זה היה קיץ לונדוני חם במיוחד, 1976. הפארקים התמלאו במשתזפים ואפילו משתזפות Topless, חברי פרלמנט הגיעו לווסטמינסטר בשורטס, התיאטראות התרוקנו בשל היעדר מערכת מיזוג אוויר, וקבוצת כדורגל אחת לא יכלה לסבול את האקלים והמתח, והמריאה לחופשה יומיים אחרי שסיימה את משחקיה, כאשר היא ניצבת בפסגת הליגה הבכירה וממתינה לגורלה על החוף בספרד, בונה ארמון בחול ומתפללת שאיש לא יחריבו.
הקבוצה הייתה קווינס פארק ריינג’רס – ק.פ.ר. 1976 הייתה העונה הכי לוהטת בתולדותיה. היא הייתה במרחק נגיעה מאליפות אנגליה היסטורית. אבל החדשות שהגיעו מוולברהמפטון למרבייה טרפו את הקלפים והסיכויים. משחק השלמה אחד נותר: וולבס נגד ליברפול. אם הזאבים מנצחים – ק.פ.ר אלופה. אם לא – הכתר נוחת על ראש האדומים מאנפילד. ליברפול ניצחה 1-3. קווינס פארק ריינג’רס נאלצה להסתפק בסגנות. גם כך חולפת תהילת עולם.
לא לגמרי. כי אז היו זמנים אחרים במערב: לפני 34 שנים בלבד צ’לסי ניגנה כינור שני במערב לונדון והתבוננה בק.פ.ר מלמטה, בקנאה. כי הריינג’רס משכונת קווינס פארק היו אולי צנועים ולא אופנתיים, אבל הם הביאו לבירה האנגלית כדורגל תוסס, סוחף, רב כישרון, אמונה והשראה.
האנדרדוג בעט ונשך, ועשה את זה בסטייל אלגנטי בעזרת כדורגלנים מחוננים שהשאירו את חותמם על הכדורגל האנגלי לדורותיו. סטן בואלס, ג’רי פרנסיס, דון גיבנס, דייב תומאס, ג’ון הולינס, דייב קלמנט, איאן גילארד ופיל פארקס היו הבולטים שבהם. שבעה שחקני סגל נבחרת אנגליה כיכבו בקבוצה, שהלכה מחיל אל חיל, כולל הגעה לגמר הגביע האנגלי 1982 (הפסד 1-0 לטוטנהאם במשחק חוזר).
קיו-פי-אר הפכה לשם דבר. בשנות ה-70 וה-80 הצטרפו לצאן מרעיתה אוהדים רבים שנדבקו בחיידק שלה. אלפי תיירים עשו דרכם ללופטוס רואד. מאות ישראלים שאלו איש את רעהו לא אם הייבורי עדיף על ווייט הארט ליין, אלא האם יותר טוב לקחת את התחתית לווייט סיטי או לשפרדס בוש על מנת להגיע בצורה הנוחה ביותר למגרש הקופסא הצנום אך כה אינטימי ומזמין – פחות מ-20 אלף מקומות – של קווינס פארק ריינג’רס.
אח, היו זמנים במערב, והם הלכו ונמוגו. התפוגגו והתפזרו לכל עבר. ק.פ.ר ירדה מנכסיה. לדור הקסום של פרנסיס-בואלס לא נמצאו יורשים. גם הכלכלה החדשה והנובו-רישים של הכדורגל עשו את שלהם, ועם מגרש ישן ובסיס אוהדים צנוע יחסית, ק.פ.ר מצאה עצמה בצד הלא נכון של השוק הקפיטליסטי הטרי. היא עוד דישדשה בכוחות אחרונים בליגה הבכירה ואפילו סיימה במקום השמיני ב-1995, אבל זו הייתה שירת הפירפור והברבור. עונה לאחר מכן ירדו הריינג’רס לליגת המשנה, והכירסום ההדרגתי הוליך לצניחה לליגה השלישית ב-2001 ולפשיטת רגל. לק.פ.ר נותר רק העבר. ההווה היה עגום, והעתיד בסימן שאלה גדול.
אבל לפעמים משברים עמוקים הם קרש הקפיצה לשיקום. במקרה של ק.פ.ר זה לא היה כל כך פשוט. היא אמנם הצליחה לצאת מכינוס הנכסים ושבה לליגה השנייה ב-2004, אבל בקומת ההנהלה החלו מלחמות כוח, סיכסוכים ושערוריות שבשיאן אף נשלף אקדח והושמעו איומים על חיי היור ג’אני פאלאדיני. לפני חמש שנים בלבד נראה היה שלופטוס רואד מובילה לאבדון.
ודווקא מתוך הקבר הכרוי הזה עלה עוף החול החדש. באוגוסט 2007, כאשר חרב הכליה מרחפת מעל המועדון, הוא נרכש על ידי טייקוני פורמולה 1, פלאביו בריאטורה וברני אקלסטון. בשיתוף איש עסקים הודי רב נכסים ופעלים, נטלה החבורה על עצמה משימה: להחזיר את ימי ק.פ.ר כקדם, אבל תוך שפיות כלכלית.
ק.פ.ר לא השתוללה בשוק ההעברות ולא רכשה כוכבים ושמות מפוצצים. היא ניסתה לשקם ולהתקדם בזהירות ובהדרגה. אם היו לה אוהדים שסברו שהתפנית הפיננסית והמקצועית תקפיץ אותם לפרמיירליג תוך שנה – הם נאלצו להכיר בכך שמדובר בתהליך. אפילו בדרך מהמורות בלתי סלולה, שגבתה מחיר: בשלוש השנים מאז הרכישה התחלפו בשפרדס בוש לא פחות מתשעה (!) מנג’רים.
הבעלים החדשים הצהירו על תכנית חומש. הם ראו את הריינג’רס דוהרים בחזרה לפארק של הפרמיירליג עד 2013. אבל עכשיו, חודשיים בלבד לתוך עונת 2010/2011, נוצר הרושם שהם יקדימו את זמנם והערכותיהם. תחת ההנהגה של המנג’ר האקסצנטרי אך מיומן ומנוסה, ניל וורנוק, ק.פ.ר היא הלהיט המרענן של הצ’מפיונשיפ. אחרי שמונה מחזורים היא הובילה את הטבלה עם שבעה ניצחונות ותיקו – בלתי מנוצחת, 92% הצלחה, ושש נקודות יתרון על פני יריבתה הקרובה (קרדיף סיטי).
אלו עדיין Early days. ליגת המשנה היא ארוכה (46 מחזורים), מפותלת ונזילה. אבל קווינס פארק ריינג’רס בכל זאת רומזת על עליונות ויציבות המבדילות אותה מן הדבוקה שבעקבותיה. התלכיד של וורנוק עדיין אלמוני ברובהו. אין סטארים נוצצים שנשלפו מחוג הסילון. אבל יכול בהחלט להיות שצוות המשלב חדוות נעורים (אדל טאראבט, ג’יימי מקי, מתיו קונולי, הוגאן אפרים) עם ניסיון עתיר (פדי קני, שון דרי, קלינט היל, רוב האלס, טומי סמית, היידר הלגוסון) עומד להחזיר עטרה ליושנה. שווה לכם לנסוע (סנטרל ליין, תחנת ווייט סיטי) ולבדוק במו עיניכם.
