“Cable Street” הוא אולי לא ליצירת מופת מוחלטת, ועדיין מדובר בחוויה ששווה לחוות. המחזמר מציג סיפור היסטורי של אחדות והתנגדות נגד הפשיזם, עם דגש בולט על בעיית האנטישמיות, נושא כל כך רלוונטי בימינו. באמצעות משחק מצויין, מוסיקה, וריקוד, ההפקה לוכדת את תמצית התקופה שבה קהילות שונות ניצבו במאבק נגד כוחות הדיכוי. היא מספרת סיפור עמוק בעל עומק היסטורי ואמוציונלי, המספק לקהל חוויה מעוררת מחשבה, שאף על פי שאינה ללא פגמים, מהווה עדות לכוחה של התמודדות קהילתית ולניצחון הפלורליזם על הדיכוי.
על הסיפור
המחזמר מספר את סיפור העימות בין איגוד הפשיסטים הבריטי, בראשותו של אוסוולד מוסלי, ״החולצות השחורות״, לבין מפגינים אנטי-פשיסטים, סביב צעדת ההפגנה שתכנן מוסלי במזרח לונדון, אזור שהתאפיין בין היתר באוכלוסייה יהודית רבה, אירים קתולים, מהגרים רבים ואנשי התנועה הקומוניסטית מצידו השני של המתרס הפוליטי.
תושבי האזור היהודים, אנשי האיגודים המקצועיים, ופעילי התנגדות לפשיזם, התאגדו כדי למנוע את הצעדה שתוכננה ל -4 באוקטובר 1936. המפגינים בנו מחסומים וכאשר המשטרה ניסתה לפנות אותם כדי לפתוח את הדרך לצועדים, המחאה הפכה לקרבות רחוב אלימות, ״קרב קייבל סטריט״. בעקבות המחאה, הצעדה נאלצה לשנות את מסלולה המקורי. האירועים בקייבל סטריט הפכו לסמל חשוב להתנגדות לפשיזם ערב מלחמת העולם השנייה.
המחזמר מתחיל בסיפור המסגרת שקורה בלונדון של ימינו. אישה אמריקאית מגיעה למזרח לונדון כדי ללמוד על ההיסטוריה של אמהּ, משוררת שלקחה חלק פעיל במחאה. היא מגיעה לרחובות מזרח לונדון, נתקלת במדריך שמספר לקבוצת המטיילים שאיתו על ההיסטוריה של הרחוב ומצטרפת לטיול.
במהרה אנסמבל השחקנים שגילם את קבוצת המטיילים, מחליף ומשנה דמויות לתושביה השונים של מזרח לונדון בשנות השלושים, וכך אנחנו מתוודעים לעולמם ולהתרחשויות שהובילו לקרב המדובר.
אנחנו מכירים לראשונה את Sammy (Joshua Ginsberg) בחור יהודי, דור שני למהגרים, שמוביל את הסיפור בשירת ראפ במבטא קוקני, Mairead (Sha Dessi) המשוררת דור שני למהגרים אירים ואמה של התיירת מסיפור המסגרת, ואת Ron (Danny Colligan) שמגלם בחור בריטי צעיר שמתקשה למצוא עבודה ונגרר לשורותיהם של ״החולצות השחורות״.
מסר של אחדות
הסיפור שבו עוסק המחזמר הוא סיפור ראוי ומעניין. המסר שעובר הוא מסר של אחדות וניצחון הפלורליזם על כוחות הפאשיזם. סוגיית האנטישמיות בעת ההיא, מקבלת מקום נרחב במחזמר, ומהדהדת חזק מאוד באוזנינו, במיוחד בימים אלו.
העיסוק הכל כך מרכזי במשפחה יהודיה בלונדון והקשיים שהיא נקלעת אליהם הם ראויים להערכה. וניתן לומר שהייצוג היהודי במחזמר גם מבחינת הליהוק וגם מבחינת האמינות בבימוי הוא משמח, ולא מפתיע במיוחד, כיוון שהבמאי (Adam Lenson) הוא יהודי בעצמו.
שחקנים וזמרים וירטואוזים
בלטו במיוחד בקולותיהם ובנוכחותם השחקן Jez Unwin שגילם את מדריך הטיולים, את אב המשפחה היהודית, ואת ראש המטה הפאשיסטי, עם יכולות משחק וירטואוזיות שהתבטאו במעברים מהירים בין הדמויות השונות שהוא הצליח לאפיין בצורה ייחודית ומשכנעת, ובשירתו הנוגעת. השחקנית Sophia Ragavelas שגילמה את אימו השתויה של Ron וכתבת אמריקאית שמביאה איתה רוח לוחמנית כנגד הפאשיסטים, ושרה בעוצמה שלא ניתן להתעלם ממנה את אחד השירים הזכורים מהמחזמר, בעל המשפט החוזר no pasarán, They Shall Not Pass. והשחקן הצעיר Danny Colligan שמביא איתו קוליות מהשורה הראשונה ונוכחות בימתית יוצאת דופן. בדיקה מהירה האירה שיש מאחוריו רזומה מרשים של עבודות בווסט אנד, במחזות זמר כמו עלובי החיים, בוק אוף מורמון, ועוד.
בעוד השחקנים ברובם המכריע עושים עבודה יפה וראויה להערכה, ועל אף שניתן למצוא מספר שירים יפים במחזמר, הבחירות המוסיקליות והתנועתיות לא פעם מעוררות תהייה ונשמעות קצת כמו חיקוי של מחזות זמר אחרים. מדוע המספר שר בסגנון ראפ? למה מגיע פתאום באמצע המחזמר שיר במקצב לטיני? ובאיזה אופן התנועה והמוסיקה משרתים את הסיפור.
לא עזר שלאורך המחזמר הטיפול הבימתי ברגעי הסולו המושרים היה בסיסי וחסר מעוף, לעומת הנאמברים הקבוצתיים שקיבלו טיפול הרבה יותר משכנע.
נוסף לזה, במחזות זמר רבים המחצית הראשונה בה אנחנו נחשפים לדמויות ולעולמן, היא מחצית זורמת, הקצב בה מהיר, הדמויות מעוררות סקרנות והיא משאירה אותך עם טעם של עוד, בעוד במחזמר הזה, לרגעים המחצית הראשונה הרגישה איטית ונגררת, ולעומתה המחצית השניה היתה ללא ספק טובה מעניינת יותר.
לסיכום, המחזמר שווה צפייה ולו מפאת הסיפור ההיסטורי המעניין, המשחק המצוין, והייצוג היהודי במחזה – שבמידה מסוימת מהווה תיקון להפקות עבר אחרות בהן הייצוג יהודי היה בלתי הולם ומעליב.
The Large, Southwark Playhouse Borough
