ההחלטה לטפל בארייה לבד בשנה הראשונה היתה ברורה מאליה.
כבר בחודש השביעי להריון קיבלתי שני תפקידים קטנים וסיכמתי עם הבמאים שאם הלידה עוברת חלק אני מגיעה לארץ עם הקטנה ומצלמת איתה על הסט. וכאילו אלוהים נתן לי נשיקה במצח, הכל זרם חלק. ארייה סימנה לעצמה ברחם את התאריכים ביומן להיות התינוקת הנוחה עלי אדמות ושישה שבועות אחרי הלידה עליתי איתה על המטוס בדרך לישראל (תמונת הנושא של הטור היא כשסיימו לאפר אותי באחת ההפקות).
אמא שלי היתה איתה על הסט. קאט, הנקה, הרדמה, אקשן וכן הלאה. חלום. הרגשתי שאני וונדר וומן. לא מוותרת לא על הקריירה ולא על הנקה והכל זורם בנעימים. לדעתי אמא שלי שמנה לפחות חמישה קילו נחת.
גם החודשים שאחרי היו טובים אלינו. בן ביים ואנחנו חזרנו מהארץ ובנו לבקר בתיאטרון. כל האזהרות על השנה הראשונה עם תינוק ששואב את החיים והזוגיות כאילו לא נגעו בנו. הרגשתי שפיצחנו את הנוסחה.
אופטימיות של דרום נתניה
קצת אחרי חגיגות יומולדת שנה לארייה אנחנו קונים בית. היינו כבר אחרי שנה וחצי של חיפושים ויותר מידי חודשים של ארייה ישנה איתנו באותו חדר. רצינו כבר שתעוף. הלחישות של בן כבר התחילו להטריף אותי (עד היום כל פעם שהוא לוחש בא לי להוריד לו איזה אחת במיידי).
מצאנו בית שהוא 80% של מה שרצינו, ובמקרה של תקציב זעום 80% זה מלא! א-מ-מה, את הכסף ששמרנו בצד לשנה גן לארייה, הבנו שנצטרך לשים על הבית.
האמת, באופטימיות של דרום נתניה, חשבתי שנסתדר! אז נעבוד קשה יותר! פה פרוייקט, שם עוד קטנה ונביא את הכסף. וגם אם לא נצליח להרוויח מספיק בשביל גן? (לא יקרה) אז אוקי! פה שיעור שירים וחרוזים, שם שיעור שחייה, היא ישנה צהריים – אני מבשלת, קצת טלוויזיה, קצת חברים, קצת פארק, יש מספיק אטרקציות בלונדון. יהיה בסדר. הרי מה זה עוד שנה עם ארייה ביחס לחיים שלמים בבית משלנו.
ואז באה הקורונה ובבת אחת הורידה אותנו על הברכיים. אני הפסדתי פרוייקט שיכל לסדר כמה חודשים של גן. לבן בוטלה עבודה קבועה ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו משלמים גם שכירות, גם משכנתא, גם הלוואה על שיפוצים, גם משפצים בית וגם אין לאן ללכת עם ארייה.
אני חושבת שכל יום של שמש שיכולתי לצאת איתה לפארק אמרתי ברכת הגומל. כי מה לעזאזל את עושה כשאת צריכה לשעשע ילדה בת שנה וחצי תוך כדי ניהול שיפוץ מאסיבי של בית ולמידה של טקסטים לתפקיד בארץ ,בדירת 50 מטר מרובע, ישנה ומתפוררת כשחצי מהזמן ביום בן עושה אודישנים במטבח לאנשים שאיכשהו אופטימיים מספיק לחשוב ששנה הבאה זה זמן מצויין ללמוד משחק ומעל כל אלו – תחנת המוניות שממש מתחת לדירה שלנו החליטו לנצל את הסגר ולשפץ!
ואין לך הפסקה. תמותי. בלי משפחה ובלי יכולת לשלם לעזרה. לדעתי אם מישהו היה מספר לי שהוא עובר את כל זה הייתי יורה בו כדי לגאול אותו מיסוריו אבל מאחר שזה קרה לי, פשוט הדחקתי את כל התקופה. עד כדי כך שלפני כמה ימים ישבנו אני ובן ועברנו על סרטונים ישנים מהתקופה וקלטתי ששכחתי לגמרי שצילמתי אותם. וטוב שכך. יש דברים שבאמת המוח עושה בשכל שהוא מדחיק.
עונה שנייה ל’מלכות’ (או להתאהב בארייה מחדש)
כל כך חיכיתי שהתקופה הזו תסתיים שפתאום המחשבה לטוס לארץ לבית של ההורים ולחזור לחיות במשך חודש עם אמא שלי שתצווה עלי מתי לנשום ובאיזה כוס לשתות, נשמע ממש בסדר גמור. ובאמת (כמעט) כך היה. הגעתי לארץ עם ארייה לבד בתקופת סגר כדי לצלם עונה שנייה ל׳מלכות׳ והרגשתי שיצאתי לחופשה. כי מבחינתי לצאת מהבית לעבודה שאני נהנת בה, אחרי מקלחת ובלי ארייה, היה כמו לברוח באמצע הלילה למועדון ריקודים.
ונכון, לא הכל ורוד. הגוף שלי היה על סף קריסה ובמשך חודש וחצי בקושי ישנתי אבל יש שמש כל יום! ואנשים אחרים מכינים צהריים ואלוהים כמה טוב זה להיות עטופה במשפחה שרק מחכה לעשות בייביסיטר לילדה שלך. כמה מרגש זה לראות את ארייה צועקת סבא ורצה לחיבוק. וככה, דרך העיניים של המשפחה שלי, גיליתי את ארייה בעברית והתאהבתי בה מחדש.
אז כן, השנה גיליתי שמושאי הקנאה שלי הם הרבה יותר פשוטים משחשבתי. אני מקנאה בכל מי שיכול להרשות לעצמו לשלם על גן לילד שלו ובעצם קונה שעות שבועיות של אויר ומרחק מהדבר שהוא הכי אוהב בעולם. גם כדי לאפשר לעצמך לאהוב הרבה יותר.
