אם כבר ביקרתם בטירות ובאחוזות בבריטניה, בטח כבר התרגלתם לטירות בנות 1,000 שנים ולבתי אחוזה בני 500 שנים, שעדיין גרים בהם משפחות אצולה (כן, הם עדיין איתנו). לכן, בזילדון פארק (Basildon Park), הנמצא כשעתיים נסיעה מערבה מלונדון, נראה אולי בהתחלה קצת משעמם. אחרי הכל, הבית הזה הוא בקושי בן 240 שנים, ומעולם לא גר בו איזה ויקונט או ארל (רק “ברונים פשוטים”). אבל לפני הביקור במקום, התחלתי לחפור ולדלות כמה פרטים על השושלות שחיו בו. גיליתי כמה סיפורים מטורפים, כמו זה שבתקופה הוויקטוריאנית חי בו ג’יימס מוריסון, שהיה האנגלי העשיר ביותר באותה תקופה, והוא קישט את בזילדון ביצירות של אומנים, כמו רמברנדט, דה וינצ’י ורובנס. פתאום הבית הזה החל להראות הרבה יותר מסקרן.
אחר כך גיליתי פרט נוסף שהפך את הבית הזה לסוג של ביקור חובה. כאן צילמו את הסרט “גאווה ודעה קדומה” בשנת 2005 (והרבה מאוד מהמתנדבים במקום אפילו שימשו כניצבים בסרט הזה). צולמה בו גם הגרסה המוזרה שלו מ-2016: “גאווה ודעה קדומה וזומבים” (אני לא צוחק…יש סרט כזה). כשתטיילו בתוך הבית, בוודאי תראו כמה חדרים שיקפיצו לכם זיכרונות מהסדרה “דאונטון אבי”, שאף היא השתמשה בבית כלוקיישן מועדף. אבל זה אפילו לא הסיפור הכי מעניין שהבית הזה מסתיר…
בגידות בהסכמה עד שמגיע צייר מוכשר
הסיפור המעניין ביותר של בזילדון התחיל ב-1830. בתקופה הזו, גר בבית הברונט פרנסיס סייקס השלישי, שהיה הנכד של פרנסיס הברונט הראשון שהקים את הבית. יום אחד, מגיע לביקור הסופר ממוצא יהודי בנג’מין ד’יזראלי (שאחר כך יהפוך לראש הממשלה של בריטניה). הסופר התרשם בעיקר מאשתו של הברונט – הברונטית הנרייטה – והם החלו לנהל רומן די גלוי. חשוב להבין שבאותה תקופה נישואים במעמד הגבוה היו מאורגנים ולא התבססו על אהבה, מה שגרם לכך ששני הצדדים קיבלו בקלות את הרעיון של בגידות. הברונט סייקס עצמו כנראה ניהל באותה תקופה רומן עם מי שהייתה המאהבת הקודמת של ד’יזראלי, אז לא צריך לרחם עליו יותר מדי… בינתיים, הרומן של הנרייטה וד’יזראלי להט וב-1837 הסופר אפילו מוציא לאור ספר בשם המחייב: Henrietta Temple: A Love Story
העניינים מקבלים תפנית לא נעימה כשבאותו הזמן דיזראלי מביא לאחוזה חבר נוסף – צייר בשם דניאל מקליז – שיצייר את הברונט ואת אשתו. הנרייטה כנראה מגלה שהצייר מוכשר בעוד כמה דברים, והיא מתחילה מיד רומן נוסף. הפעם הברון סייקס כבר לא מרוצה. לנהל רומן עם ג’נטלמן כמו דיזראלי זה עניין אחד, אבל לנהל רומן עם צייר? לזה הוא לא מוכן. הברון מתגרש מהנרייטה ומשאיר אותה בחוסר כל. אבל הוא לא מרגיש מסופק ואז הוא עושה צעד בלתי נתפש: הוא מפרסם מודעה בעיתון יומי ארצי, שבה הוא מודיע שאשתו בגדה בו עם הצייר בתאריך זה וזה, ולכן הם מתגרשים. הוא כתב שם גם שמאותו תאריך הוא לא יכבד שום חוב שלה לאף ספק. ואם זה לא מספיק, הוא גם מדפיס את המודעה הזו על גבי אלפי פלאיירים שמחולקים באזור.
מאמרים קשורים
צ’רלס דיקנס נכנס לתמונה
אתם יכולים להניח איזו בושה חשה בוודאי הנרייטה (לדעתי גם הוא אמור לחוש בושה…). אבל מה שהברונט לא ידע הוא שלצייר (שגם זכה לשיימינג) יש חבר בשם צ’רלס דיקנס, ושהחבר הזה מאוד עסוק בכתיבה של איזה ספר שלימים ייקרא “אוליבר טוויסט
כל החברה הגבוהה באנגליה ידעה על התחביב של דיקנס. לכן, כש”אוליבר טוויסט
איך להיכנס לאחוזה בחינם
אם אתם מתכננים לבקר בבזילדון, כדאי לדעת שביקור ברוב בתי האחוזה באנגליה הוא לא הדבר הכי זול שיש. אבל כמעט כולם קשורים לארגונים National Trust ,English Heritage או HHA. במקרה הזה, בזילדון מנוהל על ידי ה”נשיונל טראסט”, מה שאומר שאם אתם מחזיקים מנוי – מומלץ מאוד, גם אם אתם חיים בלונדון ולא יוצאים יותר מדי החוצה – אז הכניסה היא חינם (גם חשבונות בנק מסוימים, כמו של “נטווסט”, נותנים כרטיסי כניסה חינם). אני ממליץ לא לפספס את הסיורים שהמתנדבים של ה”טראסט” עורכים במקום, הם מכירים את הסיפור הזה ועוד כמה סיפורים לא פחות מפתיעים (כמו למשל על התקופה שבה המקום שימש ככלא לחיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה). אז חשוב מאוד לשאול אותם כמה שיותר שאלות, כי הם פשוט לא מספיקים לספר הכל בסיור (שאורך כ-50 דקות). תיהנו!
כמה מילים לרודף הטירות המתחיל
לונדון היא עיר משגעת. היא עולם ומלואו. וכאחד שחי בה חמש שנים, אני זוכר שלא הייתה לי שום סיבה לחפש שום דבר מחוצה לה. אבל אז יצאנו החוצה. בהתחלה, עברנו לגור קרוב לעיר, אבל לא בעיר. ואז תפסנו אומץ והתרחקנו מספיק, עד שפתאום לונדון נשארה רק זיכרון רחוק (במרחק שעתיים נסיעה).
ואז העולם פתאום מתהפך, ואתה נחשף למקומות שונים לחלוטין שהאי הזה מציע ליושביו… בהתחלה פשוט טיילנו בלי מטרה ואז נתקלנו במקרה בטירת סודלי, שבה התגוררה קתרין פאר, המלכה האחרונה של הנרי השמיני (זו ששרדה). כשהסתובבנו בין הגנים, החדרים והמבנים, הבנו שמעכשיו אנחנו עומדים לראות את כולן: כל הטירות, המבצרים, הארמונות ובתי האחוזה. זה לא עומד להיות תחביב קצר מועד, וזה לא הולך להיות קל. אבל זה בהחלט אתגר ששווה להציב לעצמך.
כשאתה רודף אחרי טירות, אתה לא מגיע רק כדי לסמן וי שהיית במקום. אתה עושה תחקיר מקדים, אתה לומד על האנשים שחיו במקום, ואתה מנסה לחשוף את הסיפור שהתרחשו בו, ואת ההשלמות כבר עושים כשמגיעים למקום עצמו. היום אשתי ואני רודפים אחרי טירות כמעט כל סוף שבוע (ולפעמים גם באמצע השבוע) והילדים המסכנים שלנו “נגררים אחרינו”. אני שמח מאוד לשתף איתכם את האהבה החדשה שלנו. תיהנו…
