זואי טיגנר-האוס (27) עשתה כברת דרך ארוכה ממושב צור משה שבו גדלה אל עולם האמנות והמסעדנות של גולת לונדון המעטירה (והאופנתית וכו’). היא הגיעה לכאן לפני חמש שנים בדיוק, במאי 2015, לעשות תואר בצילום. מאז הספיקה להצטרף לצוות אנשי ה’Good Egg’ המפעיל שתי מסעדות, אחת בסטוק ניונגטון ואחת בסוהו, מהמובילות בטרנד הקולינריה הישראלית בבריטניה.
ממש עכשיו השלימה טיגנר-האוס את לימודי התואר הראשון שלה אבל כמו צעירים ישראלים רבים אחרים שסובלים מתוצאותיו של משבר הקורונה, היא לא תהנה לראות את עבודותיה מוצגות בתערוכת גמר חגיגית אלא רק אונליין. אם לא די בזאת, ממש רגע לפני התפרצות המגיפה והסגר וכולי, הייתה אמורה לפתוח חומוסייה חדשה, מה שכמובן לא קרה מכורח הנסיבות ולמורת רוחם של לקוחות נאמנים רבים (כולל כותב שורות אלו).
על המתח שבין האוכל הטבעי למוצר המתועש
איפה למדת ומה למדת?
“למדתי תואר ראשון בצילום ב- LCC – London College of Communications שהוא חלק מה-UAL”.
במה עסק פרויקט הגמר שלך ? כלומר אני יודע שזה גם קשור לאוכל אבל מה בדיוק.
“הפרויקט, שנקרא Juicy, הוא פרויקט במדיה-משולבת העוסק בהתבוננות בהקשרים תרבותיים בין מגוון אובייקטים הנובעים מחיי היום יום. העבודה ממוקדת באוכל, ובפירות בפרט, ושואפת על ידי הוצאת הפירות מהקשרם הטבעי, לייצר שאלות על מהותו של אוכל בתרבות”.
אוקי. ואיך זה עובד בפועל?
“בפועל גוף העבודה מבוסס על אסופה של פירות בפורמטים שונים, חלקם מצולמים וחלקם מובאים כאוביקטים פיזיים בחלל תוך התבוננות על הקשר המתוח בין תיעוש לאוטופיה. העבודה מתמקדת בעקרונות של צרכנות והתלות העולה של המין האנושי באמצעים מלאכותיים על מנת לספק צרכים טבעיים בסיסיים. המתח הנוצר בין הפירות המקיימים אובייקט טבעי ראשוני לבין התיעוש והמלאכותיות, מעלים שאלות על הקשר המורכב של בני אדם עם אוכל, אופן הייצור, צריכה, היסטוריה ומסורת. בין השאר העבודה מבססת את הפיתוח הרעיוני שלה על הסיפור של תפוזי יפו הידועים לרוב בתור מפעל ציוני רב משמעות, לנגד המפעל הערבי המקביל שהיווה חלק עיקרי ומשמעותי של גידול וייצוא התפוזים אך נשכח מדפי ההיסטוריה. בגלל הקורונה התבטלה תערוכת הגמר של האוניברסיטה, מה שפגע מאוד בהתרגשות ובאנרגיות של סוף התואר”.
אז פרויקט הגמר לא הוצג כלל?
“מה שקרה זה שהתבקשנו לספק הגשה סופית לפרויקט בצורה דיגיטלית בלבד. לכן חלל התערוכה המופיע בתמונות בוצע כהדמית מחשב, מתוך רצון להביא לכדי ביטוי את מלוא הפוטנציאל של העבודה”.
הטקסטורה הרכה של החומוס או המסעדה שלא הייתה
הקשר שלך לאוכל הוא מעבר רק לעיסוק כצלמת. את גם בצוות של ה’גוד אג’ וגם היית אמורה לפתוח חומוסיה חדשה ועכשיו הכל נעצר. איך התחושה? הרי חומוסיית הפופ אפ שלך פעלה ממש בסופש שלפני הסגר. האם הסגר והקורונה דכדכו אותך בהקשר הזה?
“כשהגעתי ללונדון התחלתי לעבוד כמלצרית ב-River Cafe המיתולוגי שנחשב מוסד קולינרי ייחודי בעל שם עולמי. כחלק מהעבודה כמלצרית נדרשתי גם לקחת חלק בהכנות הבסיסיות של המוצרים הגולמיים לפני שעברו לידי השפים. העיסוק הזה, וההקפדה של המסעדה על איכות בלתי מתפשרת של חומרי גלם טריים ואיכותיים במיוחד המובאים מאיטליה מדי יום, לימדה אותי רבות על הערך של מזון כמוצר גולמי והמשמעויות והחשיבות שלו לכל מי שלוקח בו חלק, מהמגדלים ועד לקוחות הקצה. העבודה בריבר קפה הייתה בית-ספר משמעותי לעולם המסעדנות ובהיותו גם מרכז לאנשי אמנות ורוח מכל העולם גרם לי לתהות על הקשר בין אמנות ואוכל והיכולת לשלב ביניהם לכדי יצירת חוויה ייחודית – עיקרון שיילך איתי קדימה לעיסוקי העתידיים. בשנתי השלישית באוניברסטיה החלטתי לקחת צעד אחורה מהמסעדה ולהתמקד בלימודיי. בה בעת קיבלתי הצעה לקחת חלק כשותפה ביצירת חומוסיה חדשה בלונדון, כזו המבוססת על ערכי תזונה בריאה וטרייה עם חומר גלם מהצומח ושתשאף להכיר לאוכלוסייה המקומית את הפשטות והיופי של הקולינריה הים-תיכונית. החומוסיה תיקרא Anan, כקריצה לטקסטורה הרכה של החומוס ומתוך יצירת קשר בין השפה העברית והערבית. את הפרויקט הזה מוביל אייל ייגרמן, לשעבר שותף והשף הבכיר של מסעדת Barbary, יחד עם תומר האופטמן (שף בכיר) שהצטרף לצוות לאחר עבודה של מספר שנים במסעדות מובחרות באמסטרדם וג’ואל ברהם הבעלים של מסעדת ה-Good Egg, בה אני עובדת כיום עד להשקת החומוסיה.
ומה קרה בינתיים?
“לאחר שנה של עבודה ולקראת סיום לימודי, ועד שיימצא אתר קבוע למסעדה, החלטנו להריץ פופ-אפ חגיגי כמבחן לתפריט ולחווית ההסעדה שאנחנו רוצים להביא ללקוחות העתידיים. האירוע, בין שלושה ימים, התקיים בסוף השבוע האחרון שלפני תחילת הסגר, כשלרגע החיים עוד התנהלו כהרגלם. המסעדה הייתה מלאה בכל ערב ואנשים מכל רחבי העיר הגיעו והופתעו לגלות תפריט עשיר ומזין וחווית אכילה חדשה ללא שמץ של בשר.האווירה הייתה מקסימה, מנוטרלת מחששות הקורונה. אנשים סעדו ונהנו ולמשך שלוש שעות בכל ערב וכל מי שנכח שם היה בבועה שלנו שנראתה כמו חלום. לצערינו, ועל אף צבירת המומנטום האדירה של האירוע, כל התוכניות הגדולות שלנו נעצרו ארבעה ימים אחרי עם התפרצות הקורונה ונאלצנו לרדת למחתרת ולהערך מחדש”.
למה בעצם לא החלטתם לפעול כשרות משלוחים?
“כמעט ארבעה חודשים לתוך הסגר, שעה שענף המסעדנות עדיין מגשש את דרכו להחלים מההשפעות ההרסניות של המגיפה, ומוסדות קולינריים ותיקים בעיר מחליטים לסגור את דלתותיהם סופית, הצוות התחיל לעבוד על מנת להתאקלם לתנאים הקיימים ולייצר עסק שיעבוד בהם, כזה המבוסס משלוחים וטייק-אווי אבל יאפשר לנו להביא את הקונספט שלנו לידי מימוש. נכון לרגע זה עדיין לא מצאנו מטבח שבו נוכל להריץ עסק כזה ואין לנו עדיין אתר קבוע משלנו אז קשה מאוד לייצר התחייבויות מול בעלי נכסים. עם זאת, אנחנו מאמינים שבחודשים הקרובים נוכל למצוא את ההזדמנות ולבנות את העסק שעליו אנחנו חולמים. אנו מקווים שעדכונים יגיעו בקרוב לאינסטגרם שלנו @ananlondon”.
האם יש לך איזשהן תוכניות עתידיות כרגע, הן כצלמת והן בתחום האוכל?
“הלמידה שלי על ההקשרים המרתקים בין אמנות לאוכל, גם דרך לימודי וגם דרך התעסוקה שלי, היא הבסיס לשאיפה שלי להקים מקום שיחבר בין העולמות ויהווה מוסד קולינרי ותרבותי כאחד, כזה שיאפשר להפגיש בין אמנים צעירים, אוכל טוב ובריא, ולקוחות שיש להם חיבה לשני העולמות.
האהבה שלי לצילום בפרט ומדיה וויזואלית ככלל היא חלק בלתי נפרד ממני וחלק בלתי נפרד מהעשייה העתידית שלי, בין אם כמנהלת מסעדה ובין אם כיוצרת בתחום אחר”.
