בערך מיליון שנה לפני שנעשה בעצמו לבמאי תיעודי מצליח – כיכב אסף גלאי כאחת הדמויות המרכזיות (לצד כותב שורות אלה), בסרטם הדוקומנטרי של דליה ודני דותן, “האשכנזים”. באחת הסצנות החזקות באותו סרט נפגש גלאי עם העיתונאי היידי האגדי מרדכי צאנין, שנפטר מאז, וישב איתו לשיחה, ביידיש, על עניינים שונים ברומו של עולם. לפתע, פנה צאנין אל גלאי, וכמו חזה את עתידו, באומרו שגלאי לא ישאר בישראל ויעתיק את מושבו לאמריקה.
הנבואה ההיא לא התגשמה במלואה, אבל גלאי אכן נשא אישה אמריקאית ובילה תקופות ארוכות באמריקה. גם לא מעט מסרטיו, כמו “המוזות של בשביס זינגר” – על ‘הרמון’ נשים, שהיו המתרגמות של ספריו של הסופר היידי אמריקני באמצע שנות ה-60, או “חסידיסטוק” על עולם הזמר החסידי, וכמובן הסרט על הסופר היהודי-אמריקאי הענק סול בלו (שכלל גם ראיון נדיר ואחרון עם הסופר פיליפ רות) עסקו בהוויה של היהדות האמריקאית. אבל אז בא “ארמי אוף לאברז בארץ הקודש”, וכמו הפך את הקערה על פיה. או שלא.
הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה 2018, ומספר את סיפורה של להקת הפופ השבדית, “ארמי אוף לאברז” (ששמה נגזר משמו של סרט דוקומנטרי של רוסה פון פראונהיים, פעיל גרמני למען זכויות הומוסקסואליות), תוך שהוא מתעכב על סיפור עלייתו ארצה של ז’אן פייר ברדה, שנולד בצרפת לאב יהודי-אלג’יראי והוגלה בילדותו לשטוקהולם. ברדה, הומוסקסואל מוצהר, עלה לישראל ב-2015, והסרט עוקב אחר מסעו האישי, מסע העוסק בשאלות של זהות יהודית, מגדר ובכלל. מבין כל סרטיו של גלאי, הסרט הזה הוא אמנם המצחיק והקליל ביותר, אבל הוא לא פחות עמוק ומרשים מכל סרטיו האחרים שרובם עוסקים בנושאים “כבדים” יותר.
כאמור, גלאי ואני מכירים מזה שנים, ולא פעם שיתפנו פעולה בעניינים שונים, בעיקר בהקשר של זהות אשכנזית, שפת היידיש ותרבותה, ולא לגמרי הופתעתי כששמעתי שהוא עובד על “ארמי אוף לאברז בארץ הקודש” כי איפשהו, במרתפי הזיכרון, ידעתי שהיה לו עניין בלהקה הזו עוד מנעוריו, ואיזו חיבה גדולה לפופ היורו-דאנס של שנות ה-90, ולא פלא שהתשוקה הזו תורגמה אצלו ליצירה דוקומנטרית מצליחה. לקראת עליית הסרט לשירות הסטרימינג ‘איזי’ (שם יהיה זמין לצד שניים מסרטיו האחרים) תפסתי את גלאי (43), לשיחה על הסרט הזה, סרטיו האחרים ובכלל.
מאיפה בא לך הרעיון לסיפור של ארמי אוף לאברז?
“לאחר הבר המצווה, החלטתי לעזוב את הנגינה בכינור ולראות בשדות זרים של מוזיקת הפופ. בדיוק הגיעו לישראל הכבלים ואיתם ערוץ MTV, בעוד שחברי התלהבו מאוד ממוזיקת הגראנג’ של נירווה ופרל ג’אם, אני נמשכתי למופע הקאמפי עם הנגיעות היהודיות של להקת הפופ השבדית “ארמי אוף לאברז”, אשר כיכבה באותם הימים בראש מצעד להיטי היורו דאנס עם השיר Crucified.
לאחר שאת השיר שלהם “ישראליזים”, דרשה הוועדה למלחמה באנטישמיות בכנסת לפסול לשידור, וערוץ MTV הבריטי הוריד את הקליפ – חשתי בושה לנוכח המעשה, והחלטתי לפנות ללהקה ולבקש מהם לבוא לארץ. לא זכיתי למענה, ובמשך 30 שנה הרגשתי צורך לעשות את התיקון הזה.
ואז באה ההזדמנות. לאחר שבמשך שנים המשכתי לשלוח להם שנה טובה, בהתחלה בדואר ולאחר מכן במייל (ולא קבלתי תשובה) – יום אחד קבלתי מאלכסנדר ברד הודעה שיש לו משהו חשוב להגיד לי והוא מבקש ממני לבוא לשטוקהולם. עליתי על המטוס ופגשתי את אלילי נעורי, ואז נחשפתי לראשונה לתוכנית של ז’אן פייר ברדה לעלות לארץ. פה הבנתי, בתור במאי דוקומנטרי, את הפוטנציאל האדיר לסרט, ולתיקון היסטורי”.
בדרך כלל הסרטים שלך עוסקים יותר ביידיש ויידישקייט, זהות יהודית וכו’. הסרט הזה מעט שונה לא?
“גם הסרט הזה עוסק בשאלות של זהות יהודית מודרנית, של חיפוש בית ומולדת. לאחר שנזרק מביתו בגיל 16, מצא ז’אן פייר ברדה בלהקה בית חדש. במשך 30 שנה הלהקה הייתה המשפחה שלו. אבל אז הגיע הזמן וכל אחד יצא לעיסוקים אחרים והקים משפחות אחרות. ז’אן פייר ברדה יצא למסע חיפושים, והוא מוצא אותו בבית המטאפורי המודרני, הלאומיות, המולדת מלשון המקום שמוליד אותך – ישראל.
ישראל היתה במשך שנים בית חדש להרבה יהודים שנפלטו ברחבי העולם, ופה הם רצו לבנות עולם בטוח שיתן להם לפתח את הזהות היהודית של עצמם בלי פחדים מהאחר”.
הסרט קצר שבחים וזכה בפרסים אבל גם עורר מחלוקות פה ושם. רוצה לספר לנו על זה?
“הסרט נתפס על ידי לקטורים מסוימים בפסטיבלים בינלאומיים כפרו-ציוני, שזה לא נקודת זכות במילייה של פסטיבלי הקולנוע המובילים בעולם. אבל, למרות זאת, הוא הוקרן במיותר מ-30 פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם וקצר שבחים. הקהל שראה אותו בלי דעות פוליטיות מונחות מראש, הבין את הסיפור האנושי של כוכב פופ לשעבר המחפש אחר הרגש האנושי של תחושת ביתיות. ודווקא הדמות הצבעונית והמרגשת של ברדה מביאה להזדהות אוניברסלית עם הסיפור הכל כך קמאי הזה, ולגרסה מודרנית של סיפורי הגירה של יהודים עוד מימי אברהם אבינו”.
האם פרט לנוסטלגיה היה שם גם מבע מעט ציניקני, מעין הפוך על הפוך פופי כזה?
“אני תמיד אוהב לשלב בין מה שנחשב לתרבות גבוהה לתרבות פופולארית. בין סול בלו לקומיקס בישראל, בין בשביס זינגר לזמרי פופ חסידים, כמו ליפא שמלצר. המתח שבין הנושאים יוצר שפה של גבוה ונמוך, וזהו אחד מהסודות של היברדיות שפת היידיש, השילוב הזה בין שפת החול לקודש”.
מבין כל הסרטים שלך שאני ראיתי, ‘ארמי אוף לאברז בארץ הקודש’ הוא הכי קליל, מצחיק ושמח. האם התכוונת מראש ליצור סרט משוחרר יותר?
“אני חושב שהנושא דחף את הסרט להיות יותר קליל, נגיש בזכות המוסיקה, היורו דאנס, צבעוני ומצחיק כמו הקליפים של הלהקה. היה לי חשוב ליצור משהו כזה בזמן תהליך העבודה על הסרט על בלו, ששאב ממני הרבה תעצומות אינלטקואליות”.
איש הרנסנס היידי
מתוך ההיכרות רבת השנים שלי עם גלאי, ובידיעה שהוא איש רב פעלים, רציתי לדעת איך כל זה קשור ליידיש ולזהות אשכנזית.
על מה אתה עובד בימים אלה?
“אני עובד על סרט האחים פליישר – סיפורי קומי טרגי על ארבעה אחים יהודים, ראשונים שהביאו את גיבורי-העל מהקומיקס לאנימציה, עם דמויות כמו בטי בופ, פופאי וסופרמן. אבל בגלל מלחמות פנימיות הם פשטו את הרגל והיריב המר שלהם, ולא אחד שאפשר להגיד עליו שהיה ידוע בדעות פילושמיות, מר וולט דיסני, כבש את התחום כמעט עד עצם היום הזה”.
האם אתה עדיין עוסק ופעיל ב״החייאת היידיש״ או שהפרק הזה בחייך חלף?
“אני עדין ממשיך בקידום תרבות היידיש בדרכים שונות. אני עובד על הוצאת סיפור ביידיש של בשביס זינגר, שטרם יצא לאור, ועל סרט על חייו של סופר היידיש הענק, שלום אש. אני חושב שלרנסנס לשפת היידיש צריך להיות קשר בתוך גילוי והגדרה מחודשת ופוזיטיבית של הזהות האשכנזית. כרגע יש המון בלבולים והטעיות בין זהות ישראלית, הדת היהודית ומחיקה של הזהויות האתניות – האשכנזית, המזרחית והספרדית. חייבים לפתור את הפלונטר הזה על מנת ליצור חברה חזקה, יצירתית ומלוכדת”.
אולי תאהבו לקרוא כתבה על שירות סטרימינג איזי בבריטניה:
https://alondon.net/new-site/סטרימינג-בבריטניה-חלופה-לנטפליקס/
