קיבוץ נחל עוז, הנמצא במרחק של ארבעה קליומטרים מרצועת עזה, חווה את אחת ההתקפות הקשות ביותר באותה שבת שחורה של השביעי בקוטובר עם אבידות כבדות בנפש וברכוש. עוד מעט ימלאו 100 ימים לאירוע הדמים. איתמר בן כנען שוחח עם לישי, אשתו של השבוי עמרי מירן ועם חברי קיבוץ נוספים ששרדו את התופת. הנה סיפורם
עמרי ולישי התעוררו מוקדם בבוקר שבת של שמחת תורה, השביעי לאוקטובר, לקולות האזעקה. בהתחלה הם לא התרגשו. הם רגילים למטחי רקטות וטילים מרצועת עזה שחמאס ושאר הפלגים הפלסטינים יורים על ישראל משנת 2000. מתוך הרגל הם נכנסו לממ”ד עם שתי בנותיהם הקטנות.
זמן לא רב לאחר מכן, התחילו לשמוע קולות ירי ופיצוצים מתקרבים יותר ויותר. ואז הגיעו הצעקות בערבית. בשלב זה הם מבינים שמשהו נורא מתרחש. הם נעלו את הדלת וחזרו למרחב המוגן אבל למרבה הצער הם לא יכלו לנעול את הדלת מבפנים. הקולות שהגיעו מבחוץ הבהירו כי מחבלי חמאס מסתובבים ברחובות, עורכים חיפוש בבתים ויורים על משפחות בקהילה שלהם.
לפתע, הם שמעו רעש של כוסות מרוסקות בחדר האמבטיה שלהם; מחבלי חמאס נכנסו לביתם. כמה שניות לאחר מכן החלו קולות להגיע מהבית. מחבלי חמאס החלו לדפוק על הדלת עם הרובים שלהם ובנם של השכנים בכה וביקש שיפתחו את הדלת אחרת יירו בו במקום.עמרי ולישי פתחו את הדלת. הם ידעו שזה לא הדבר החכם לעשות אבל לא יכלו לשאת את המחשבה שבן השכנים ירצח. מאוחר יותר נודע להם שהוא ואמו נמצאו מתים בשדה סמוך. המחבלים רצחו אותו בכל מקרה.
מחבלי חמאס נכנסו, דחפו אותם באלימות לרצפה והתחילו להרוס את הבית. הם העירו את הבנות הקטנות, בנות שנתיים וחצי שנה, באקדח מכוון לפניהן, מאיימים לעשות להם את המעשים הכי נוראיים שיש, לועגים להם על חוסר האונים שלהם. עמרי ולישי היו שני הורים שניסו להגן על בנותיהם התינוקות מפני הרשע המוחלט הזה. לאחר כמה שעות, מחבלי חמאס הכריחו אותם לקום והעבירו אותם בכוח לבית ממול עם משפחה נוספת שאת בתה הם רצחו; גופתה שכבה בחדר סמוך, הדם עדיין זורם. המראה היה מחריד. בשלב מסוים הם לקחו איתם את הבעלים, עמרי וצחיף ומאז הם לא חזרו.
את יכולה לתאר לי את התחושות במהלך אותן שעות ארוכות שבהן ישבתן במטבח ביתכן שעה שהחמאסניקים מכוונים אליכן נשק? כלומר מה מרגישים חוץ מפחד גדול אני מניח.
“זה יותר מפחד. זאת אימה. אימה מטורפת. חוסר וודאות. אתה מבין מה קורה אבל אתה לא באמת מבין מה קורה. עם הזמן שעובר אתה מחכה, מחכה שמישהו יבוא ויציל אותך ואף אחד לא בא. עולות כל מני מחשבות. מחשבות של מה הולך לקרות עכשיו ומה עדיף? שירצחו אותנו? שיקחו אותנו? מחשבות נוראיות כמו מה עדיף, שירצחו קודם את הבנות ואז ירצחו אותי או ירצחו אותי ואז ישאירו את הבנות? רכבת הרים רגשית ואתה לא באמת יודע מה לעשות ומה להרגיש. אבל כן הבנתי מאד מהר שעם כל האימה והמחשבות אני חייבת להיות הכי חזקה שאני יכולה להיות כי יש כאן שתי ילדות, אחת בשנתיים ואחת בת חצי שנה שצריכות את אמא שלהן. הייתי צריכה להסיבר להן שהן חייבות להיות בשקט וכאלה מין. לא פחד. אימה. זו תחושה הרבה יותר חזקה מסתם פחד”.
אני בטוח. וברגע שהגיעו החיילים בסביבות חמש וחצי והבנת שניצלתן, גם הבנת שבעצם עומרי נחטף?
“הבנתי שעמרי נחטף כבר לפני כן. כשלקחו אותו הבנתי שהוא נחטף, זה היה ברור. רק קיוויתי שהוא נחטף ושלא קרה משהו אחר. זו גם מחשבה שעוברת בראש ואתה בכלל לא מאמין שבסיטואציה שבה אתה נמצא אתה בכלל חושב על זה. גם בימים שבאו לאחר מכן כל הזמן אמרתי לעצמי שהוא חטוף. עמרי לא נעדר ולא מת. הוא שם בעזה, עדיין בחיים ואני נאחזתי בזה שראיתי אותו יוצא על הרגליים ואני יודעת שהוא יחזור על הרגליים. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח אבל הוא יחזור על הרגליים. כשהחיילים הגיעו הבנתי שאני סופסוף בטוחה, כמעט שתיים עשרה שעות מהרגע שהסיוט התחיל אבל עבור גם מלא מחשבות של איפה עמרי? האם הוא עדיין כאן או כבר בעזה? האם החיילים הגיעו אליו? נכון שהייתה הקלה ותחושב של יצאנו מזה ואנחנו בחיים ולא נפגענו פיזית יותר מדי מלבד זה שלא אכלנו ולא שתינו כל הזמן אבל אנחנו פה ואני מכירה על זה תודה אבל כל זה נדחק כי עכשיו הבנתי שאני בסיטואציה אחרת. הייתי צריכה לעדכן את הורי ואת המשפחה שלי שאני והילדות בחיים אבל עמרי לא איתנו. הוא עדיין בחיים אבל הוא לא איתנו. וכל זה תוך כדי שיש עדיין לחימה בנחל עוז, יריות ופיצוצים וכאוס מטורף”.
אני מניח שגם באיזשהו שלב מבינים את גודל האירוע לא?
“אני חושבת שרק כמה ימים אחרי התחלתי לעכל מה קרה. פינו אותנו לקיבוץ כרמים ולקח לי זמן להבין. ידעתי שאנשים מפונים. גם אחותי פונתה אבל לקח לי כמה ימים להבין מה קרה ועד היום אני יודעת מה קרה אבל עדיין לא מבינה ולא מעכלת. כל יום אני מגלה על עוד משפחה ועל עוד בנאדם שאיבדו את חייהם או יקיריהם או שיש להם חטופים. לקח לי הרבה זמן להתחיל להבין מי נרצח, מי ניצל, מי נחטף. וכל יום אני מגלה שמתוך כל אלף ארבע מאות הנרצחים יש מאות שאני מכירה. קשה מאד לעכל את כל זה אבל בתוך כל הטירוף הזה גם חשוב לשמור על שפיות בשביל הילדות ובשביל שעומרי יחזור”.
מה את אמרת לילדות? הן ויודעות שאבא שלהן חטוף בעזה?
“אלה שני סיפורים שונים. יש לי שתי ילדות קטנות שרק שנה וחצי מפרידות ביניהן. עלמא הייתה בת חצי שנה ועכשיו היא כבר בת תעשה חודשים. שלושה חודשים בגיל הזה זה המון. היא לא מדברת אז אנחנו לא יודעים מה היא מרגישה אבל היא עברה טראומה וזה ברור. ואבא לא היה כשהיא ישבה פעם ראשונה, נעמדה, נר ראשון של חנוכה ועוד. אני לא יודעת אם היא תזהה את עומרי ואם היא תדע מיהו כשהוא יחזור. רוני זה סיפור אחר. עד שעמרי נחטף רוני הייתה כל הזמן על הידיים שלו ועלמה הייתה על הידיים שלי. עומרי נתן לי את רוני כשהוא נאזק ונלקח וברגע שהיא הבינה שהוא נלקח היא צעקה וניסתה ללכת אחריו והייתי צריכה להחיק אותה בכח כשגלי השכנה שלנו שהייתה איתנו החזיקה את עלמא. היא נרדמה בסוף והתעוררה ילדה בת ארבע ולא בת שנתיים. הדבר הראשון שהיא עשתה כשהתעוררה היא הלכה לאחותה שהיא פה לשמור עליה. רוני מטופלת כרגע והיא מוציאה דברים ומספרת שאבא הלך לאיבוד. זה מה שהיא מספרת לעצמה. השבוע עלינו מדרגה והתקדמנו והיא אומרת שהיה מסוכן בקיבוץ ושאנשים לקחו את אבא. כל בוקר היא שואלת אם היום אבא בא ובכל ערב היא מבינה שאבא לא בא”.
השביעי באוקטובר נמשך כל יום
כמו כל תושבי קיבוץ נחל עוז ושאר ישובי העוטף, חייו של נדב פרץ (43) התהפכו על פיהם בבוקר יום שבת השביעי באוקטובר ומאז לא ממש חזרו לסדרם. אנחנו משוחחיים בזום דווקא בערב שבו הוא ובן זוגו מבקרים בביתם הנטוש בקיבוץ שהפך מאז לשטח צבאי סגור.
ספר לנו מה עבר עליך בשביעי באוקטובר?
“וואו. אז התעוררנו בבוקר בשש וחצי מהזעקות של צבא אדום ונכנסנו למ”מד, אני בן הזוג שלי והכלב שלנו, ובהתחלה עוד התלוצצנו שהנה הלכה חגיגת השבעים לנחל עוז כי באותו יום הייתה אמורה להיות חגיגה גדולה של יום הולדת שבעים לנחל עוז עם טקס וכו אבל המטחים היו מאד מאד חריגים בעוצמה שלהם ואחרי כעשרים חמש דקות התחלנו לשמוע ירי של נשקים ומקביל אנחנו מקבלים הודעה שיש מחבלים בשכונת שדות שזו השכונה הצמודה אלינו. כאן מתחילה מסכת שנגמרה בשלוש בלילה ביום המחרת. היינו עשרים ואחת שעות בממ”ד שבמהלכן היו פה חיילים פעם אחת בסביבות השעה ארבע לבדוק שאנחנו בסדר וגם היו מחבלים שנכנסו מהחלון ויצאו מהדלת ופשוט פספסו את העובדה שהיינו בבית וכך ניצלנו בנס ממש. אלו היו שעות ארוכות של אימה שהייתה מאד נוכחת. מי חשב בכלל שדבר כזה יכול לקרות? הייתה פה קונספציה שדבר כזה לא יכול לקרות”. נדב עוצר ומראה לי את הבית שלהם ומאיפה נכנסנו ויצאו המחבלים ואיפה הם ישבו בממ”ד ומסביר שהוא בכלל לא אמור להיות שם כרגע ואני תופס אותו בנחל עוז לגמרי במקרה.
“אנחנו פה כי מחר יש כמה משימות ואנחנו בהיתר מיוחד מורשים להיות פה לצורך העניין אז אנחנו כאן”.
ואיך זה לחזור לשם אחרי מה שקרה?
“מוזר. זה לא פחד אלא פשוט תחושה שחיללו את הבית שלנו ויש פער גדול בתחושת ההגנה”.
ומה עובר לכם בראש בכל השעות הארוכות האלה בממ”ד?
“אנחנו מבקשים עזרה, מבינים שקורה משהו חריג ומבינים שאין עזרה וזה הכי מייאש. אף אחד לא מגיע. קשוח מאד. מתחילים להבין את סדר הגודל של האירועים ועוצמת האסון ואז גם מתחילים לשמוע על אנשים שחסרים בקיבוץ. תבין שכרגע יש לנו עדיין שני חטופים שאנחנו מקווים שיחזרו בשלום ועוד חטוף, סטודנט מטנזניה ששמו ג’ושוע, שאנחנו יודעים שהוא נחטף בחיים, רצחו אותו בשבי וגופתו עדיין מוחזקת אצל חמאס. וכאמור יש את עמרי ואת צחי. אחר כך כשיצאנו והבנו את גודל האום הבנו גם את האובדן. יש המון אבל. איבדנו אנשים מאד משמעותיים. יש פה משפחות שחרב עליהן עולמן. אנחנו איבדנו את רן השכן שהיה חבר ואת אילן הרבש”ץ, וחברה מכפר עזה ועוד הרבה. אני לא חושב יש מישהו בעוטף שהאירוע הזה לא נגע בו. זה יהיה עוד תהליך מאד ארוך של אבל ואנחנו עדיין בתוך התהליך הזה של להבין מה קרה ועדיין לא מעכלים”.
ואיך התחושה בקשר לחטופים שעוד נותרו בשבי חמאס?
“אנחנו רוצים שהם יחזרו הביתה מיד אבל התחושה היא שלא נעשה מספיק. אמנם חזרו חמש חטופות כולל אחת שנמצאת עדיין בבית חולים, שתי אחיות, הילדות אלה ודפנה, וחזרו שתי אזרחיות אמריקאיות, בת ונכדה של תושבת נחל עוז שהגיעו לחג, הן חזרו ראשונות. אבל עדיין כאמור יש שני חטופים אנחנו מאד משתדלים להשאיר את הנושא במודעות, הרבה מדיה חברתית, מפגשים, יוזמות. עושים הכל להשאיר את זה בתודעה הציבורית ועל סדר היום אבל בינתיים הבשורות שיוצאות מהרצועה בן לא טובות. מאז עסקת החטופים יוצאים משם בעיקר חטופים מתים וכל יום שעובר זה מאתגר יותר”.
ואתם מקווים לחזור לחיות שם ביום מן הימים?
“זה עוד מוקדם מדי לשאול את השאלה הזו. צריך לראות איך יתפתח המהלך הצבאי ואישזהו מהלך מדיני אחריו. זה מאד מוקדם. יש רצון, חד משמעית. ויש כוונה אבל התנאים יגידו מה יהיה. איך שזה יסתיים זה ישליך על תחושת הבטחון. הרצון קיים אבל אני צריך שהמדינה תחזיר לי את האמון שנפגע ותגרום לי להבין שאני חוזר למקום בטוח. אתה שואל שאלות טובות אבל לרובן עוד אין תשובות”.
