לפני שנתיים בדיוק פרסמנו ב”עלונדון” ראיון מיוחד עם החצוצרן אבישי כהן, מנגני הג’אז המובילים בעולם כיום, לקראת יציאת אלבומו ‘ביג וישס’ ולכבוד הופעה חגיגית בפסטיבל Love Supreme אלא שאז כמובן באה מגיפת הקורונה ועצרה הכל, פסטיבלים התבטלו ואמנים נאלצו לנגן לעצמם משך תקופה לא מבוטלת. הפסטיבל, שלא התקיים בשני הקייצים האחרונים, חוזר השנה )ראו למטה(, אולם לצערנו כהן לא נמנה הפעם בין המופעים. נאלץ להמתין להזדמנות אחרת כדי לחוות הופעה חיה של אמן החצוצרה האדיר הזה. אבל עד אז – שווה להאזין לאלבום החדש, “אמת עירומה”, שיצא החודש בלייבל האירופאי הנחשב ECM וגם לבדוק את הליין אפ המרשים של פסטיבל לאב סופרים.
אמת עירומה
אחרי “ביג וישס”, אלבום חזק ורוקי מעט, שאופיין באווירה מהורהרת, אפלה משהו ומרובת גיטרות, חוזר כהן לצור מחצבתו. ב”אמת עירומה” שב כהן לעבוד עם הרכב ג’אזי אקוסטי קלאסי של פסנתר )יונתן אבישי(, קונטרבס )ברק מורי( ותופים )זיו רביץ(. אם זה נשמע כנוסחה לאלבום ג’אז סווינגי חם וטוב, נא לחשוב מחדש. או יותר טוב, לקחת רגע הפסקה ממחשבות ופשוט להקשיב.
היצירה של כהן, שזה לו האלבום ה־־ 11 כמוביל הרכב, נוטה להשתנות ולהתפתח מאלבום לאלבום ולאו דווקא לשמר נוסחה מנצחת, מוצלחת ככל שתהייה. האלבומים האחרונים שלו, על אף שבכולם מרחף צליל החצוצרה המושלם הזה, אינם מאוד דומים זה לזה, לרוב משייטים בעולמות מוזיקליים שנוגעים אך גם מרוחקים, ומעבירים לפרקים תחושות מנוגדות בעליל.
אחד מההישגים של האלבום החדש הוא הדרך בה משחקים הנגנים בתוך המרחב שהקומפוזיציות של כהן מבקשות. בג’אז, סגנון מוזיקלי שהאלתור הוירטואוזי והאינדיבידואליזם של הנגן המבצע כה מרכזיים בו, האיפוק ויחד עם זאת הביטחון בעיבודים ובביצועים של הרביעייה המנגנת בכל תשע הרצועות הלא ארוכות (35 דקות בסך הכל), של “אמת עירומה” פשוט ראויים להערצה.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
זוהי יצירה שמתנגנת כסוויטה אחת מראשיתה ועד סופה. נכון, אין כאן רגעי שיא דרמטיים קיצוניים ולעתים התחושה היא כמעט של הליכה על בהונות. אולי זה משהו בזרימה הרתמית אך המעודנת של הפסנתר של יונתן אבישי או בנגינת התופים החרישית של זיו רביץ אלא שאז משהו במתח המוזיקלי משתחרר, שלא לומר נופל, ומן המעידה או הנפילה כביכול מתחיל ריקוד חדש, חופשי ומשוחרר יותר כמו מתוך חלום. מניין עוד יכולים צלילים כאלו להגיח אם לא מתוך עולם חלומות דמיוני ובלתי מושג?
ברצועה האחרונה כהן לא מנגן כי אם מדבר. יותר נכון, מקריא או מגיש טקסט. השיר “פרידה” מאת המשוררת הישראלית זלדה שכהן מקריא בתרגום לאנגלית, מביט בהשלמה מדיטטיבית אל העולם סביבנו, על האדם ומחשבותיו, על הטבע ועל המוזיקה עצמה. מה שנקרא, מחול אחרון ופרידה. תנו לדמיון יד חופשית בהאזנה לאלבום הזה. אבישי כהן מצליח כאן שוב לגעת באיזה חסד והוא וההרכב נעים בו בעולם שבין מציאות להזייה במקומות עמוקים ביותר.
אהבה חדשה
לאב סופרים Love Supreme, על שם אלבומו המפורסם של נפיל הג’אז האפרו-אמריקאי ג’ון קולטריין, הוא מפסטיבלי הג’אז החשובים באירופה בעשור האחרון. הוא מתרחש בגליינד פלייס באיסט סאסקס, כשעה וחצי דרומית ללונדון. נשמע אולי מפתיע שאירוע המוני שכזה מוקדש למוסיקת הג’אז, סגנון שלא תמיד מזוהה כמוזיקה מסחרית פופולרית, אבל בבריטניה הפסטיבל הזה מושך אליו עשרות אלפי חובבי מוזיקה למשך שלושה ימים בראשית הקיץ. הרקע כביכול מוכר: שטח פתוח רחב ידיים ובו שלושה אוהלי ענק (גזיבו), המשמשים אולמות קונצרטים וכן במה מרכזית פתוחה עם מסכי וידאו למופעים המרכזיים הנוטים לחרוג מעט מהיקום הג’אזי אל פופ מהמיינסטרים. האווירה השורה על הפסטיבל הבינלאומי הג דול הזה כמו שאובה מאווירת המוזיקה; יש כאן נינוחות לצד קצב מתנגן ומרקיד בגמישות וכן הרגשה של יצירתיות משולחת רסן מעט, כיאה למוזיקה שהאלתור החופשי יסוד בסיס בה.
בעבר השתתפו בפסטיבל, לצד ענקי ג’אז כמו הרבי הנקוק, צ’יק קוריאה וג’ורג’ בנסון גם זמרים פופולריים, ביניהם ואן מוריסון, אלביס קוסטלו, גרייס ג’ונס ולורן היל. גם השנה יהיה שילוב שכזה, כשאת המופעים המרכזיים יובילו זמרים כמו אריקה באדו וגרגורי פורטר המשלבים ג’אז עם סול ורית’ם אנד בלוז, לצד ותיקי ג’אז כמו צ’רלס לויד, גארי בארץ וחלוץ הג’אז האתיופי מולטו אסטתקה. לצד כל השמות הגדולים יופיעו גם לא מעט אמנים בריטים צעירים מובילים מהסצנה הלונדונית האיכותית כמו נוביה גראסיה, עזרא קולקטיב, פראנק מודי, מיסטר ג’וקס בארני ארטיסט וטובים ורבים אחרים.
באופן מאכזב משהו, דווקא השנה יעדרו מהפסטיבל אמני ג’אז ישראלים על אף שכמה מהם, כמו אבישי כהן החצוצרן ואבישי כהן הבסיסט, הם מהאמנים המובילים בעולם ושניהם הוציאו השנה אלבומים חדשים.
לרכישת כרטיסים:
