הקהילה היהודית בבריטניה תומכת בישראל די והותר. לבטח אין זו סיבה להעניש אותה על התמדתה. או שאולי היא קיבלה מסר, לפיו אם העם היושב בציון סובל מעצם הווייתו היומיומית, מן הראוי שהיא תסבול לפחות שלוש שעות בכל עשור. משום שההתכנסות שנערכה אמש ב”רויאל אלברט הול” לרגל 70 שנה להולדת המדינה המיטה עלינו שעמומון ממושך, שהפיל תרדמת אפילו על המושבעים מבין הציונים. מבלי להרוס את המסיבה אחרי שהתקיימה, לא נותר לנו אלא לשאול את עצמנו “על מה ולמה נענשנו?”. על אחת כמה וכמה אם רכשנו כרטיס בשווי עשרות פאונדים, תמורתו ניתן לראות בימים כתיקונם ובאותו אולם את “קרקס השמש”.
כבר ההתחלה בישרה רעות. לאחר שירת שני ההמנונים על ידי זמרת הסופרנובה הרוסייה-ישראלית אולגה סנדרסקיה, העניק לנו חבר הפרלמנט דיוויד לידינגטון סקירה שלא נגמרה על תולדות העם היהודי מאז הצהרת בלפור ולא החמיץ כל קלישאה אפשרית. אבל לא היה זה שיעור מזורז בהיסטוריה, אלא מרתון חסר רחמים אשר שיגר את אלפי הנוכחים אל הניידים שלהם. האם המארגנים העניקו לו זמן קצוב? אם כן, הרי שהוא התעלם מהם ודן אותנו למונולוג שיכול היה להעמיד את חיבתנו לציון בספק.
רוב ריינדר העלה חיוך על פנינו
מנחה הערב, השופט רוב ריינדר, המוכר לנו מתוכנית טלוויזיה הנושאת את שמו, דווקא העלה חיוך על פנינו בקטעי קישור הומוריסטיים והזכיר לנו שהנסיך של וויילס “מכבד אותנו בנוכחותו”. ואכן, הזרקור הפנה אותנו אל תא כבוד במרומי האולם, שם זכינו לראות את צ’ארלס בחברתו של הרב הראשי, אפרים מירוויס, השגריר מארק רגב ועוד נכבדים אחרים. עין מנוסה יכולה הייתה לזהות אפילו את השגריר הבריטי בתל אביב עם בן זוגו, אולם אלה לא הוזכרו על ידי המנחה.
אכן, היה הרבה His Royal Highness במהלך הערב, ואיך אפשר היה להחמיץ את העובדה שגם הוא חוגג 70? סיבה טובה כשלעצמה להגיע לאולם, למרות ההתרחשויות ברצועת עזה. צ’ארלס אומנם הגיע לישראל פעמיים לביקורי בזק בני כמה שעות לצורך השתתפות בהלוויות (רבין ופרס), אולם, האח הידד, בנו וויליאם יגיע בחודש הבא ארצה לביקור רשמי, מה שהסבתא שלו לא עשתה במהלך כל העשורים, שבהם מצאה לנכון לבקר משטרים “נאורים” באזור, אך לא אזרה עוז לחצות את גשר אלנבי.
בלפור פה ובלפור שם
וכמו שניתן לצפות, היה הרבה בלפור באוויר. בנובמבר האחרון, התכנסו באותו אולם תומכי ישראל הנוצרים מכל רחבי הממלכה והם מצאו לנכון לבקש סליחה פומבית על בגידתה של ממשלת הוד מלכותה בהצהרה המפורסמת. כאן לא נשמעו התנצלויות ובריטניה הוזכרה כאילו בלעדיה לא הייתה קמה מדינה יהודית.
בין לבין הושמעה גם מוזיקה ואף כי היא לא הייתה רעה, היא הנציחה את השיממון שכבר השתלט על האירוע. למשל, האנסמבל של גלעד אפרת עם רביעיית מיתרים מרשימה. אבל מדוע הזמרת קרן טננבוים מצאה לנכון לשיר דווקא את “מגדלור” של שושנה דמארי המנוחה? ועוד בגרסה ארוכה? האם לא התעננו מספיק? ומה חשב כבוד הנסיך על השיר? מן הסתם, כבר אז הבשילה בלבו ההחלטה לצאת בהפסקה.
שיא שלילי של כל הזמנים בצריכת אלכוהול
והנה עוד נאומים. השגריר רגב, גולדשטיין מהמועצה למנהיגות יהודית ואפילו פרסומת לבונדס, אגרות החוב של ישראל, ואולי עוד כמה נואמים ששכחתי לציין בסערת הלילה. דווקא נתן שרנסקי, היו”ר הכמעט נצחי של הסוכנות היהודית, לכד את תשומת לבי. הוא שכח את כובע החאקי שלו במלון, אבל סיפק לנו תזכורת על הימים שבהם לונדון היהודית הפגינה ללא לאות למען יציאתם של יהודי ברית המועצות.
השופט ריינדר “גילה” לנו אחרי ההפסקה שה”אלברט הול” רשם שיא שלילי של כל הזמנים בצריכת אלכוהול ושיא אחר בהשמעת תלונות. אכן, בתוך עמו השופט יושב. צחוק נדיר עובר בין השורות בין סרטון קצר למשנהו. להקת המחול “ורטיגו” ניסתה לחלץ אותנו מהייאוש במופע “רעש לבן” בהצלחה חלקית. דווקא התזמורת המלווה הנקראת “תזמורת המהפכה” גנבה את ההצגה. אולם גם היא הייתה רחוקה מלהפריע לתרדמתו של הקהל. מי שכן הצליח לעשות זאת לקראת הסוף היה הזמר האתיופי-ישראלי גילי יאלו, מסמר הערב לכל דבר, יחד עם להקת ה”בלקן ביט בוקס”. אולם היה זה כנראה מאוחר מדי כדי להציל את המדינה משנתה השבעים.
חגיגת השבעים לישראל, שנקראה Platinum ושנערכה אמש ברויאל אלברט הול, אורגנה על ידי JLC, UJIA ו-Israel Bonds.
עוד תמונות מהאירוע בלונדון
