המסיבה נגמרה. בנאום שנשא מרחוב דאונינג 10 הודה ג’ונסון למיליוני האנשים שהצביעו למפלגת השמרנים בבחירות האחרונות ואמר שהסיבה שהוא נלחם כל כך הרבה זמן כדי להישאר בתפקיד היא משום ש”חשבתי שזו העבודה שלי, החובה שלי והמחויבות שלי אליכם”. הוא גם אמר שניסה לשכנע את הקבינט שלו שזה יהיה “אקסצנטרי” להחליף ראש ממשלה עכשיו, אך הוסיף: “אני מצטער שלא הצלחתי בטיעונים האלה. בווסטמינסטר, אינסטינקט העדר הוא חזק וכשהעדר זז, הוא זז”. מה שנקרא לוק הוז טוקינג.
ג’ונסון אישר כי התהליך למינוי מנהיג חדש יחל כעת, עם לוח זמנים שיקבע בשבוע הבא, אך עדיין לא ברור מתי בדיוק הוא יעזוב את מספר 10. סביר שימצא לו מחליף בועידת המפלגה באוקטובר. התפטרותו של בוריס ג’ונסון הביאה לשיאן שלוש שנות שערורייה וכישלון שהסתיימו ביום חמישי בצהריים כשהודיע על התפטרותו.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
האודיסיאה הפוליטית של בוריס ג’ונסון מבוססת על משוואה מוזרה: שקרים ובוז מופגן למוסכמות הניעו את עלייתו ואותם שקרים ובוז מופגן למוסכמות הם שהביאו לנפילתו. השקר האחרון, שהנחית מהלומה קטלנית על כהונתו, היה טענתו כי לא נאמרו לו דברים ישירים על תלונות בדבר התנהגות מינית בלתי הולמת שביצע סגן המצליף (מי שאחראי על המשמעת הסיעתית) כריס פינצ’ר, טענה שנחשפה במהירות כשקרית בהתערבות נדירה של מזכיר משרד החוץ, סיימון מקדונלד (ששימש בשנות האלפיים שגריר בריטניה בישראל). התברר כי ג’ונסון אכן תודרך על פינצ’ר ומעלליו מ 2019. אבל אף על פי שחוסר היושרה הזה היה הקש האחרון (תחילה עבור סאג’יד ג’אוויד שר הבריאות לשעבר ודקות לאחר מכן עבור רישי סונאק שר האוצר, ובמשך 36 השעות המסחררות שלאחר מכן, עשרות אחרים, שגרמו לגל של התפטרויות שהביאו בסופו של דבר לסילוקו של ג’ונסון) זה לא באמת מה ששבר את ראשות הממשלה של ג’ונסון.
אז מה כן? דפוס של תוכחה חוזרת ונשנית שהתבררה כיותר מדי מכדי לשאת הן עבור שר האוצר הקודם של ג’ונסון והן עבור יורשו הממונה בחופזה, שרת הבריאות שלו ושלל עמיתים זוטרים יותר, דפוס שהתבסס כל כך חזק בתודעה הציבורית, שאפילו מקורביו לא יכלו להכחיש זאת יותר. במרכזה, כמובן, עומדת השערורייה הידועה בשם “פארטיגייט”.
ג’ונסון עמד בראשות המדינה הבריטית באחת השעות האפלות ביותר של העידן המודרני שלאחר מלחמת העולם והבטיח שכולנו נמצאים בזה יחד, שתקנות סגר הקורונה שהרחיקו בני משפחה ונאהבים זה מזה, חלות על כולם כולל עליו כמובן.
אלא מאי, כפי שגילינו כמעט שנתיים לאחר מכן, זה לא היה נכון. ג’ונסון הפר את הכללים האלה פעם אחר פעם ו”ניהל תרבות של הפרת חוק מזדמנת”, כדברי מתפטר מוקדם יותר, השר לשעבר ובעל בריתו החד-פעמי ג’סי נורמן. ג’ונסון ראה עצמו “משוחרר מרשת החובות המחייבת את כולם”, אם לצטט את מנהל בית הספר של איטון שהבחין באותה תכונה בג’ונסון 40 שנה קודם לכן. הוא שיקר שוב כשאמר לפרלמנט שהוא המום ו”מתחלחל” לגלות שהמסיבות התקיימו ברחוב דאונינג, כשידע היטב שהן התקיימו משום שהשתתף במסיבות האלה בעצמו.
חוסר יושר ומרמה
כל זה לא היה מפתיע. חוסר יושר היה אלמנט קבוע לאורך כל הקריירה של ג’ונסון. הוא פוטר מעבודתו הראשונה ככתב ב”טיימס”, משום שהמציא ציטוט ומאוחר יותר הוא הודח מהספסל הקדמי של מייקל הווארד משום ששיקר למנהיג המפלגה דאז על רומן שניהל.
בדרך כלל, מוניטין של הונאה סדרתית היה סוגר את הדרך לפסגה או לפחות מהווה מכשול. עם זאת, עבור ג’ונסון זה לא היה מכשול כלל ועיקר. להיפך אפילו. הדרך שלו למספר 10 הוחלקה בשקרים. איך יכול להיות? מה היו הכוחות שהניעו אדם שפגמיו היו כה ברורים ומתועדים לתפקיד החזק ביותר במדינה?
לג’ונסון פשוט היה מזל. מנהיגים מתגלים לעתים קרובות כתגובות לקודמיהם במעין אלכימיה הפוכה של הפיכת זהב לזבל: אחרי ברק אובמה בא דונלד טראמפ. ג’ונסון קיבל לידיו את השליטה במפלגה השמרנית לאחר התפטרותה של תרזה מיי. זה היה חייב להיות ג’ונסון. במשך יותר משני עשורים, מאז שגנב את ההצגה בתוכנית האקטואליה ההומוריסטית Have I Got News for You, ג’ונסון היה ליצן החצר של השמרנים. אחרי פרישת מיי, שתחתיה זכו הטורים רק ב-9% מהקולות בבחירות 2019 לפרלמנט האירופי, הם היו מוכנים להתעלם מכל הפגמים הברורים ולהציע את כס המלוכה להיפוכה הקוטבי. מי צריך אישה חרוצה ומשעממת כשיש לנו ג’וקר כזה ביד?
הצידוק לבחירה הזו הגיע תוך שישה חודשים, בדצמבר 2019, כשג’ונסון השיג לטורים רוב של 80 מושבים, הניצחון הגדול ביותר שלהם מאז 1987. ניפוץ “החומה האדומה”, אחרי קמפיין שבו מצביעים במושבי הלייבור המסורתיים רצו לסלפי עם ג’ונסון, הוא הוכיח שהוא באמת יכול לעשות קסמים (מזכיר לכם מישהו)?
אבל למעשה, לא היה אפקט קסם אמיתי. נתוני הסקרים הראו כי ג’ונסון היה פחות פופולרי בבחירות האחרונות מאשר במאי ב-2017. מדובר היה באשליה. הברקזיט המבולבל, קודמתו נטולת הכריזמה והיריב הלא פופולרי ממפלגת הלייבור היו הכוחות האמיתיים שעבדו בעלייתו של בוריס ג’ונסון. לדברי אנליסט הבחירות פיטר קלנר, “ניצחונו של ג’ונסון ב-2019 היה פחות קשור לפופולריות שלו מאשר לחוסר הפופולריות של ג’רמי קורבין”.
“בוא נגמור עם הברקזיט הזה”
מה שמביא אותנו לברקזיט. הצטרפותו של ג’ונסון לרחוב דאונינג נחזתה ב-23 ביוני 2016. ברגע שהמדינה הצביעה בעד עזיבת האיחוד האירופי, זה היה רק עניין של זמן עד שאחד ממנהיגי ההצבעה לעזוב יוביל את המדינה – ולא סתם “עוזב” אלא האיש שהפך את עצמו לפנים של קמפיין הברקזיט. מיי עשתה כמיטב יכולתה, וניסתה לנגח את הברקזיטים במפלגתה, אבל זה היה מאמץ נידון לכישלון, במיוחד לאחר שאיבדה את הרוב שלה בבית הנבחרים ב-2017. בואו של מר “עוזבים” היה בלתי נמנע.
מול מבוי סתום בבית הנבחרים, ג’ונסון נקט במהלכים שערורייתיים יותר ויותר – השעיית הפרלמנט באופן לא חוקי, גירוש 21 חברי פרלמנט שמרנים שהתריסו נגדו ככה שעד סוף 2019, ג’ונסון יכול היה להתרברב כאיש היחיד שיכול לסיים את הקיפאון, ולבסוף, “לבצע את הברקזיט”. זה עבד.
ואז באה בחירתו של תאומו הפוליטי מעבר לים דונלד טראמפ – לצד הברקזיט, היה זה ההלם הגדול הנוסף של 2016. במילים פשוטות, זו הייתה הגעתה של גרסה חדשה של פוליטיקה פופוליסטית, תרבות הסלבריטאים. טראמפ היה כוכב גדול יותר מג’ונסון. הייתה לו תוכנית טלוויזיה משלו, The Apprentice, בעוד ג’ונסון נאלץ להסתפק בעיקר בהופעת הפאנל המוזרה שלו אבל הכריזמה שלהם עבדה בדרכים דומות.
ההומור היה מרכזי בה וגם הלוק הסורר לעומת הפוליטקאים בחולצות מעומלנות. זה היה השטיק של ג’ונסון במשך שנים: השיער המבולגן, החולצה הלא מכופתרת, ההערה שלכאורה הייתה פליטת פה אם כי בדרך כלל מחושבת בקפידה. בקיצור, טראמפ הבריטי.
טראמפ הבריטי
עד סוף 2016, שני הגברים מיצבו את עצמם מחדש כהתגלמות הפופוליזם הלאומני, תוך שהם יוצאים נגד האליטות הליברליות ומבטיחים להחזיר לעצמם את העבר שנעלם, בין אם זה להפוך את אמריקה לגדולה שוב או לקחת בחזרה את השליטה על בריטניה.
“פוסט-אמת” היה אחד המאפיינים המגדירים של הפופוליזם החדש, שלעתים קרובות היה קשור לבוז למדע, לנתונים ולמומחיות. אז באופן טבעי Vote Leave הניפה הצידה את הסטטיסטיקות על פגיעה כלכלית עצומה, כולל אלה שפירטו כיצד בריטניה שהרחיקה את עצמה מהשוק המשותף של שכנותיה הקרובות ביותר תהיה ללא ספק ענייה יותר. אם מישהו הביע התנגדות נאמר לו שלמדינה “נמאס ממומחים”. מבחינה זו לפחות, נשיא ארה”ב לא טעה כשזיהה בג’ונסון תאום רוחני, “הטראמפ של בריטניה” הוא קרא לו.
ואז הגיעה הקורונה
יכול להיות שזה אפילו עבד במשך זמן מה אבל אז הגיעה הקורונה. לפופוליסטים אין תשובה למגפה, שכן היא דורשת מהם לעשות את אותם הדברים שג’ונסון ודומיו כל כך מתעבים: עבודה קשה, הבנה של פרטים, אוזן קשובה למומחים, אמפתיה אנושית, רוח של הקרבה עצמית, ומעל לכל, כללים. אז בטח שהוא לא הקשיב לכללים שהוא עצמו החליט עליהם. הרי זה היה חלק מהקסם שלו, לא?
אבל עם הגילויים על המסיבות ברחוב דאונינג בשעה שכל המדינה הייתה בסגר, אותה תכונה ממש עוררה סלידה ציבורית. הדו”ח של סו גריי, עם הדיווחים הפרטניים על מסיבות מסביב לשעון, קטטות שיכרות, קירות מכוסים ביין והקאות, הביאו גל חדש של גועל קולקטיבי. מאותה נקודה ואילך ג’ונסון חי על זמן שאול. אם זה לא היה סקנדל הסקס של פינצ’ר זה היה משהו אחר.
אבל זה עדיין איפשר לו זמן לעשות נזק מתמשך. לא רק טיפול כושל במגפה שגרם לכך שבריטניה רשמה את מספר המתים הגבוה ביותר באירופה גם המכה הכלכלית הגדולה ביותר בקרב מדינות ה-G7. ג’ונסון הרחיק את מפלגת השמרנים מאותם ערכים עצמם שבעבר היו יקרים לה כל כך והיא עצמה סיכנה את האיחוד הבריטי עצמו (היפרדות סקוטלנד מהממלכה נראית כמו עניין של זמן וזה לפני שהתחלנו לדבר על המצב בצפון אירלנד), רמסה את הריבונות הפרלמנטרית ואף העליבה את בית המלוכה. ג’ונסון טיהר אותה מכמה מאנשיה הטובים ביותר ופירק כמה ממשרדי המדינה הגדולים על ידי מינויים של אנשים חדלי אישים מחוסרי יכולת בעליל. מעל לכל, הוא רוקן את מה שנותר ממאגר האמון הציבורי. וזו תהייה המורשת שלו: חוסר אמון עמוק במערכת וציניות של האזרחים שישארו כאן הרבה אחרי שבוג’ו יעזוב את רחוב דאונינג.
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה על ממשלת בוריס ג’ונסון:
https://alondon.net/new-site/חדשות-בריטניה/
