יוסי צברי: לא פוליטיקלי קורקט

הרי לכם אדם שהולך עם האמת שלו עד הסוף. אדם שלא מפחד שלא יאהבו אותו, לא מפחד להיות שנוי במחלוקת, דבר די נדיר בימינו, אתם חייבים להודות. זהו יוסי צברי: משורר, שחקן, סטנדאפיסט, רקדן, אקטיביסט, הומו, תימני, שמאלן. כל ההגדרות האלה לא מתחילות לפצח את האיש הזה. לכבוד הגעתו ללונדון למופע שכל הכנסותיו יתרמו להשבת החטופים, שאלנו אותו שבע שאלות שסיקרנו אותנו במיוחד

יוסי, הפכת לדמות מפורסמת בעולם הspoken word. האם תוכל לשתף על רגע או חוויה מכרעת במסע האישי שלך?

ממש כמו בסקס, הפעם הראשונה שעליתי לבמה לעשות ספוקן וורד, הייתה החוויה המשמעותית ביותר. וממש כמו בסקס, היו טובות מהפעם הראשונה, אבל לא היו טובות כמוה.

זה היה בסוף יום הבחירות של 2015 ובמקום לשבת בבית לצפות במדגם של תוצאות האמת, הייתי על הבמה.

מיד אחרי ההופעה נכנסתי לראות מה קורה, והייתי בהלם. הרי באותם ימים היינו באופוריה שזה סוף ימי שלטונו של המושחתיהו. לאף אחד לא היה מושג אז לקראת איזו מציאות הזויה אנחנו צועדים. בסוף הערב מצאתי את עצמי יושב בבר ביפו וכמו איזו קלישאה של משורר רוסי מיוסר, מטביע את יגוני בכוסית ערק. טוב, אני לא ממוסקבה, אחרי הכול.

הגישה הכנה והבלתי מתפשרת שלך, ללא סינון וצנזורה, כלפי נושאים רגישים במיוחד בפוליטיקה הישראלית, היא בוטה ואמיצה. האם תוכל לזכור הופעה מסוימת שהעלתה תגובה ציבורית ניכרת, ואיך אתה מרגיש ומגיב לביקורות.

בוודאי. לפני כמה שנים הייתה לי פינה בתכנית הלילה של ערוץ 2 שבה סיכמתי את מאורעות השבוע בשתי דקות דרך קטע ספוקן.

ערב לפני אחת התכניות, השמיעו בגל״צ שירים של מחמוד דרוויש (המשורר הפלסטיני הלאומי) ובתגובה שלחה מירי רגב תגובה (די מטופשת יש לומר) למפקד גל״צ. היא קיבלה את הכותרת שלה, אבל העניין התפתח לדיון על גבולות חופש הביטוי, חופש האמנות והאם צריך לצנזר טקסטים שאינם עולים בקנה אחד עם החזון הציוני.

אי אפשר ואסור היה להתעלם מזה.

לדרוויש יש שיר מפורסם שנקרא ״תעודת זהות״ והמילים ״תרשום, אני ערבי״ חוזרות שוב ושוב. עוד באותו ערב כתבתי שיר ובו חזרתי על המילים ״תרשמירי. גם אני ערבי.״ שם בפעם הראשונה ניסיתי לקרוע את מעטה הצביעות מעל ההגדרה ׳מזרחים׳, ולהזכיר שאנחנו ערבים ולא הקשקוש הזה שהמציא בן גוריון. הקטע צולם ושודר יום למחרת התקרית, אחרי השעה 23:00 בלילה.

קמתי בבוקר לים של הודעות בטלפון, במייל, בפייסבוק, רובן הודעות נאצה כמובן.

מצד שני, מלא ערבים מכל העולם אגב, כתבו לי שהם חיכו שנים לשמוע את המילים הללו.

יש ערבי נוצרי, ערבי מוסלמי, איך זה שאין ערבי יהודי?

זה הגיע למצב ששבוע אחרי, מערכת התכנית נתנה את הספּוֹט שלי – באופן חד פעמי אל דאגה – למישהו שכתב שיר תגובה נגד מה שאני כתבתי.

מאז ביצעתי אותו עשרות פעמים, ואני שמח לומר שגם הוא עורר דיון על מה זאת ערביות, ועל הזהות של היהודים שבאו מארצות ערב. בזכות הקטע הזה שיתפתי פעולה עם הראפר הפלסטיני תאמר נאפר, וביחד ביצענו את הקטע הזה על במת פרסי אופיר, כשמירי רגב אז שרת התרבות, יוצאת בהפגנתיות מהאולם.

איך מתמודדים עם ביקורת?

תראי, די פיתחתי עור פיל במובן הזה, כי אני יודע שאחרי כל-כך הרבה שנים של חינוך לגזענות לעליונות שלא לומר בריונות על כל מה שהוא לא גבר יהודי סטרייט ולבן, ברור לי שהמילים שלי לא מחליקות לרוב האנשים בקלות בגרון. אבל עצם העובדה שאנשים לוקחים את הזמן להקשיב למה שיש לי לומר, גם אם לא להסכים, גורמת לי להרגיש בר מזל. ויכוח זה דבר טוב וחלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית, אז במובן הזה אני בסה״כ צועד בעקבות אבותיי.

״יש ערבי נוצרי, ערבי מוסלמי, איך זה שאין ערבי יהודי?״ צילום: מיכאל ליאני

הזהות שלך כאמן גאה, שמאלני ומזרחי עם מבטא היא ייחודית. איך הזהויות/ההגדרות האלו משפיעות על עבודתך ואיך אתה חושב שהן מתקשרות עם קהלך? אתה מרגיש שאתה מצליח ״בזכות״ או ״למרות״ ההשתייכות שלך לקבוצות מיעוט?

כולנו משתייכים באופן כזה או אחר למיעוט. ואכן, היצירה שלי נובעת מתוך השיוך לקבוצת התייחסות כזאת או אחרת. וכאחד שמוצא את עצמו מזוהה עם קבוצות מיעוט שונות, אני מרגיש שהמאבקים לרוב משיקים זה לזה. אפליה כלפי להט״בים, קשורה להדרת נשים, קשורה לכיבוד זכויות אדם, קשורה לגזענות.

עלונדון אצלכם במייל ובדואר
הרשמו עכשיו

הרבה שואלים אותי, למה אתה למשל לא כותב נגד הפלסטינים? נגד מה שהם עושים לנו?

ובכן, כי זה לא המקום שלי. התפקיד שלי הוא לא לומר את המובן מאליו. ובטח לא להתלונן בפני המדוכא. תחשבי על בחור לבן בדרא״פ כותב לחבר׳ה שגרים באיזה בנטוסטן עלוב ליד יוהנסבורג, למה אתם פורצים אלינו לבתים וגונבים מאתנו עד כדי כך שאנחנו צריכים לגור בבניינים עם גדרות חשמליות. את מזהה את הצביעות?

אני מדבר אל העם שבתוכו אני חי. אנחנו החזקים, אנחנו העשירים, אנחנו קובעים את חוקי המשחק ולכן הביקורת היא כלפינו.

איך אתה מאזן בין הומור לדיון פוליטי רציני בהופעות, בשירים ובאומנות שלך?

ואו, זה הגביע הקדוש. זה הדבר שאני מנסה לפצח בכל יצירה מחדש.

אני משתדל לא לשכוח את העובדה שאני קומיקאי (אפילו אם רק אני מגדיר את עצמי כזה). אני לא פוליטיקאי ואני לא בא לעשות חוג בית. הייתי רוצה שאנשים יצחקו ומאחורי זה, גם ילכו הביתה עם חומר למחשבה.

אני לא רוצה שהקהל יצא מההופעה ואחרי חצי שעה ישכח איפה הוא היה או על מה דיברתי שם.
חוץ מזה שאנחנו מוקפים בכל-כך הרבה מלל, רעיונות, פוסטים. אין עיתון אחד או אפילו שלושה אלא יש רשתות חברתיות, פורומים, קבוצות וואצאפ, בקיצור, אנשים מחליפים דעות כל הזמן. איך מייצרים בידול. איך גורמים למה שאתה אומר להיות זכיר יותר. איך מצליחים לייצר דיאלוג. במובן הזה הומור הוא כלי מאוד חשוב שגם מנטרל מעט מהכובד והנפיחוּת שיש בעיסוק בנושאים האלה.

״אני לא פוליטיקאי ואני לא בא לעשות חוג בית.״ צילום: אדר יראון

אתה מגיע ללונדון כחלק מ״מסע הופעות״ באירופה למען החטופים. מה הביא אותך ליזום את המסע הזה? מה המשמעות של להופיע מול הקהילות הישראליות בחו״ל בימים קשים והזויים אלה?

אני פעיל במאבקים אזרחיים כבר די הרבה שנים.

לפני כמה חודשים עברנו לגור בשוויץ בעקבות הלימודים של בן הזוג שלי.

כשפרצה המלחמה הייתי בארץ ושבועיים אח״כ הגעתי חזרה ללוזאן ולא הצלחתי לשבת רגע אחד בשקט. הלכתי להפגנות, ניסיתי להמשיך בפעילות אבל רציתי לעשות יותר. אשכרה קינאתי בחברים שלי שיורדים לעזור לחקלאים בעוטף או הולכים להופיע בבתי מלון ולעודד את אלה ששרדו את הטבח.

בעיניי, הדבר הכי חשוב הוא להחזיר את החטופים. לעשות כל, אבל כל (!) מה שאפשר כדי להחזיר אותם הביתה עכשיו. את כל השאר, מיטוט החמאס (כן, ממש…) החזרת הזקפה הלאומית, נקמה, יו ניים איט, אפשר לעשות אחרי זה.

יותר מזה, אחרי השלב הראשון שבו חלק מהחטופים חזרו, יש תחושה שדעת הקהל הציבורית קצת שכחה מהם, או לפחות העבירה את הנושא למקום השני או השלישי בסדר העדיפויות.

הם שם כבר יותר מ-90 יום. שלושה חודשים. זה לא נתפס. וכל יום שעובר, הסיכוי שלהם לחזור בחיים יורד. בין אם בגלל טיפול ירוד, מצב רפואי או הפצצות של צה״ל. אני חושב שאפשר לומר שבריאים הם לא יחזרו.

עכשיו, אני לא יודע לעשות הרבה דברים חוץ מלכתוב ולעמוד על במה, ואני כבר באירופה, אז זאת הדרך שמצאתי להילחם בשבילם, לעורר את דעת הקהל העולמית ולהשאיר את הנושא בוער.

לאורך השנים, איך הסגנון האמנותי שלך התפתח? האם ישנם נושאים חדשים או סגנונות שאתה נלהב לחקור בפרויקטים העתידיים שלך?

אחד הדברים שהכי קשים לי זה כששואלים אותי מה אני עושה או מבקשים שאתן לעצמי כותרת. לדוגמא כשאני מתראיין לטלוויזיה או לרדיו. רגע, אתה סטנדאפיסט? אתה משורר? אתה שחקן? מה אתה?! אבל זה גם חלק מהפאן.

אני עושה כל מיני דברים. גם מופעי יחיד וגם משתף פעולה עם אמנים/מוסיקאים/רקדנים.

הדבר האחרון שעשיתי לפני שעברנו לשוויץ היה מופע שנקרא ״אוונגרד תימני״ בשיתוף עם אנסמבל מיתר – הרכב של שבעה נגנים שעושים מוסיקה מודרנית (אל תשאלי אותי מה זה).

במופע הזה הם הלחינו את הטקסטים שלי ומהחיבור נולדו בעצם יצירות חדשות.

המטרה איננה שהטקסטים יהפכו להיות שירי מצעדים, אבל יש חיפוש מתמיד איך לגרום להם להגיע ליותר קהל.

אנקדוטה קטנה: הקטע הראשון שאי פעם ביצעתי ואח״כ גם באמת הולחן נקרא – אני הומו והייתה בו שורה: ״אני הומו קוקסינל שלא רואה ממטר…״

עכשיו תדמייני אנשים מזמזמים את זה ביציאה מהאולם.

לבסוף, יוסי, מהו המסר או הרגש שאתה רוצה להשאיר עם הקהל שלך?

זהירות – קיטש לפניך…

אנחנו חיים בכדור.

באנו לכדור הזה לכל-כך מעט זמן. 80-90 שנה. חלקנו אפילו פחות.

למה להעסיק את עצמנו בזמן קצר הזה באלימות, בפחד, בהסתגרות.

בואו נסמוך על עצמנו, נכיר בגבולות שלנו ונפנה את המבט פנימה.

בואו נייצר אופק טוב יותר לילדים שלנו ומעניין יותר בשבילנו.

מאחל לנו עיסוק בדברים הקטנים, באוכל טוב, במוסיקה, במה לראות בנטפליקס, במקום להביט כל הזמן מעבר לכתף בחשש.

בואו להופעות ותרמו (ניתן לתרום גם אם לא תוכלו להגיע) – בלינק הזה

קראו גם: שירים מתוך הסערה

תגיות:
7 באוקטובר
אנגליה
בריטניה
הממלכה המאוחדת
הקהילה הישראלית בלונדון
יוסי צברי
יוצרים
ישראלים בבריטניה
ישראלים בלונדון
לונדון
מה לעשות בלונדון
מופע התרמה
סטנדאפיסטים ישראלים
ספוקן וורד

קרא עוד