זכויות האדם בממלכה מעוגנים דרך הרבה כלים ביניהם: אמנות בינלאומיות שאומצו בצורה רשמית או לא, חוקים מקומיים, תקדימים משפטיים ופרקטיקה מקובלת.
לא אפרט את כל הכלים אלא אתמקד בשני הכלים שהכי רלוונטיים לקוראים; 'אמנת זכויות האדם האירופית’ European Convention on Human Rights, ובמיוחד הזכות לחיי משפחה וחיים פרטיים, ואמנת הפליטים Refugee convention 1951, שגם ישראל היא צד לאמנה הזו וקידמה אותה בצורה אקטיבית ביותר.
European Convention on Human Rights – האמנה הזו נחתמה על ידי Council of Europe ב-1950. הממלכה אימצה את האמנה הזו לחוק המקומי דרך החקיקה של Human Rights Act 1998. לפני ברקסיט, השמרנים, כחלק מהקמפיין ליציאה מהאיחוד, הכריזו שהם יבטלו את החוק המקומי. בפועל, זה לא קרה וכנראה לא יקרה כי, וזו דעתי האישית, גם דמוקרטיה חזקה כמו הממלכה מבינה שהעקרונות המקובלים כדאי שיהיו כתובים.
סעיף 8 של האמנה: הזכות לחיי משפחה וחיים פרטיים הוא הסעיף הרלוונטי ביותר בתיקי הגירה. העובדה שבקשת הגירה נוגעת בזכות אדם מוכרת תחייב שקילה מיוחדת על ידי מקבל ההחלטות, מתן חשיבות לדברים שלא בחוקים ותחייב גמישות מחשבתית. בנוסף, אם הבקשה סורבה ואכן יש עניין של זכויות אדם, תינתן זכות ערעור למבקש הבקשה.
כאמור, זכות הערעור על סירוב בקשת הגירה היא לא אוטומטית אלא רק אם יש עניין של זכות אדם שנפגעה בגלל סירוב. למשל; אין זכות לעבוד בממלכה לכן סירוב על ויזת עבודה לא גורר זכות ערעור אוטומטית אבל סירוב של ויזת בן זוג כן מעניקה זכות ערעור כי הזכות לחיי משפחה נפגעה מהסירוב.
אמנה בדבר מעמדם של פליטים היא אמנה בינלאומית, אשר נחתמה בישיבה מיוחדת של האומות המאוחדות בז'נבה ב-28 ביולי 1951, ונכנסה לתוקף ב-22 באפריל 1954.
פליט מוגדר אדם שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור.
בקשות פליטות מישראל הן לא שכיחות ואישורן עוד יותר. למשל, סירוב מצפוני לשירות צבאי חובה היא לא סיבה מאושרת על פי האמנה ומפרשיה אלא אם כן הצבא מבצע פשעי מלחמה ומבקש המקלט לא רוצה להיות מעורב בזה. גם בקשות על בסיס אפליה בשל שייכות לקבוצה מסויימת בדרך כלל לא מאושרות כי מדינת ישראל נתפסת כמדינה שנלחמת באפלייה ומגינה על תושביה.
לעומת זאת, מקרים של נסיון רצח על כבוד המשפחה כן מתקבלים בגלל שמדינת ישראל היא מדינה קטנה, מעבר לאיזור אחר לא ישנה את המצב ומשטרת ישראל לא יכולה לפרוס הגנה מספיק טובה במקרים כאלה.
יש בינינו אנשים שמצקקים כשמזכירים אמנות על זכויות אדם וארגונים וביניהן האו"ם. זו אמנם לא מערכת מושלמת או ארגונים אפקטיביים ביותר אבל מישהו מאיתנו היה רוצה לחיות בעולם שבו הם לא קיימים?
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה של אפרת שמש אידלסון על הגירה לבריטניה:
