעיתים ארוכים) עם בן הזוג על ההחלטה לעבור, מידת הבחירה שלהן מוגבלת ביותר, כמו גם השתתפותן הרגשית בתהליך.
מדוע נשים מעוניינות ברילוקיישן?
“Take it or leave it”
במשפחות שבהן הקריירה של הגבר היא הכוח המניע את המעבר לארץ זרה, עולה השאלה מדוע נשים עצמן מעוניינות במעבר. כאשר שאלה זו הוצגה לנשים, רובן התייחסו למעבר כאל הזדמנות לקידום מקצועי עבור בני זוגן, שלעיתים קרובות הייתה כרוכה גם בהזדמנות עבור המשפחה לשפר את רמת החיים עבור המשפחה. בחלק מהמשפחות, קושי למצוא עבודה מתאימה ומתגמלת בארץ הוא שהניע את התהליך. עבור אחרים, למשל מדענים, המעבר למדינה אחרת היה צעד הכרחי בקריירה של הגבר (כאמור, פוסט-דוקטורט). עבור משפחות רבות, המעבר לחו”ל היווה לא רק שיפור מיידי ברווחה הכלכלית ובאיכות החיים, אלא גם מהלך הכרחי שיבטיח את העתיד הכלכלי של המשפחה.
לצד העובדה כי מדובר בסיבות חשובות שיש לשקול ברצינות, מבט מקרוב על נימוקי הנשים למעבר חושף כי רובן חוו את המעבר כצעד ההגיוני והאפשרי היחיד. צמצום המחשבה הזה הקשור כפי שאראה בהמשך גם בחרדה, חוסם את קיומו של שיח חופשי ופתוח על מהות ההחלטה.
את יפעת, אשת מחשבים, ראיינתי במהלך השנה האחרונה שלה בארה”ב אשר בסופה אמורים היו היא ומשפחתה לשוב לארץ. השתלמות הפוסט-דוקטורט של בן זוגה ארכה חמש שנים והתפרשה על פני שתי יבשות שונות, וכעת עמדה בפני סיומה המוצלח. כאשר נשאלה על ההחלטה לנסוע, תיארה יפעת מצב שבו לא הייתה כל התלבטות:
מהיום שהכרנו, ידעתי שהוא חייב לבצע השתלמות פוסט-דוקטורט בחו”ל. זה היה חלום שלא יכולתי לקחת ממנו. זה חלק אינטגראלי והכרחי מהקריירה שלו. זה היה Take it or leave it. זו הייתה עסקת חבילה. אין ברירה חייבים לגור בחו”ל קצת. להשתלמות השנייה כבר לא רציתי לנסוע אבל לא הייתה ברירה.
דבריה של יפעת מדגימים את האופק המוגבל של האפשרויות שעמדו בפניה. היא מבטאת כיצד הבחירה בבן הזוג כרוכה באופן אינטגראלי במעבר לחו”ל. מדבריה ברור גם עד כמה היא שמחה להעניק לו את התמיכה שהוא זקוק לה, מתוך הבנה כי הקריירה שלו מהווה ציר מהותי בזהות העצמית שלו וכי מחיר התסכול שלו על כך שלא ניסה לממש את המעבר, יהיה כבד עבור המשפחה כולה. בדומה לכך, תיארה עירית את המעבר לחו”ל לא רק כחלק הכרחי בהתפתחות המקצועית של בעלה הרופא, אלא כמרכיב יסודי ביחסים ביניהם:
מהיום שהתחלנו לצאת, כבר בדייט השלישי, הוא אמר לי שבעתיד יצטרך לנסוע לתת-התמחות וביקש שאם יש לי בעיה עם זה שאומר לו כבר עכשיו. אמרתי שאשמח לנסוע ואז הוא הציע לי להתחתן. אחרי חמש שנות נישואין היה ברור שההתפתחות המקצועית שלו מחייבת נסיעה לחו”ל, ואכן נסענו.
החוויה של “הכול או כלום” (Take it or leave it) מתמצתת באופן נוגע ללב את חולשתן של נשים בתהליך ההחלטה ואת הצמצום הרגשי והקוגניטיבי שהן חוות במהלכו. אחת השאלות שעלו במוחי תוך כדי הקשבה למרואיינות היא מהי המשמעות של “leave it”? את מה או את מי צריך לעזוב במקרה שהן מסתייגות מהרילוקיישן? על כך אין לי תשובה ברורה, אך ברור כי נשים רבות חוו את ההסכמה למעבר באופן מודע או שאינו מודע כחלק מהחוזה בזוגיות שלהן. הן חשו כי סירוב לנסיעה או אף מחשבה מחודשת על ההחלטה לנסוע (שהתקבלה לפני שנים ובסטאטוס משפחתי שונה), עלולים לאיים על שלמות הנישואין. כפי שהיטיבה לתאר זאת אריאלה:
בעלי חיפש עבודה במשך זמן רב בישראל ולא מצא שום דבר שיתאים לו. כאשר ההצעה מחו”ל הגיעה, ידעתי שזה או לעבור או להיפרד. שהוא לא יוכל לוותר על זה. לא חשבתי מה זה יעשה לקריירה שלי או לי כאישה. לא חשבתי על הדברים האלה. זה היה או לקחת את העבודה הזו או הסוף של הנישואים שלנו.
גורם נוסף שהניע נשים לעבור לחו”ל היה רצון לשפר את איכות החיים של הילדים, הן על ידי חשיפה לתרבות אחרת והן על ידי צמצום ההיעדרויות של הבעל עקב נסיעות לחו”ל. ענבר סיפרה כיצד שיקולים של טובת הילדים עיצבו את ההחלטה שלהם לנסוע לרילוקיישן:
תמיד רצינו לנסוע. אנחנו הרפתקנים באופיינו. חברים שלנו היו ברילוקיישן וראינו שזו חוויה משפחתית ובסוגריים גם כלכלית. בונוס נחמד אבל לא העיקר. ואז קיבלנו הצעה לעבור לארה”ב וזה התלבש לנו טוב. החלטנו שהולכים על זה.
לשאלתי “הייתה לכם התלבטות כלשהי?”, ענתה ענבר:
זו תמיד התלבטות, בעיקר במישור שלי. עזבתי תפקיד שמאוד אהבתי, מאוד קשה להשיג כמוהו כשאחזור. קורבן שעשיתי בלב שלם בגלל שרציתי הזדמנות משפחתית. רציתי שהבת הגדולה תלמד אנגלית. הרגשתי שאני מגשימה דרכה חלום של עצמי. היא לומדת בבית ספר מדהים. הלוואי שיכולתי לחזור 30 שנה אחורה. זו לא הייתה ממש התלבטות אלא יותר מחיר שצריך לשלם.
כשנשאלו בצורה ישירה על המניעים הפרטיים שלהן למעבר, ציינו חלק מהנשים שהרילוקיישן אפשר להן לשים קץ למצב לא רצוי, בדרך כלל במקום העבודה. למשל, הן שאפו לעזוב מקום עבודה אך לא יכלו לעשות זאת מסיבות כלכליות, אישיות או בשל לחץ של המעביד. חלק ניכר מן הנשים חיפשו איזון טוב יותר בהקשר של עבודה-משפחה, וחשו כי הוויתור הזמני על העבודה יאפשר להן לבלות זמן איכותי ורגוע יותר עם בני משפחתן. למרות המגוון הנראה לעין בנימוקים להחלטה, נראה שלכל הנשים משותפת ההתמקדות בצורכי האחר: הבעל, הילדים או המעביד. גם כאשר המעבר לחו”ל נועד לתמוך בקריירה של האישה, נשים נטו להתמקד בתרומת המעבר לרווחה הנפשית של המשפחה, בעוד גברים התמקדו ברווחים הכלכליים (Whitaker 2011).
לעומת הדגש שהן שמות על צורכי האחר, בולטים בחסרונם שיקולים פנימיים יותר של נשים כגון סקרנות תרבותית, פנאי לתחביבים, יצר הרפתקנות או שאיפה להרחיב אופקים, וגם אם אלו קיימים, הם זניחים למדי בשיח אודות ההחלטה לנסוע.
רילוקיישן: בחירה או בריחה?
אחת הסיבות המרכזיות המאיצות נשים להסכים לנסיעה היא שהרילוקיישן מהווה עבורן פסק זמן מהלחצים הסותרים של המשפחה והקריירה. נשים רבות בנות זמננו חוות עומס עצום בניסיון לאזן (ל’ג’נגל’) בין המטלות המקצועיות והמשפחתיות שלהן. הן נתונות תחת מכבש לחצים כפול שבו עליהן לדאוג לצרכים של ילדיהן (בחברה ששמה את צורכי הילד במרכז), ובו-זמנית לממש את עצמן מבחינה מקצועית. באופן פרדוקסאלי, מופנית כלפי נשים אצבע מאשימה גם כאשר הן משקיעות הרבה בעבודה (“לא אכפת לה מהמשפחה שלה, היא חושבת רק על הקריירה”), וגם כאשר הן מתחילות לוותר על ההתפתחות המקצועית שלהן לטובת האינטרסים של משפחתן (“אז מה בעצם היא עושה כל היום?”). פרדוקס זה מהווה עבור נשים עומס שוחק ביותר הנמשך שנים וגובה מהן מחיר נפשי ופיזי כבד. במצב זה, כל הזדמנות לנשום לרווחה תתקבל בברכה. רילוקיישן מספק לנשים הזדמנות לגיטימית לקחת מהקריירה שלהן הפוגה שבשום נסיבות אחרות לא היו מאפשרות לעצמן לממש מסיבות כלכליות, תרבותיות וחברתיות.
מורן שהייתה אחות במקצועה, סיפרה כיצד הרילוקיישן היווה עבורה נתיב מילוט ממצב בלתי נסבל במקום העבודה:
עבדתי שנים במקום מסוים ולא יכולתי לעזוב. הייתי מוערכת מאוד אבל סבלתי נורא משעות העבודה הארוכות והתגעגעתי לילדים. לא היה לי אומץ לעזוב וגם אם הייתי מנסה, היו מפעילים עליי לחץ בלתי נסבל ובסוף הייתי נשארת. הרילוקיישן היווה עבורי תירוץ לגיטימי לעזוב.
הטקסט של מורן מבטא לכאורה בחירה חופשית ברילוקיישן. מדוע רק לכאורה? התשובה לשאלה זו מבוססת על טענתם של חוקרים כי מה שיכול להיחשב כבחירה חופשית, מבטא למעשה את הכבלים החברתיים של נשים בתוך תפקידי מגדר מסורתיים התופסים אימהוּת וקריירה כשני דברים אשר אינם יכולים ללכת יחד (Braseby 2010). המרואיינות במחקר נמשכו מאוד לרעיון של רילוקיישן כאמצעי לשפר את האיזון בין הקריירה לחיי המשפחה. הן חוו עומס מוגזם וחיפשו גורם ‘אובייקטיבי’ שיאפשר להן לעזוב את העבודה. הן תרו אחר הזדמנות לשחרר את עצמן מהציפיות המגדריות להיות אימא מושלמת ובמקביל להפגין תפקוד ללא רבב בתחום המקצועי. באופן ספציפי, הן קיוו להשתחרר מהאשמה הכבדה שהתעוררה בהן כאשר לא הצליחו לעמוד במטרות הבלתי אפשריות הללו (Rubin and Wooten 2007). ניתן אולי להשוות את הבחירה לבצע רילוקיישן לבחירה של נשים משכילות ומקצועיות לעזוב את עולם התעסוקה לאחר שהן הופכות לאימהות. על אף שהשיח העכשווי מדגיש את הבחירה חופשית של כל אישה, חוקרים רבים מצביעים על ניגוד חריף בין הרטוריקה של בחירה לבין המציאות שבה אילוצים חברתיים וכלכליים (למשל העדר גמישות במקום העבודה), דוחפים נשים אל מחוץ לשוק העבודה (Stone 2007). במילים אחרות, מדובר יותר בבריחה מאשר בבחירה. בספרה “טירוף מושלם” טענה ג’וליה וורנר (2004 Warner) כי מה שמוצג בפני אימהות כבחירה חופשית בין חזרה לעבודה לבין הישארות בבית, קיים רק אצל נשים ממעמד גבוה שיש להן משאבים מספקים כדי לרכוש טיפול איכותי בילדים או להפסיק לעבוד. עם זאת, רוב הנשים חייבות לעבוד כדי לתמוך במשפחותיהן. אלו שעוזבות את שוק העבודה, נאלצות לעשות זאת מכיוון שבני זוגן עובדים שעות ארוכות, או בשל נוקשות מקום העבודה שלהן. מתוך כך, אני מציעה כי רילוקיישן הוא למעשה צורה נוספת של התמודדות עם הקונפליקט בין משפחה לקריירה, שכן הוא מבטא מצב שבו נשים המותשות ממרוץ של שנים בין מטלות אין-סופיות, מוּנעות לכאורה מרצונן החופשי לוותר על הקריירה שלהן ולהתמסר לזירה הביתית.
הבעיה היא כי נשים נדחפות לעבר ההחלטה על רילוקיישן מבלי לבדוק מה יקרה ביום שאחרי (Shihadeh 1991). לעיתים קרובות, הן אינן מביאות בחשבון את ההשלכות קצרות הטווח וארוכות הטווח של הרילוקיישן על הקריירה שלהן. הן נמנעות מבחינה לעומק של השאלות האם יהיו להם אפשרויות להשתלב בשוק התעסוקה המקומי, האם הוויתור על הקריירה הוא זמני, האם ניתן יהיה להחזיר את השנים האבודות מבחינה מקצועית וכלכלית, האם יהיו למעבר השלכות עתידיות על שכרן ועל התנאים שלהן והאם ולכמה זמן תחכה להן המשרה בארץ.
מדוע נשים מתקשות כל כך לסרב לרילוקיישן?
במהלך המפגשים עם נשים משכילות שעזבו את הקריירה שלהן לטובת הרילוקיישן, הייתי עסוקה ללא הרף בשאלה מדוע במשפחות שבהן השיח הגלוי הוא שוויוני והקריירה של האישה היא בעלת משמעות רבה, נשים אינן מצליחות לבטא את הסתייגותן מהמעבר.
ישנן מספר סיבות לכך שקולן של נשים מושתק במהלך קבלת ההחלטה, בעיקר כאשר הוא קשור בחוסר הסכמה. אחת הסיבות המכריעות לכך שנשים אינן נשמעות היא פערים ברמת ההכנסה בין נשים וגברים Stephens and Black 1991)). מכיוון שברוב המשפחות יכולת השתכרות של נשים נמוכה מזו של בני זוגן, הן חשות כי אין להן זכות ממשית לעצב את הצעדים הכלכליים של המשפחה. כפי שאמרה חברתי, עובדת סוציאלית במקצועה: “כאשר את מרוויחה סכומים זעומים כמוני, אין לך הרבה מה לומר כשנפתחת אפשרות לשפר כל כך את מצבנו הכלכלי”.
נראה כי גם כאשר הקריירה של האישה מובאת בחשבון בתהליך קבלת ההחלטה, היא בדרך כלל מקבלת חשיבות משנית. תמר, אם לשני ילדים קטנים ובעלת אידיאולוגיה פמיניסטית ברורה, סיפרה כי העתיד המקצועי שלה היווה שיקול משמעותי בהחלטה לבצע רילוקיישן. היא ובעלה חיפשו מקום שבו היא תוכל להשלים את עבודת הדוקטורט שלה, והוא יעבוד בחברה בין-לאומית. יחד עם זאת, לכל אורך הריאיון היא הדגישה שעקב יכולת ההשתכרות הפחותה שלה, השאיפות המקצועיות שלה לעולם לא היו יכולות להיות המניע העיקרי למעבר. “לא היינו בחיים חולמים על רילוקיישן רק בשביל הדוקטורט שלי […], לא היינו יכולים לעמוד בזה מבחינה כלכלית. הרפתקה לטובת הקריירה שלי תמיד תשתלם פחות מהרפתקה עבור הקריירה שלו”.
החברה של ימינו המקדשת את החומרי וההישגי, אינה רק מאדירה את השיקולים הכלכליים בעד ההחלטה לנסוע. היא גם דוחקת הצידה את כל אותם שיקולים המשויכים לזירה הנשית-הביתית כגון חשיבותה של תחושת שייכות, קרבה למשפחה המורחבת ומרכזיותם של קשרים חברתיים. נשים מפנימות את המסר כי כל אותם ‘רגשות מיותרים’ הם משהו שצריך להיפטר ממנו בדרך להתקדמות בחיים. כתוצאה מכך, הן חשות כי כל הסתייגות מהמעבר אינה לגיטימית ועניינית, אלא מעידה על חולשה של האישיות שיש להתגבר עליה. כך למשל, תיארו נשים את חשיבות הקשרים המשפחתיים עבורן כ”תלות במשפחה המורחבת”, או את השייכות לקהילה כ”חוסר גמישות”. כפי שהסבירה סיוון “אני חששתי מאוד מהנסיעה, אבל אני אדם שלא אוהב שינויים ואני גם קשורה מאוד לאימא שלי”.
חשוב לזכור כי כל אותם קשרים חברתיים ומשפחתיים אינם רק היסודות המהווים את הקשר בין אדם למקום שבו הוא חי, וכי יש להם חשיבות עצומה בחיי היום יום של המשפחה. איילת שבתה הייתה קשורה מאוד לסבתה לפני המעבר, סיפרה כיצד הניתוק ממנה היה חוויה של קריעה טראומטית:
לפני שעברנו לכאן, אימא שלי הייתה זו שטיפלה בבתי. אני עבדתי במשרה תובענית מאוד והיא למעשה טיפלה בה מגיל חצי שנה. היא הייתה ממש אימא עבורה. כשעברנו לכאן, הבת שלי בכתה כל יום. היא רצתה את סבתא, ביקשה כל הזמן לדבר איתה בסקייפ. היא בכתה ואני בכיתי ואימא שלי בכתה. הניתוק ממנה היה נוראי לכולנו.
חוויות האובדן הכואבות הללו נזנחות במהרה מן השיח על רילוקיישן, יחד עם ההבטחה שכולם יסתגלו במהירות למצב החדש. סביר להניח כי בסופו של דבר כך יקרה וכאב הקריעה יפחת גם בקרב הנוסעים וגם בקרב הנותרים, מהסיבה הפשוטה שהנפש האנושית מסוגלת להתמודד עם מכשולים ושינויים מרחיקי לכת. יחד עם זאת, הנטייה האוטומטית לבטל את מחיר האובדן הפרטי והמשפחתי ולהעצים את חשיבות העלייה באיכות החיים מחייבת חשיבה נוספת.
מספר מחקרים אשר בחנו את האופן שבו נשים וגברים חווים את תהליך קבלת ההחלטה, הראו כי גם כאשר הם מדווחים על קונצנזוס, הוא קיים בעיקר למראית עין. על פני השטח, שני בני הזוג מרגישים שיש ביניהם הסכמה על תפיסות העולם, תוך הרגשה שההחלטה על רילוקיישן משקפת את ההיגיון הבריא, הדבר הנכון לעשות. בפועל, הנחות כמו “לא מחמיצים הזדמנויות לקידום כלכלי או מקצועי”, או “הזדמנויות חייבים לנצל”, אינן בהכרח ההיגיון הבריא, אלא תפיסות המבוססות על דומיננטיות של הזירה הגברית על פני הנשית. אלו הן תפיסות המשקפות נורמה תרבותית אשר על פיה מעברים והתחלות מחדש הם דבר נורמאלי ורצוי, ואילו התנגדות לשינוי היא דבר שלילי. הנורמה הזו מגדירה מצב שבו שיקולים כלכליים מקבלים קדימות על פני שייכות, יציבות וזהות (Zvonkovic, Greaves, Schmiege, and Hall 1996).
נוכחות-נעדרות: ניתוק רגשי במהלך ההחלטה
לנוכח הקונפליקט הפנימי שנשים חוות בין הרצון לתמוך בבני זוגן לרצון לשמור על קשרים משמעותיים בארצן, עולות מספר שאלות: כיצד בסופו של דבר מתקבלת ההחלטה לנסוע? כיצד נשים פועלות כאשר הן מסתייגות מן הנסיעה? אילו מנגנונים פסיכולוגיים מופעלים אצלן בהחלטה על צעד חשוב שכזה? ועד כמה הקונפליקט שנשים חוות הוא חלק מהשיח בתוך יחסי הזוגיות? אחת התופעות הקריטיות שעלו בריאיונות שקיימתי, הייתה ההעדר הרגשי של נשים מתהליך קבלת ההחלטה. כלומר, לא זו בלבד שנשים מעניקות חשיבות פחותה לשיקולים המניעים אותן, אלא שהן גם מנתקות עצמן באופן רגשי מן המתרחש. נשים אלו “מוצאות את עצמן” משתתפות בתהליך מכריע מבלי להיות מודעות להשלכותיו. לאורך הריאיונות, התרשמתי כי ככל שהדרמה הפנימית מורכבת יותר, כך גוברת נטייתן של נשים להתרחק מהסיטואציה ולהשתיק את קולן. סיוון תיארה זאת כך:
בעלי ואני תמיד דסקסנו את הרעיון לעשות רילוקיישן, אבל מעולם לא חשבתי שבאמת נעשה את זה. ואז דברים התחילו לזוז. קיבלנו ויזה, מצאנו בית, נרשמנו לבית הספר, אבל איכשהו לאורך כל התהליך הייתי בטוחה לגמרי שזה לא יקרה. אני אדם ששונא שינויים. היה לי מאוד קשה לעבור משכונה אחת לשנייה באותה עיר. אני מאוד קרובה ותלויה באימא שלי. אף אחד לא האמין שאני יכולה לעשות כזה צעד.
לניתוק הרגשי בזמן החלטות קשות ישנם יתרונות לא מבוטלים. כפי שהציע פרידריך ניטשה בספרו המדע העליז (1882, 1969): “מה הדרך הטובה לטפס על הר? רק טפס עליו ואל תהרהר בדבר”. כדי לבצע צעדים אמיצים, עדיף לעיתים לא להתעמק בסיכונים ובמשמעויות ופשוט לצאת לדרך. גם כאשר אנשים ניצבים בחייהם בפני חוויות דרמטיות שיש בהן הצפה רגשית, למשל אובדן פתאומי של אדם יקר, פיטורין, או מחלה, נדרשת לנפש הפוגה ולכן אנשים מתנתקים. במצבים אלו שבהם המציאות מעמיסה מדי, “פסק הזמן הרגשי” מאפשר לשמור על התפקוד.
עם זאת, ברור כי ההתנתקות הרגשית במהלך החלטות עקרוניות, כמו זו על רילוקיישן, כרוכה במחיר כבד. ראשית, הניתוק הרגשי מחריף עוד יותר את אילמותן של נשים בתהליך קבלת ההחלטה לנסוע. במרחב שבו ישנה לנשים מראש השתתפות חלקית בלבד, היעדרותן הרגשית גוררת אותן עוד יותר לשולי השיח.
אריאלה תיארה כיצד התפקוד המושלם שלה במהלך הפרידה מהארץ התקיים במקביל לניתוק רגשי קיצוני:
ארזתי את הבית, ארגנתי מסיבות פרידה לילדים, סיימתי את כל ענייניי המקצועיים באופן מושלם, אבל עדיין לא הייתי מודעת לצעד שאנחנו עושים […]. כנראה, אם הייתי שוקלת את זה לגמרי לא הייתי עושה את זה. יש רגעים בחיים בהם עדיף לא להבין יותר מדי […], לעשות טעויות. זו הייתה הדרך היחידה בה יכולתי לעזוב את העולם הבטוח שחייתי בו. זה היה סוג של הכחשה.
הדברים הנוגעים הללו המלווים בהתבוננות עצמית עמוקה, מדגימים כי הבחירה למדר את עצמן באופן רגשי, קוגניטיבי ומעשי מתהליך ההחלטה, מאפשרת לנשים לבצע מהלך קריטי שאולי לא יכלו לעשותו באופן אחר. המחיר הנוסף שנשים משלמות על הניתוק הרגשי שלהן, הוא פגיעה אנושה ביכולתן לשקול לעומק את השלכות המעבר על חייהן האישיים והמקצועיים. כיוון שצמצום רגשי כרוך בצמצום קוגניטיבי, העדר התהודה הרגשית למתרחש מגביל את היכולת לחשוב בצורה מקיפה ויסודית, ויוצר תחושה של אופק אפשרויות מוגבל. כך למשל אנה, רופאת ילדים, מתארת כיצד הניתוק שלה מתהליך קבלת ההחלטה, מנע ממנה מעורבות ממשית בהכנה לנסיעה:
כשערן התחיל לחפש עבודה בחו”ל גם אני התחלתי לחפש מקום להתמחות, חיפשנו מקום שבו שנינו נוכל להתקדם. הוא היה מוכן להתפשר על מקום שבו אני גם אמצא משהו. התחלתי לחפש וזה היה מאוד מסובך, מלא מסמכים. בתקופה הזו ערן היה עסוק מאוד ואני הייתי עם הילדים כל הזמן ועבדתי המון שעות אז לא כל כך מצאתי כוח וזמן לחפש ולברר עניינים. ידעתי שערן רוצה לנסוע ואיכשהו ויתרתי על החיפושים. לא כל כך עשיתי מה שצריך.
רק לאחר שעברה לארה”ב, הבינה אנה עד כמה השגת אישור עבודה היא משימה מורכבת במקצוע שלה, וחוותה תסכול עמוק מהצורך להתפשר על משרות נמוכות יותר.
חלופות לרילוקיישן
על אף שרוב המרואיינות ציירו את הרילוקיישן כאפשרות היחידה העומדת בדרכן, חשוב להדגיש שקיימות חלופות אחרות לרילוקיישן, למשל עבודה מרחוק, החלפת מקום עבודה או שינוי תפקיד בתוך הארגון. אחת החלופות הנפוצות לרילוקיישן היא שותפות קומוטארית (commuter partnership) שבה במקום להעתיק את המשפחה כולה למקום אחר, משפחות מחליטות כי רק העובד עצמו (בדרך כלל הגבר) יעבוד בחו”ל, אך ישוב לביתו ולמשפחתו לעיתים קרובות (למשל מדי סוף שבוע). פתרון זה מרתק בפני עצמו, מכיוון שהוא חושף רבדים חשובים על האופן שבו מתקבלת או נדחית ההחלטה על רילוקיישן. מחקר שנערך בהולנד ובחן משפחות קומוטאריות, מצא שסידור זה מועדף על ידי זוגות בעלי אידיאולוגיה שוויונית שבה הזהות ה’עצמי’ת של כל אחד מהם, נשענת במידה רבה על ההיבט המקצועי בחייו (Van der Klis and Mulder 2008). במשפחות אלו, שני בני הזוג תרים אחר אפשרויות קידום, ולשניהם ישנה אפשרות מצומצמת להשיג עבודה בתחום הצר של מומחיותם. כל אחד מהם חושש שמעבר לחו”ל בעקבות בן הזוג יפגע בקריירה שלו, אך גם אינו רוצה לדרוש מהאחר הקרבה דומה. במילים אחרות, אלו הם זוגות המקדשים עצמאות ואינדיבידואליזם כך שהם מקדשים גם את אלו של האחר. במקביל, הם חשים שהמחיר הכרוך בניוד המשפחה והפגיעה ביציבות חיי הילדים גבוהים יותר מאשר החיים בנפרד.
הפתרון המוצג כאן מאפשר לעובד לשמור על שגרת החיים של המשפחה, ובו-זמנית ליהנות מהיתרונות הכלכליים והמקצועיים הטמונים בעבודה בין-לאומית. כך למשל, תיאר זאת עובד ישראלי בגרמניה כאשר נשאל בריאיון ל”גלובס” (כהן 2010) מדוע שלא לעבור לגרמניה עם כל המשפחה:
ישראל היא הבית שלנו. היא העוגן. אני אוהב את האווירה של סופי השבוע עם החברים והמשפחה, ואני לא רוצה להתנתק או לנתק את ילדיי מכאן. למעשה, באופן העבודה הזה אני נהנה משני העולמות. בהיבט המשפחתי יש אומנם מחיר של געגועים, אבל ישנו גם יתרון: שגרת חיים כזו מונעת סטגנציה בזוגיות. הפורמט המתחזק הזה של רילוקיישן קצר טווח כדאי יותר גם למעסיק הגרמני שלי: אני יכול להעיד על עצמי כישראלי שנמצא שם ארבעה-חמישה ימים במהלך השבוע, שההספק העבודה שלי הוא של 10 ימים. כשהמשפחה לא מצויה לידך אתה מוצא את עצמך עובד מבוקר עד לילה, בלי להתחשבן על שעות.
האם קיים גם מחיר לבחירה הזו? מלבד חסרונות כלכליים מסוימים (הקשורים בין השאר לענייני מיסוי של מי שעובד בחו”ל), אופן זה של עבודה כרוך כמובן בשחיקה מואצת הקשורה בנסיעות מתישות, בשעות עבודה בלתי מוגבלות ובריחוק יום יומי משגרת הבית והמשפחה.
לאחר שנים שבהן ניסו לאמץ את המודל של מגורים קומוטאריים, החליטה סמדר להצטרף עם ילדיה לבעלה במזרח אירופה. על אף פי שהחיים בנפרד התאימו לה למדי, היא הרגישה שהקרע בין הילדים לאביהם תבע מהמשפחה כולה מחיר נפשי כבד.
ההחלטה הייתה רעיון שלי. תקופה ארוכה של שנה וחצי, בעלי נסע כל שבוע משני עד חמישי. היה ניסיון להסתדר לבד עם הילדים אבל לילד היה מאוד קשה בלי אבא. זה מאוד פגע בו, הוא בכה כל הזמן. אתה כהורה צריך לחשוב על כולם. הבנתי שלא נוכל להישאר בארץ. אני הובלתי את המעבר. הפסקתי לעבוד כמורה לאומנות והתחלתי ללמוד הוראה מתקנת כדי שאוכל לעבוד גם ברילוקיישן. היה לי ברור שאנחנו חייבים לחיות כמשפחה. גם אם לי לא הייתה בעיה לחיות כך, לילדים זה לא נכון.
המחקר שנערך בהולנד (שהוזכר קודם לכן), האיר נקודה חשובה נוספת. כאשר הבחירה במגורים קומוטאריים אינה נשענת על אידיאולוגיה שוויונית בין בני הזוג, הנשים הן אלו המשלמות את המחיר. כלומר, כאשר הקריירה של הגבר מקבלת מקום מועדף בסדר העדיפויות המשפחתי, בן הזוג שנותר בבית (בדרך כלל האישה), נדרש לשאת לבדו בנטל הטיפול בבית ובילדים ומשלם על כך מחיר כבד במישור האישי והמקצועי.
מנגנון יעיל של קבלת החלטות
האם ישנה החלטה נכונה לגבי רילוקיישן? ככל הנראה לא באופן מוחלט, אבל ישנה דרך נכונה לקבל את ההחלטה. מחקרים בתחום קבלת ההחלטות הראו שכדי שאנשים יהיו שלמים עם ההחלטות שלהם, עליהם לבחון אותן לא רק לאחר מעשה (“האם עשיתי את הבחירה הנכונה?”), אלא גם לפניו (Levy and McGee 1975). לכן, קבלת החלטה תחת “הרדמה” רגשית היא בעיקרה מתכון להחלטות גרועות.
החלטות נכונות קשורות לאיסוף מידע. ככל שאנשים מודעים יותר ליתרונות והחסרונות של ההחלטה, כך הם יחוו יותר שליטה, יסתגלו בקלות רבה יותר וירגישו פחות חרטה. איסוף המידע השיטתי נוגע לא רק לחיים בחו”ל כפי שרבים עושים, אלא לחלופות של הרילוקיישן שהוזכרו בחלק הקודם. מעניין לראות שגם זוגות משכילים בעלי קריירה מרשימה, מתקשים לבצע תהליך יסודי של קבלת החלטות. פגשתי לאורך השנים מספר מפתיע של זוגות שרק לאחר המעבר גילו פרטים מהותיים לגבי תנאי החיים החדשים שלהם. על אלו נמנו נשים שהסתבר להן כי אפשרויות התעסוקה שלהן במדינה החדשה כמעט אפסיות, או נשים שגילו שהמחיר הגבוה של גני הילדים בחו”ל אינו מאפשר להן לשלוח את ילדיהן לגן, ודאי שלא לשבוע מלא. אחת הדרכים שעל פיהן זוגות נערכים לקבלת ההחלטה, היא בנייה של טבלאות ממוחשבות שבהן מפורטות ההוצאות וההכנסות העתידיות של המשפחה. כך, מתאפשר להן לחזות האם המעבר כדאי או ישים מבחינה כלכלית.
החלטות המתקבלות באופן נכון, ממלאות שני תפקידים עיקריים. הראשון הוא שמירה על הערכים החשובים של המשפחה, והשני הוא הדאגה לכך שהשינוי לא ייצור הפרעה מהותית לחיים של כל בני המשפחה. כשם שהחלטות יכולות לייצב משפחה ולספק תחושת ביטחון, הן יכולות גם להוביל לאי ודאות ולמשבר.
לעומת זאת, החלטות המתקבלות באימפולסיביות תוך לקיחת סיכונים ודגש על המימד ההרפתקני בחוויה, עלולות להסתיים בתחושות של כישלון צורב. הבחירה צריכה לבטא את הערוץ שעונה על הערכים החשובים ביותר של המשפחה (גם אם רק על מעט מהם). משפחה המקדשת ערכים כגון פתיחות, סקרנות וצבירת חוויות חדשות, עשויה ליהנות יותר ממה שחוויית הרילוקיישן מציעה, לעומת משפחה המקדשת קרבה יום יומית למשפחה המורחבת.
לסיכום, לא כדאי לחשוב על ההחלטה לבצע רילוקיישן כעל מאורע בודד, אלא כעל מצב מתמשך שבו עתיד, הווה ועבר משתלבים זה בזה בצורה מורכבת. ההחלטה לנסוע שהיא לכאורה מאורע מוגבל בזמן המתרחש בתחילת התהליך, אינה נקודה היסטורית השייכת לעבר, אלא החלטה הנוכחת כל הזמן בחיי הזוג, גם שנים לאחר מכן.