עד נובמבר 2017 מעולם לא הייתי באנגליה.
הדבר לא מנע ממני את הידיעה שיש בממלכה ממרח אחד, חום ודביק שכל בריטי אוהב, מרמייט שמו. מצרך חובה בכל בית, כך שמעתי. שוקולד השחר של הבריטים, רק במלוח מאוד ועשוי מ- שמרים. טוב, מזל שיש לי חומוס כי זה נשמע ממש לא בשבילי חשבתי, והמשכתי בחיי בישראל, עד לאותו נובמבר קר ואפרפר בו נחתתי בממלכה והתחלתי עם בן-זוגי את הרילוקיישן שלנו.
אמאל’ה, מי בכלל מכיר את המדינה הזו? אני בכלל לא אוהבת תה! וה… מרמייט? האם גם אני אצטרך להכניס אותו עכשיו למזווה שלי כאחת העם? וידאתי מול פקיד ההגירה והורגעתי שאין חובת אחזקה של מרמייט בכל משק בית וכך העברנו שנתיים וחצי של חיים במדינה תוך שאני מתחמקת באלגנטיות מהממרח השנוי במחלוקת. הזמן עבר, התרגלתי לנימוס הבריטי ואפילו לתה עם חלב. התחלתי להרגיש בבית. עם הזמן הבנו שהחיים בניכר מעניינים אנשים רבים והחלטנו לפתוח ערוץ יוטיוב על חווית הרילוקיישן שלנו בפרט ועל החיים באנגליה ככלל.
עכשיו, איך אפשר לדבר על חו”ל בלי קולינריה? אני לא יכולה. זה טעם החיים. ומכאן נולדה סדרת הסרטונים “אוכלים את אנגליה” בה אנו טועמים בכל סרטון מאכל בריטי מובהק אחד, כזה שאין בישראל ושיש סיפור מאחוריו.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
אוי לא, חשבתי לעצמי תוך שאני מעלה את הסרטון הראשון בסדרה (על ביצה מוחמצת, יאמי!), עכשיו כולם יגידו לנו ללכת לטעום גם… לא עוברות יותר משתי דקות והתגובה הראשונה מגיעה: “תעשו סרטון על מרמייט” ואחריה תגובה שנייה: “מאתגר אתכם לטעום מרמייט!” וכך, תגובה לצד הודעה, מתחוור לי שהפלתי את עצמי בפח והוא שחור, סמיך, דביק ומלוח כמו ביצה טובענית שאין דרך לצאת ממנה. נשמתי עמוק. אוקיי, האתגר התקבל- לסופר.
כשהגעתי אל סניף הטסקו הקרוב לביתי נחתה עליי ההכרה שבבהלת הקניות של התקופה האחרונה עקב משבר הקורונה, ממרחים רבים ועמידים כמו חמאת בוטנים או טחינה נעלמו מהמדפים וחלקם עדיין חסרים גם שבועות רבים לאחר שוך הסערה. “אולי גם מרמייט לא יהיה?”, חשבתי-קיוויתי, ביני לבין עצמי. התקווה התנפצה לה על רצפת מעבר 11 כשעובד סופר חיוני העמיס על המדף, בחיוניות רבה יש לומר, ארגז חדש של הממרח. מה היה כל-כך חיוני לחדש את המלאי של המרמייט עכשיו? בעודי סורקת את המוצר בקופה, היכתה בי ההבנה שאין דרך חזרה; היום אוכל מרמייט ויהי מה.
שנתיים וחצי של התעלמות מופגנת הסתיימו להן בעודי מורחת פרוסת לחם בשתי צורות של הממרח, עם ובלי חמאה, כי ככה הם עושים כאן, מסתבר. המצלמה נדלקת, הכל מוכן- “לחיים” הכרזנו זה בעיניה של זו, בעודנו נוגסים בפרוסה המרוחה, נפרדים מתמימות קולינרית שלא תחזור לעולם. הטעימה הראשונה מוכיחה לנו שבלוטות הטעם שלנו עדיין שם, פשוט כי אי-אפשר לפספס את המליחות החזקה שבביס הזה. טעם הלוואי לא מאחר להגיע ואיתו שלל פרצופים ועוויתות גוף שהן שניות רק לאלה שחווים לאחר כניסה לאוהל האב”כ בטירונות בצבא ולרגעים שאחרי הסרת המסיכה בתוכו. אפילו לא סיימתי את הביס, זה כל מה שאגיד. אבל זה שם, מוקלט ומפורסם לעולם שיראה: אני את טבילת האש הבריטית שלי עשיתי. עכשיו אני רק מחכה לאות הוקרה מהמלכה.
רק מה עושים עם 99% אחוז מהצנצנת הזו ששוכבת לי במזווה כבר שבועיים? מזל שג’ין השכנה הבריטית שלי כל כך אוהבת מרמייט. עכשיו שכבר עברנו את סף הנימוס הבריטי הבסיסי בינינו היא חטפה מידי את הצנצנת מבלי למצמץ. “זה מעדן!”, היא אמרה בעודה מדלגת להרתיח את הקומקום ולקלות את הטוסט שלה. לבריאות כפרה, אני הלכתי לחפש לי איזה חומוס עם פיתה…
