מה כבר יכול היה לערער את שלוותה של משפחת מרץ בווינה של 1899? מאומה. אבי המשפחה, הרמן מרץ, הוא תעשיין אמיד ומתנצר, נשוי לקתולית, עמוד תווך של החברה הגבוהה ותורם נדיב למוסדות התרבות של הבירה האוסטרית. ״אנחנו אוסטרים… אוסטרים מרקע יהודי, אבל אוסטרים… אנו נמצאים בתוך הלב הפועם של וינה״, הוא אומר ומספר בשבחה של ארצו שהפכה אבן שואבת לפסיכולוגים, רופאים, מלחינים ואומנים, רובם ככולם ממוצא יהודי. ״וינה היא הארץ המובטחת שלנו!״.
הוא אומר זאת ללודוויג יעקובוביץ׳, המתמטיקאי המצוי בקשרי נישואין עם מרץ. גם לודוויג מתבולל, אולם ספקן. ״יהודי תמיד יישאר יהודי״, הוא אומר לבין שיחו. ״אירופה תמיד תראה בו יהודי, גם אם יגיע לפסגות״. הנה, הוא מדגים, ״אפילו הפרופסורה של זיגמונד פרויד מתעכבת…״. השניים מנהלים ויכוח נמרץ על עתידו של העם היהודי והשיחה מתנהלת בתוך בית המידות של המשפחה, המכילה ארבעה דורות חסרי דאגות, בתוך אווירה צוהלת של פעילות קדחתנית הכוללת משחקי ילדים ושיחות רכילות. אחת מבנותיו של הרמן מנגנת על פסנתר, משרתים באים ויוצאים והוויסקי עושה את שלו.
זהו גם יום חג המולד ועץ כריסמס ענק מטיל את אורותיו על הסלון. בנו הקטן של הרמן, בתמימותו הרבה, עולה על דרגש ומציב מגן דוד על פסגת העץ לתדהמת הנוכחים. ״הוא הוטבל לנצרות ועבר ברית מילה באותו שבוע!״, אומרת הסבתא. ״למה אתם מצפים…?״.
חיי משפחתו של סטופארד מרתקים לא פחות מהעלילה
זו הייתה סצנת הפתיחה ב״לאופולדשטאדט״, מחזהו החדש וה״כאילו לא אוטוביוגרפי״ של טום סטופארד. מאז ומתמיד ידענו שהמחזאי המחונן הזה הוא יהודי. גם כאשר, עוד ב-1966, הוא ביצע את פריצת הדרך שלו ב״רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים״ – הצגה שזכתה להצלחה רבה ב״חאן״ הירושלמי, כמו כל יצירותיו האחרות. אם כן, כיצד זה שרק באמצע שנות ה-90׳, בעשור השישי לחייו, הוא גילה זאת בעצמו?
סטופארד מרחיב על כך את הדיבור וסיפור חיי משפחתו מרתק לא פחות מהעלילה. הוא נולד ב-1937 תחת השם תומאש שטראוסלר בעיר צ׳כית קטנה בשם זלין, המרוחקת שלוש שעות נסיעה מפראג. לאחר הפלישה הגרמנית, מחליט אביו, אויגן, לנצל את מקצועו המבוקש כרופא ולעזוב לסינגפור יחד עם אשתו ושני ילדיו. באירוניה מרה, דווקא שם הוא מוצא את מותו בידי הצבא היפני הפולש, בעוד משפחתו מצליחה להגיע להודו על ספינה שהופצצה על ידי בני בריתם של הנאצים.
האם, מרתה, נפגשת בהודו עם קצין בריטי בשם קנת סטופארד, ההופך לאביו החורג של טום ומעניק לו את השם שהפך ברבות השנים לשם דבר. אמו, שאיבדה את אחיותיה והוריה בשואה, לא סיפרה לו מעולם על קורותיהם גם כאשר ביקש ממנה לעשות זאת. היא גם לא הזכירה במאומה את המילה ״יהודי״ וכאשר פעם אחת שאל אותה על כך היא ציקצקה בלשונה. רק בדיעבד הסתבר לו כי ב-18 החודשים האחרונים לחייה היא הייתה בקשר עם חוקר, יליד עיר הולדתה, שכתב על ההיסטוריה הנשכחת של מפעל הנעליים המפורסם ״באטה״, שמקום מושבו המקורי היה זלין. למפעל, בעל סניפים רבים ברחבי אירופה, היה אפילו בית חולים משלו וזה העסיק 15 רופאים, בהם את אביו, אויגן.
אז גמלה בלבו ההחלטה לכתוב מחזה על יהדותו
התגלית נפלה עליו כרעם ביום בהיר רק ב-1984 כאשר הזדמן לפראג לכנס סופרים בחסותו של נשיא צ׳כיה ואצלב האוול. בבית המלון בו שהה, המתין לו באישון לילה אחד מנכדיו של דודתו ברטה וזה פרש בפניו את אילן היוחסין של המשפחה. בהמשך, הוא נפגש בלונדון עם סארקה, נכדתה של הדודה וילמה, ובעזרתה הוחוור לו לראשונה לא רק שהוא יהודי משני הוריו, אלא אף מה עלה בגורל מרבית קרוביו. אז הסתבר לו כי סבותיו וסבתותיו נרצחו בידי הגרמנים. היום הוא יודע אפילו את תאריך העברתם למחנה טרזין ואת שמותיהם הוא איתר גם על לוח הזיכרון בבית הכנסת העתיק פנקס ברובע היהודי של פראג, יחד עם 80,000 מיהודי מוראביה ובוהמיה.
כבר אז גמלה בלבו של סטופארד ההחלטה לכתוב מחזה על יהדותו וזו הבשילה בהדרגה בשנים האחרונות. אולם, על מנת להימנע מהרושם כי המדובר במחזה אודות חיי משפחתו, הוא החליט ליצור שתי משפחות פיקטיביות ולמקם את העלילה בווינה, בירתה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שכבר העניקה אמנציפציה ליהודיה זה כבר חמישים שנה. לאופולדשטאדט הייתה שמה של השכונה היהודית, בפאתי המרכז, מעין גטו ממנו יצאו המשפחות האמידות במיוחד. עשרה אחוז מתושבי העיר היו יהודים. מחצית (!) מהסטודנטים היו יהודים.
וינה היא העיר שהוציאה מקרבה לא רק את זיגמונד פרויד שהלך לבית-ספר יהודי בשכונה, אלא אף את המחזאי ארתור שניצלר, את המלחין גוסטב מאהלר, את הצייר גוסטב קלימט, את הבמאי האמריקאי לעתיד אוטו פרמינגר, את הפסיכולוג ויקטור פרנקל וכמובן את תיאודור הרצל, שעבר אליה מבודפשט השכנה וכתב עבור העיתון החשוב ביותר שפעל בקרבה. בסלון של משפחת מרץ, פעילותו הציונית של הרצל הייתה נושא לשיחה, ממנה לא נחסך הרבה הומור כאשר עלתה השאלה האם מדגסקר הטרופית או פלסטינה המדברית יכולות להוות תחליף נאות לאמריקה, כאשר המסקנה המתבקשת הייתה כי וינה היא התשובה הניצחת ואין זולתה.
האשלייה התנפצה בליל הבדולח
אולם, למרות התבוללותן של שתי המשפחות, הן עדיין חיו בין שני עולמות. למרות נישואי התערובת וההטבלה לנצרות, הן שמרו על מרחק נגיעה מהיהדות, חגגו את ליל הסדר וביצעו ברית מילה לילדיהם. האופוריה שאפפה את חייהם לא הייתה אלא שלווה מדומה אותה לא הצליחו להסתיר גם בימיהם הטובים ביותר. החשש מהנקישה הלא צפויה על הדלת תמיד החריד אותם מרבצם. גילויים אנטישמים גם בשיאה של פריחתם הכלכלית נכחו בתת-המודע, אך החיים בהכחשה היו מתוקים יותר. גם העובדה ששירתו ונהרגו במלחת העולם הראשונה הפיחה בהם את האשלייה כי איש לא יוכל לערער על הפטריוטיות לחם חוקם ומנת חלקם.
האשלייה הזאת התנפצה בליל הבדולח. כל בתי הכנסת בווינה, למעט אחד, נהרסו עד היסוד. בתי יהודים נבזזו. תושבי לאופולדשטאדט הוכרחו ליפול על רגליהם ולנקות את המדרכות. (במהלך המלחמה הם ניקו את המדרכות באמצעות מברשות שיניים ולכך היה עד קורט ולדהיים, שהפך למזכיר האו״ם). לשלושה ימים תמימים נזקקו המתפרעים כדי לרוקן עד היסוד את חנות הכלבו של שיפמן. 185,000 התגוררו אז בעיר. שני שליש ברחו על נפשם מבעוד מועד ו-66,500 נרצחו.
סטופארד חסך לצופים את זוועות המלחמה. את מה שצפוי היה להתרחש הוא תיאר באמצעות סצנה בה קצין גסטאפו, בסיוע שלושה מעוזריו, מקפיא את דמם של בני המשפחה בצרחות, מוודא את שמותיהם ברשימה אותה הביא עמו ומצווה עליהם להתייצב למחרת היום עם מזוודה אחת בלבד. הוא גם מודיע להם על עיקול הבית ומפעליו של הרמן. כך מתחיל חלקו השני של המחזה. אם החלק הראשון התנהל על מי מנוחות, החלק השני היה קודר, עגום ובלתי צפוי. הנברשות, הפסנתר, הריהוט הבארוקי פינו את מקומם, באותו חדר ממש, לבמה עירומה, מאובקת ואפילה. גם דיוקנה של גרטל, פרי מכחולו של גוסטב קלימט, נעלם מהקיר. מכמעט ארבעים שחקנים, הצטמצם המחזה לארבעה. כל האחרים גילמו דמויות שנרצחו בשואה.
הרגעים האחרונים מתמקדים בליאונרד, שהיה אז ילד קטן עד לאותו אירוע מצמרר, ושאמו הצליחה לברוח עמו לאנגליה. ֿ
השנה היא 1955. ליאונרד לא זכר את אותו מעמד מביש. אולי לא רצה לזכור. גם לא ידע מה עלה בגורל דודיו ודודותיו עמם חי את שנות ילדותו הקצרות בווינה. הוא רואה בעצמו אנגלי לכל דבר, חף מזיכרונות עבר. ואולי זהו בעצם תום סטופארד עצמו, שלא רצה לחטט בעברו יתר על המידה והצליח לחיות בשלום עם עצמו, למרות שנים רבות בהן העדיף שלא לדעת על עברו. (לדוגמה, מדליין אולברייט, מזכירת המדינה האמריקאית בעידן ביל קלינטון, אף היא ילידת צ׳כוסלובקיה, ידעה על עברה היהודי רק כאשר התמנתה לתפקידה). באותם רגעים אחרונים של המחזה שאל ליאונרד לקורות בני משפחתו, אחד לאחד, ונענה פעם אחר פעם במילה אחת: ״אושוויץ״. גם מחנות מוות אחרים הוזכרו, גם דכאו. כך הקיץ הקץ גם על משפחתו של המחזאי.
מה לצפות מההצגה?
״לאופולדשטאדט״ הוא מחזה יהודי במובן נוסף. המפיקה, סוניה פרידמן, איבדה את בני משפחתה בשואה. המחזאי, פטריק מרבר, יהודי אף הוא. שניהם הטביעו את חותמם בווסט-אנד במרוצת השנים. המתמטיקאי לודוויג יעקובוביץ׳ (שהוזכר בפתיחה) מגולם על ידי אד סטופארד, בנו של המחזאי, והוא עושה זאת בצורה מרשימה. אדריאן סקרבורו, המוכר לרבים מהסדרה ״גאווין וסטייסי״, מצטיין כהרמן מרץ – אבי המשפחה המתפאר במורשתו האוסטרית הקתולית, שנאלץ לבסוף לחתום בשתיקה על כך שביצע ״עבירות מס״ כבעלים של מפעלי טקסטיל, תחת עינו הפקוחה של הגסטאפו.
שני שחקנים אלה הם רק חלק מליהוק עשיר והפקה גדולה שזכתה אפילו למאמר מערכת ב״איבנינג סטנדרד״, הסבור כי ניתן ליהנות מהמחזה ומעודד את קוראיו להגיע לתיאטרון ווינדהאם בכיכר לסטר, שם עלתה ההצגה. אולם אין זה מחזה שממנו באמת ניתן ליהנות. יעיד על כך סטופארד עצמו, שהודה כי בכל פעם שצפה במחזה בתהליך ההרצה שלו הוא פרץ בבכי. גם על השואה הוא חושב מדי יום. אולי כמו מרביתנו. זהו מחזהו האחרון של סטופארד ובשורתו התחתונה – הבשורה הידועה כי שום תרבות לא תציל את האנושות מהברבריות.
מרשימים במשחקם והם רק חלק מליהוק עשיר והפקה גדולה. מימין: אדריאן סקרבורו הידוע מ״גאווין וסטייסי״ ומשמאל: אד סטופארד, בנו של המחזאי. צילום: Marc Brenner
פרטי ההצגה לאופולדשטאדט בלונדון
מתי: עד 13 ביוני 2020.
איפה: תיאטרון ווינדהאמ׳ס, לונדון.
כתובת: Wyndhams Theatre, Charing Cross Road, London, WC2H 0DA
הזמינו כרטיסים כאן.
