מפלצות התהילה

קול הישראלים בבריטניה

הורידו כאן את הגיליון הדיגיטלי האחרון של מגזין עלונדון

(05/05/22- 05:55)

מחפשים אירועים ישראליים בלונדון ובבריטניה? פתחו את יומן הקהילה!

(04/09/19- 10:10)
טלוויזיה, קולנוע בלונדון
10:43 07/01/22

מפלצות התהילה

בינואר 1969 הצטרף הבמאי מייקל לינזי-הוג לביטלס למשך כשלושה שבועות לצורך תיעוד עבודה על אלבום חדש. מחומרי הגלם של הסרט ההוא יצר פיטר ג'קסון את The Beatles: Get Back, אחד האירועים הקולנועיים היפים, המעניינים (והארוכים) של השנה

מה לראות בלונדון, אנגליה, בריטניה - הסרט של פיטר ג'קסון על הביטלס - עלונדון
הביטלס בימים שעוד קראו להם 'חיפושיות הקצב' בעברית

השנה היא 1969 ולמעט מספר הופעות טלויזיוניות, הביטלס לא הופיעו מול קהל חי מזה כשנתיים וחצי. הסרט האחרון שלהם, 'מסע הקסם המסתורי', על אף כמה שירים בלתי נשכחים, די נקטל ולמרות שהוציאו להיטים גדולים ב-1968 (האחרון שבהם הסינגל 'היי ג'וד') במדורי הרכילות היו שמועות שחברי הלהקה כבר לא מסתדרים כל כך; שפרוייקטים עצמאיים מסקרנים אותם יותר מהלהקה עצמה ושמערכות יחסים חדשות – בפרט אלו של לנון, עם יוקו אונו ומקרטני עם לינדה איסטמן, תופסות מקום מאוד מרכזי בחייהם.

לט איט בליד

הסרט 'לט איט בי' יצא במאי 1970 והצפייה בו היא חוויה עצובה למדי, תיעוד הסוף של הביטלס ובמובן מסויים הסוף של הסיקסטיז. לצד צילומי העבודה באולפן, הסרט ההוא נטה להתמקד במתחים והקשיים בין חברי הלהקה וזכורה במיוחד סצנה בה מקרטני והריסון מתווכחים כשג'ורג' לבסוף נשבר ואומר לפול בטון נעלב 'אני אנגן מה שאתה רוצה שאנגן, או אולי לא אנגן בכלל', כשברור שהתפקיד של להיות כינור שני כבר נמאס עליו. סוף הסרט הוא כמובן סצנת הופעת הגג המפורסמת, הפעם האחרונה שארבעתם (עם נגן החיזוק בילי פרסטון בקלידים) ניגנו ביחד ושנגמרה כאשר שוטרים בריטים מנומסים עלו לגג לבקש שיפסיקו להרעיש כי בתי עסק מקומיים מתלוננים על עוצמת הווליום. זה אכן היה יום הצילומים האחרון וכשהסרט והאלבום יצאו בסופו של דבר כשנה מאוחר יותר, פירוק הביטלס כבר היה עובדה (הם הספיקו על הדרך עוד להוציא את 'אבי רוד' המופתי כשירת הברבור השלמה יותר).

תהיות וציפיות לאיחוד התבדו כשהעולם נפרד בהלם וזעזוע מג'ון לנון שנרצח ע"י מעריץ פסיכופת ב-1980 והוא בן 40 בלבד. בנובמבר 2001 נפטר גם ג'ורג' הריסון בטרם (58) עת לאחר מאבק בסרטן. שני החיופשיות הנותרים מוסיפים לעסוק ביצירה וכמובן גם בהנצחת מורשת הלהקה, בייחוד מקרטני, הצלע היצירתית והשאפתנית ביותר ברביעייה ככל הנראה, שמוסיף להופיע בשירי הלהקה ולהפיק סרטי תעודה. הסדרה המצויינת 'מקרטני 3,2,1' עם המפיק ריק רובין היא הדוגמא האחרונה לאלו.

מקרטני גם היה שותף בהפקת הגרסה המעודכנת, שהעבודה עליה ארכה למעלה מ-5 שנים והיא באה לתת קונטרה לרושם המוטעה שליווה את הסרט הישן, ולהראות אותם כחברים בעבודה ולא כארבעה אינדיוידואלים עם אנטרסים שונים העומדים על סף פרידה דרמטית.

הדבר הראשון שעולה בראש עם צפייה ב The Beatles: Get Back הוא נזילותו של המושג 'זמן'. כי איך ייתכן שעברו 53 שנים מאז? התהייה הזו עולה קודם כל משום שהסרט, ויזואלית, נראה כל כך טוב, שהרושם הוא שהוא מעכשיו ולא מ-1969. הדבר הוא תוצאה של עבודה טכנית יפה ומוקפדת של הבמאי הניו זילנדי פיטר ג'קסון וציוותו אבל אולי האשלייה הזו היא גם בזכות זה שבתודעה שלנו הביטלס הם תופעה על-זמנית ונצחית, כזו שההשפעה שלה עוברת מדור לדור כאילו פיזרו איזה אבק פיות קסום בחדר ההקלטות. הביטלס תמיד מרגישים קרוב. הם קיימים מחוץ לזמן.

 לא רק למעריצי הלהקה

צפייה בסרט הזה מיועדת בראש ובראשונה למעריצי הלהקה כמו גם למי שתהליך יצירת מוזיקה, מסקיצות ראשוניות עד לביצוע והקלטה, מסקרן אותו. הצפייה מרתקת, גם אם לעתים מעט מייגעת כי בכל זאת, מדובר בכמעט שמונה שעות. מרבית הזמן הזה הביטלס נמצאים בסביבה הכביכול טבעית שלהם, אולפן הקלטות, יושבים עם כלי הנגינה, עובדים ביחד על מלים או הרמוניות, מורחים את הזמן, מחפשים את המוג'ו, צוחקים, מתלוצצים, מג'מג'מים. למרות שהם עומדים בפני משימה ספציפית עם דד-ליין לעמוד בו רוב הזמן אין באמת פוקוס של 'לאן הפרוייקט הזה הולך?'. ג'ורג' למשל יסתפק בשמחה באלבום. פול רוצה סרט או הופעה, לסיים באיזשהו שיא בבחינת 'סתם עוד אלבום? את זה כבר עשינו…'. ג'ורג' לעומת זאת לא כל כך מתלהב, הספיק לו מסרטים.

מרתק במיוחד לראות את הדינמיקה בין הארבעה, והאופי הכל כך שונה של כל אחד: מקרטני הוא ממוקד מטרה, יצירתי, אמביציוזי, מוביל – כאילו בעל כורחו. הוא מצטייר בטבעיות כמנהיג אבל כזה שלא בהכרח רוצה במעמד הזה. הוא היה מעדיף שהלהקה פשוט תלך איתו, מבלי שהוא בכוח יוביל אותה. דבר אחד ברור מאוד – יש לו הערכה עצומה לג'ון. רינגו סטאר בא מוכן לעבודה. תמיד נוכח, בשקט מאחורי התופים, לא באמת מעורב באופן פעיל ביצירה, בלי הערות או שאלות. ברגע שמנגנים הוא שם. הוא מצטייר כפשוט יותר מבין הארבעה ונראה שכולם באולפן מסתדרים איתו ואוהבים אותו. ג'ורג' נראה לפרקים כמי שעומד להתפוצץ מבפנים. הוא מלא בשירים משל עצמו שהוא לעתים מנסה להציע אבל למעשה כבר מתכנן ליצור את אלבום הסולו שלו (דבר שהוא אפילו אומר לג'ון ברגע אחד כשמקרטני לא בסביבה, ולנון מעודד). לפעמים נמאס לג'ורג' להיות בצל שני היוצרים העיקריים ובשלב מסויים הוא אפילו נוטש את הסט ונדרשים כמה ימים ומפגשים כדי לשכנע אותו לחזור ('אם ג'ורג' לא חוזר, נקרא לאריק קלפטון' אומר לנון בשלב מסויים). ברגע שהוא חוזר, ובעיקר עם הצטרפותו של הקלידן האמריקני בילי פרסטון, שמשפרת בהרבה את האווירה, ג'ורג' מרוכז ותורם לעבודה היצירתית. ולנון? לנון הוא בעיקר סוג של תעלומה. הכריזמה הענקית שלו ניכרת אבל לפחות בהתחלה הוא כאילו לא לגמרי רוצה להיות שם. הוא מאוהב עד מעל לראש ביוקו שצמודה אליו כל הזמן. הוא עוקב אחרי הרעיונות של מקרטני ובהמשך מתחיל להביא כמה שירים משלו. בשבוע וחצי האחרון, אחרי שהם עוברים לסטודיו הקטן מתחת למשרדי החברה שלהם 'אפל', הביטלס כבר מוצאים את הכימיה והזרימה הכיפית. השירים מוצאים את העיבודים שלהם בעבודה משותפת, הם צוחקים הרבה ביחד ונראים מרוצים מהתוצאות. עם כל ההשתטויות והתלוצצויות, יש להם אינטגריטי עבודה מרשים והם יכולים לנגן במקצועיות את אותו השיר גם בפעם החמישים ולשמר את האנרגיה. ישנם רגעים כאלו של חסד ופלא, למשל כשמקרטני עובד על שירים כמו ‘Oh Darling’      ‘The Long and Winding Road’  ‘Let it be’

או כשג'ורג' מציג בהתלהבות לראשונה שירים שזה אך כתב כמו '‘Something’ ‘I me mine’ ‘Old Brown Shoe   ומבקש עזרה במלים. למרות שהם כבר לא באמת כותבים ביחד בשלב המאוחר הזה, ניצוצות עפים כשמקרטני ולנון עובדים על משהו ביחד. אפשר לראות את החיבור הטבעי כשהם שרים בשני קולות אחד מול השני, ולהרגיש את החברות וההסטוריה שביניהם.

נקודה לסיום: סוגיית ההפקה מעניינת; ג'ורג' מרטין, שהיה אחראי להפקת האלבומים של הביטלס עד אז, נמצא באולפן אבל הוא נוכח יותר כמפיק בפועל שמפקח על העניינים, מעיר מדי פעם אבל לא באמת לוקח אחריות. מי שעובד איתם יותר קרוב בהקלטות הוא גלין ג'ונס (שהפיק בין היתר את הסטונס ולד זפלין) כשלצידו טכנאים מתחלפים, ביניהם גם אלן פרסונס הצעיר. פיל ספקטור נכנס לתמונה רק בשלב המיקסים הסופי והוסיף עיבודים מעט שמאלציים לכמה שירים, הרבה אחרי ההקלטות. מה שרואים בסרט החדש מאשש את הויכוח הישן לגבי הסאונד של האלבום שברוחו רחוק מאוד מהעיבוד הספקטורי הבומבסטי והמוכר ושגרסת ה'בעירום' שיצאה ב-2003 ביוזמת מקרטני משקפת אותו יותר.


אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה של יאיר כץ על מוזיקה בבריטניה:

קול המוסיקה

הדף של הסרט על הביטלס בדיסני פלוס

מצאתם טעות?
יאיר כץ - כתב המוזיקה של עלונדון

יאיר כץ

יאיר כץ הוא תרפיסט במוזיקה, מוזיקאי ומבקר. נולד וגדל בישראל, חי בניו-זילנד בין השנים 2004 – 2018, והשתתף בלמעלה מ-20 אלבומים כנגן תופים, כלי הקשה וזמר. כיום מתגורר בהייסטינגס שבאנגליה.
hastingsmusictherapy.co.uk

לכתבות נוספות של יאיר כץ
תגיות : אנגליה, ביטלס, בריטניה, דיסני פלוס, הסרט של פיטר ג'קסון על הביטלס, לונדון, מה לראות באנגליה, מה לראות בבריטניה, מה לראות בלונדון, מוזיקה באנגליה, מוזיקה בבריטניה, מוזיקה בלונדון, סטרימינג באנגליה, סטרימינג בבריטניה, סטרימינג בלונדון, סרט ביטלס, סרטים באנגליה, סרטים בבריטניה, סרטים בלונדון, עלונדון
יכול לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *