אחרי המלחמה, כשסופיקה חזרה עם אמה לעיירה הקטנה מיכאלן שברומניה, חזרו איתן עוד קומץ קטן של יהודי העיירה. הם חזרו שבורים לבתים בזוזים והרוסים.
אמי, סופיקה, בגיל עשר, התחילה סופסוף כיתה א’. אנשים שאלו אותה: “של מי את?” כי משום מה, למרות כל מה שעברו יחד, עדיין מאוד חשוב היה להם לדעת לאיזה משפחה כל אחד שייך. דהיינו מי אב המשפחה, מאיזה מעמד חברתי וכו’.
אבל לסופיקה לא היה אב, הוא נרצח ביאסי ברכבות המוות, יחד עם עוד כ-13,000 גברים יהודים. זה קרה עוד לפני שהוגלתה היא עם אחותה ואמה לטרנסניסטריה. לכן, אף פעם לא ידעה לענות לשאלה ‘של מי את’ והייתה מתחילה לגמגם ולבכות. כי הרי אם תגיד את שם משפחתה של אמה, אונגר, זה בכלל לא יהיה מדויק כי האבא שלה היה ממשפחה אחרת והמשפחה ההיא איננה עוד.
שאלה זו של זהות, חשבה אמא שלי לתומה כנערה בת שש עשרה, נפתרה עם עלייתה לארץ הקודש, משא נפשה של סבתה שנרצחה על ידי הז’נדרמים הרומנים.
בישראל סופיקה אמרה ששמה שולמית, למדה עברית במהירות הבזק, לבשה מכנסיים קצרים כמנהג הצבריות, סירבה לדבר אידיש עם אמה בציבור וחשבה הופה, הנה אני ישראלית. לא עוד ז’ידית מלוכלכת בעיני הילדות הגויות ברומניה וגם לא עוד בת בלי שם בעיני היהודים המסורתיים בעיירה הקטנה. עכשיו היא עצמאית, שייכת לעם ישראל, בארץ ישראל בה כולם שווים.
איפה, איפה ארץ ישראל
אולם שווים, כפי שאתם מנחשים, יכול להיות ביטוי די יחסי. במדינת ישראל הצעירה והשויונית לא רק שהיו הבדלים בין אשכנזים לספרדים אלא שגם בקרב הספרדים וגם בקרב האשכנזים היה דרוג יוקרה. 13 שנים לאחר מכן, בשביל בתה, כלומר בשבילי, היתה זו די בושה להיות ממוצא רומני.
נזהרתי מאוד לא לספר לחברות בכיתה מאיפה ההורים שלי. התביישתי גם בבנות-הדוד שלי שהגיעו פתאום מרומניה הקומוניסטית. אני בבגדי התעמלות קצרים, ישר מבית הספר, מבקרת אותם עם אבא שלי במעברה שהקימו על החולות שבקצה הקריות. הן הגיעו באמצע הקיץ לבושות בשמלות כותנה מהוהות עם מכנסיים מתחת כתחליף לגרביונים, עגילי זהב גלותיים מתנדנדים באוזניים והכי גרוע, הן דיברו רק רומנית. מייד חיברתי את הרומנית הזאת בראש שלי לאידיש של סבתא שלי, שאז, לא כמו היום, שנאתי לשמוע ומאוד התביישתי במשפחה המורחבת הנחשלת הזאת שקיבלתי פתאום.
מאמי היקרה שתחייה, באופן פרטי, ירשתי עוד כמה בושות. למשל התביישתי בזה שיש לי אבא. כי לה לא היה אבא והרגשתי אגואיסטית שזכיתי במזל כזה מהשמיים. בטרנסניסטריה לא היה לה אוכל, לא בית עם גג, לא מעיל, לא נעליים, לא גרביים ואפילו אחותה מתה לה שם.
לא הרגשתי ברת מזל. להיפך. הרגשתי חוצפנית. מפונקת. כזאת שיש לה מותרות ובעצם לא מגיע לה כי לאמא שלה לא היה. אם אהנה מחיי השפע שלי אבגוד באימי שסבלה, ועדיין סובלת, בחושך של הלילה ובוכה בשקט, כשאף אחד לא רואה ושומע וכל הרוחות הרעות באות להטריד.
מחשבות על ישראל, בריטניה ועצמאות
וכן, כשיום העצמאות של מדינת ישראל מתקרב, ולא בכדי ממש אחרי פסח, בשבילי זו תזכורת שגם לי עצמי, בגילי המופלג, מגיעה קצת עצמאות.
זאת הסיבה שגרמה לי לכתוב את הספר. לשחרר את הנשמה שלי לקצת עצמאות מהנפש המיוסרת של אמא שלי. וגם כדי שאתם תדעו על ארץ המוות, טרנסניסטריה.
כבר שלושים שנה אנחנו באנגליה, חצי מהחיים שלי. על רגשי האשמה שהיו לי ממילא מעצם הולדתי בארץ חופשיה, ארץ שחוגגת עצמאות, נוסף עוד אחד, שהנה בגדתי באמא שלי שוב ואני רחוקה ממנה. אני מתקשרת כל יום, דואגת לכל מחסורה דרך הטלפון ומתגעגעת לארץ ואליה ולכל היקרים שהשארתי שם. כשאני נוחתת פעם בשלושה חודשים בבן גוריון, ומריחה את הריח של האדמה, שמאוד ייחודי לישראל, מעורב עם ניחוח פרדסים וחום מדברי, ועומדת שוב מול הים בחוף קריית חיים, נושמת את הרוח המערבית הקלילה וחושבת שבכל הארצות הרבות שביקרתי לא אהבתי ככה את קו החוף, הגלים, הריחות. אבל אחרי שבוע או שבועיים מוחי רצוץ מהרעש, הדחיפות, הצעקות. אני מתגעגעת לשקט באנגליה. ואז גם פה, למרות שכאן ביתי, צצה לעיתים הרגשת חוסר שייכות. וחוזר חלילה.
דווקא אבא שלי, פטריוט מושבע, הרגיש גאוות יחידה כשנשארנו באנגליה. האוניה בה הגיע עם אלפי פליטים גורשה לקפריסין והוא זכה להכיר חיילים אנגלים מקרוב, עם רובים ומגדלי שמירה וגדרות תייל. הם אומנם לא איימו להשמידו כמו הז’נדרמים הרומנים והאס.אס, ואפילו סיפקו לו אוכל וגם פחית שוקולד למריחה שתיזכר לטוב לעולמי עד, ובכל זאת, שהבת שלו תקבל אשרת כניסה, ואפילו דרכון אמיתי של אנגלים זה היה ניצחון גדול בעיני אבא. אלא שהוא, כפי שתארתי בעליצות בספר, היה אדם אופטימי בכל רמ”ח אבריו.
כשגמרתי לכתוב את הסיפור של אמא, אבא התחיל לנדנד לי שגם לו היו חיים מענינים. למרות שהוא לא היה בטרנסניסטריה. עשיתי לו טובה והקשבתי לסיפוריו, וכתבתי עוד רשימות. צחקתי הרבה בראיונות איתו, לא כמו הבכי עם אמא, והבנתי איך היו חיי ילד קטן המשחק עם חבריו ברחובות עם טלאי צהוב על המעיל והוא שמח וטוב לב, גם אם כבר אין הרבה אוכל בבית. העיקר שאמא בבית, והעיקר שיש בית ויש חברים.
את כל השאר תדעו אם יתחשק לכם לקרוא ספר באנגלית על חיים ועל שואה, בארץ אחרת, בזמן אחר, ועל אנשים שהיו ואינם עוד ושאם נקרא עליהם, אולי נקים אותם לתחייה לשעות ספורות.
“מתוך כ 759,000 יהודים רומנים לפני מלחמה”מ השנייה, נרצחו כ 405,000, רובם על ידי השלטונות הרומנים…בעקבות מחקר בארכיונים בבוקרשט ע”י קבוצת חוקרים מטעם קרן אלי וויזל, הודתה הממשלה הרומנית בשנת 2004 בחלקה הפעיל בחיסול יהודיה.”
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה בנושא יום השואה באנגליה:
https://alondon.net/new-site/לא-מלמדים-את-השואה-בבריטניה-נכון-או-לא/