בבוקר שבת הוא ראה את הכותרת שלא התחלפה זמן מה על ירי טילים למרכז ולדרום והבין שזה אירוע
חריג. כשהמפקד התקשר אליו לצאת למילואים הוא כבר היה עם תרמיל ארוז ויצא לדרך, עם המצלמה. במלאת חצי שנה לאירועי השבת השחורה. נזכור ולא נשכח. עדות מצולמת.
מתי אתה מוציא את המצלמה ומתחיל לתעד?
“האמת שדי מהר. אני מצלם כל החיים ואני אוהב צילום מאז ומתמיד ובאמת נושם את זה, וכל התחום הזה של צלמי עיתונות ומלחמות, זה משהו שמאוד מסקרן אותי, וכאילו קיבלתי מגה הזדמנות להיות פתאום בדבר אולי הכי גדול שקורה פה. בימים הראשונים דיברו על זה שזה יום כיפור של הדור שלנו, היום כבר כולם מסכימים שזה הרבה יותר גדול מיום כיפור.”
כן
“ככל שעובר הזמן אני פתאום מבין איזו חשיבות עצומה יש לכל תמונה ותמונה שאני מתעד פה. קודם כל לנו, זה להקים את יד ושם. זאת אומרת, יש משפחות שלמות שנמחקו, יש משפחות שהופרדו, יש אנשים שהבית שלהם נשרף כליל והם לא יחזרו לבית כמו שהוא היה, אם הם יחזרו. אתה נמצא בפעם האחרונה בבית שלהם, וכל הפריטים וכל התמונות וכל הזיכרונות, אתה יכול להיות זה שבפעם האחרונה רואה את זה.”
איפה צילמת את התמונות שהעלית בפוסט?
“בכמה מקומות. רוב התמונות הן מבארי, מכפר עזה ומהאזור של מסיבת הטבע.”
האם המראות הקשים השפיעו עלייך יותר בגלל שאתה בן מושב בעצמך?
“אולי, אבל זה באמת נוגע בכולם, כמו איזה סופת טורנדו שעברה על כל אחד ואחד, גם על בעלי חיים, חתולים, כלבים, כל מה שנשם, הכל פשוט חרב. כאילו לא משנה אם זה תאילנדי, נפאלי, מטפלות של הזקנות בקיבוץ. כל מה שנשם דינו היה למות בצורה מזעזעת ומחרידה.”
איך רואים כאלו מראות ומתאפסים בכלל?
“אחרי שאתה רואה מול העיניים את הכמות של המחבלים שחדרה לישראל ואת כמות תחמושת והמטענים והרימונים שעוד היו להם, אז אתה פשוט מבין שזה ממש נס, שבן אדם יצא חי מכפר עזה, שמישהו שרד בבארי. צריך לראות את זה בעין כדי להבין איזה לחימה מטורפת הייתה שם.”
הגעת בשלב שעדין יש הרבה מחבלים באזור?
“אנחנו מגיעים לכפר עזה, סביבות השעה שש בערב ביום שבת ועדיין יש שם המון לחימה. מחוץ לכפר עזה כבר יש מאות חיילים. טנקים, נגמשים, האמרים, כאילו כל הצבא נמצא ממש מחוץ לכפר עזה ויש ירי חזק כל הזמן, וטור של חיילים רק מחכים להיכנס, ובאמת לחימה מטורפת, כל הזמן ירי, פצמ”רים. שטח אש. אז כן, המון לחימה, פינוי של פצועים, של חיילים, חילוץ בני ערובה. האזור הוא ממש אזור תופת.”
אני מניחה שהיית בהרבה זירות כאלה ואחרות אבל זה אירוע שונה לגמרי.
“זה לא דומה לכלום. התחושה היא באמת כמו להיות החייל הראשון שמגיע לאושוויץ בפעם הראשונה. זה לראות תינוקות מוטלים בשבילים של הקיבוץ ובתים הפוכים לגמרי…אי אפשר להסביר.”
שמישהו שרד בבארי. צריך לראות את זה בעין כדי להבין איזה לחימה מטורפת הייתה שם.” צילום: שחר ממן
מה באמת שבר אותך?
“להיכנס לבתים. כשאתה נכנס לבית, אז אתה ממש מבין מי גר פה ואיך הבית נראה ביום שגרתי ורגיל, אתה רואה איפה הם עושים כביסה ועניינים, וזה הכי אינטימי שיש. ממש בתוך הבית. אתה בכל החדרים, בשירותים במקלחת. אתה בסריקות, אז ממש עובר על הכל, מגנטים על המקרר מאירועים משפחתיים… ואתה אומר לעצמך, לפני יומיים הבית הזה היה בית רגיל ומדהים עם ילדים ומשחקים. אתה רואה צעצועים שגם לילדה שלך יש. פתאום הכל מלא בדם, זכוכיות, כל המיטה של התינוק כאילו, וואי אלוהים ישמור.”
קיבלת תגובות מאנשים שהצילומים האלה הם של הבתים שלהם או המשפחות שלהם?
“היום מישהי רשמה לי שהיא מכפר עזה ויש איזה תמונה שפרסמתי של ספר ילדים שמונח על שולחן בסלון בבית שלה. אז התחלנו לדבר, וסיפרתי לה שאני עדיין במילואים ועדיין בדרום. אז אם היא רוצה שאוציא מהבית, כי הם עדיין לא יכולים להתקרב. מצד אחד אני אומר לעצמי שאני מת לדלות כמה שיותר מידע וכמה שיותר תיעוד, כדי שכולנו נבין מה קרה שם, ביום הזה, מה האנשים עברו – קודם כל לנו, כמדינה, כאזרחים, כאנשים. ויש כמובן את תושבי הדרום, להשאיר להם זיכרונות מהחפצים, מהאנשים. מצד שני אני תמיד מזכיר לעצמי שהכל מאוד מאוד טרי, אנשים עוד לא יודעים מה קרה עם הקרובים שלהם, יש כאלו שנחטפו, יש כאלה שנהרגו.”
הרבה חוסן נפשי להיות צלם מלחמות
“גם צלם חתונות (הוא צוחק). אבל כן, כן, נראה לי שזה לא לכל אחד.”
