פעם, בחיים אחרים, יונתן ויניצקי ואני היינו סוג של שכנים בפריז. שם, בבירה הצרפתית, למדתי להכיר את עומק המחשבה שלו ואת תפישתו האמנותית. כמעט במקביל למעבר שלי ללונדון ויניצקי עבר עם משפחתו לקנטרברי ודווקא כאן, בעיר האוניברסיטאות היפה והמנומנמת משהו, הוא יצר כמה מהיצירות היותר חשובות שלו כולל תערוכת היחיד היפה והשאפתנית “היקום” במוזיאון הלנה רובינשטיין בתל אביב. חשוב להבין, יונתן ויניצקי הוא אחד האמנים המובילים בישראל ובעולם. ויניצקי, ירולשמי במקור, יליד 1980, למד אמנות בגולדסמית, אוניברסיטת לונדון, והציג תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בכמה מהגלריות והמוזיאונים החשובים בארץ ובכלל. משבר הקורונה אמנם גרם לתערוכת היחיד שלו בהלנה רובינשטיין לעמוד סגורה יותר משהייתה פתוחה אבל מצד שני המשבר הזה גם הביא לו השראה חדשה: הקמת יצירת אמנות שהיא גם חנות מתנות לבית בעת ובעונה אחת. לקראת השקת הקולקציה השנייה של החנות תפסתי את יונתן לשיחה.
קודם כל ספר לנו מה מביא אמן ישראלי מוביל בעל שם בינלאומי ,שהציג בגלריות ומוזיאונים חשובים בישראל וברחבי העולם, לקנטרברי?
“עברתי עם המשפחה לקנטרברי מפריז לפני שלוש שנים, בת הזוג שלי, אלי ערמון אזולאי, קיבלה מלגה ומשרת הוראה לכתיבת הדוקטורט שלה ועברנו בשביל שהיא תוכל להתמקד בזה לתקופת המלגה. אנטון רפאל, הילד השני שלנו, נולד כמה שבועות לפני המעבר. מאחר וגרתי כמעט עשור בלונדון כשהייתי סטודנט, שמחנו על ההזדמנות להיות קרובים ללונדון ולכל מה שיש לה להציע ולחברים שלנו שם, וגם הקרבה לפריז ביורוסטאר. כמובן שהקורונה בסוף טרפה את הכל אבל גם היה ממש מזל להיות במהלך הסגרים במקום כמו קנטרברי, עם מרחבים וטבע, ולא בדירה קטנה בפריז. בנוסף, מקום כמו קנטרברי איפשר לי לקחת סטודיו הרבה יותר גדול מאשר בעיר כמו לונדון ופריז והיה לי מקום מאוד גדול ורחב לעבוד על התערוכה בהלנה ועל שאר הפרוייקטים”.
בעבר סיפרת לי על פרויקט חדש שלך,The workshop of Matt Montini שנולד בעקבות הקורונה. למה אתה מתכוון שהוא קרה בעקבות הקורונה, ואיך כל המשבר הזה השפיע עליך? בכל זאת אמן זקוק לקהל והרי גלריות ומוזיאונים כמעט ולא פעלו ב 14 החודשים האחרונים.
“חזרתי מתל אביב מההקמה הארוכה של היקום שארכה חודש ומהפתיחה בינואר 2020, וגם ככה הייתי בהלך רוח של אחרי פרוייקט גדול אבל הקורונה גרמה להלך הרוח הזה להתעצם וגם, באופן מסויים, לחלוק אותו עם כל העולם. בתחילת הסגר הראשון לא הייתי בסטודיו כמה שבועות, שזה הכי הרבה זמן עבורי אי-פעם, וכשחזרתי לאט לאט לסטודיו באפריל התחלתי לפתוח המון ארגזים ישנים ומצאתי כמויות של חומרים, כל מיני פרוייקטים ישנים מהעשור האחרון, התחלתי פתאום להבין איך עבור כל פרוייקט אני לומד משהו מסויים, אם זה טכניקה או חומר מסויים ואחרי שהעבודה-התערוכה מסתיימת אז אני עובר הלאה ובעצם לא חוזר לאותה טכניקה-חומר. בנוסף, בגלל צורת העבודה שלי, אני עושה הרבה טסטים לכל עבודה ונשארו לי המון המון חומרים ושאריות מכל מיני תקופות. בזמן שהייתי בבית, מצאתי על המחשב תיקיה שנקרה ״חנות״ שהייתה לי על הדסקטופ כבר כמה שנים ופשוט התחלתי להכין ״מוצרים״ שהם בין מוצר מעוצב לעבודת אמנות, מהחומרים שהיו לי בסטודיו, לדוגמא: ב-2014 הייתי במלגת שהות של שנה בפלה דה טוקיו בפריז שבמהלכה נסענו ליפן לתקופת מחקר שבסיומה הצגתי סדרה של עבודות שנקראה working painting שהיתה בנויה מהדפס רשת על בד מיפן ועל כל בד מתוח כזה הותקנו ארבעה שעונים (עובדים) שעבדתי עליהם עם שען בפריז. נשארו לי המון המון מנגנונים של שעונים והתחלתי להכין שעונים בסטודיו. את עיצוב המספרים הבת שלי, אמיליה בת ה-8, עשתה ואני הפכתי את הרישום שלה לחיתוך ויניל והרכבתי הכל בסטודיו. דוגמא נוספת היא שהתחלתי להכין נרות בעצמי, דבר שתמיד רציתי לעשות. את התבניות לנרות הכנתי ע״פ עבודות ברונזה ישנות שלי שהיו בנויות מנר שמחובר לפנס. ככה נולדה החנות. הכנתי בקולקציה הראשונה 13 מוצרים וכמאה פריטים שונים. היה משהו בהתכנסות הזאת ובשינוי צורת העבודה שהיה ממש משהו שהייתי זקוק לו אחרי השנתיים של העבודה האינטסיבית על התערוכה במוזיאון תל אביב שעבדתי עליה עם צוות ענק וכל היום הייתי בתיאומים בשלט רחוק בטלפון. בחנות אני מנסה למצוא דרכים חדשות ליצור ולהיות אמן ובאותו זמן דרך חדשה לצופה-לצרכן לרכוש ולקנות משהו שהוא בין מתנה לאמנות”.
אחד הדברים הכי טובים שקרו לי
היקום, תערוכת יחיד גדולה שלך בהלנה רובינשטיין בתל אביב, אחד החללים היפים והטובים בישראל, נפתחה רגע לפני התרפצות המגיפה, ינואר 2020 אם אני לא טועה. ספר לי איך הדבר השפיע על התערוכה, עליך?
“העבודה על התערוכה במהלך השנתיים שקדמו לה היו אחד הדברים הכי טובים שקרו לי, עבדתי עם צוות מושלם שקיבצתי סביבי ואם לציין כמה שמות: אדם קלר מעצב תפאורה שעבד איתי צמוד על אלמנטים רבים בתערוכה, מיכאל מושונוב, פיראס נסאר ועומר גולדמן שגילמו את שלושת הדמויות הראשיות בתערוכה: עזרא, אנטון ובתיה, וכמובן אלמוג דרור שעובדת תחת השם, Damsel Is Depressed, שכתבה את שיר הנושא לתערוכה.
אני עזבתי מייד אחרי הפתיחה מאחר ותכננתי לבוא לכמה אירועים במהלך התערוכה שהייתה אמורה להיות פתוחה חצי שנה, וזוהי גם התערוכה האחרונה בביתן במצבו הנוכחי לפני שיפוץ מסיבי ושינוי שמו. אחרי כמה שבועות התערוכה נסגרה ונפתחה שוב רק לאחר מספר חודשים לשבוע אחד בלבד. כך שבמובנים מסויימים היא הייתה יותר סגורה מפתוחה. זה היה משונה, קודם כל בגלל שיש משהו בהצעה של התערוכה, בחוויה שהיא סיפקה, שהיה קצת ״מקדים את זמנו״, חוזה את העתיד, במובן של מה שעוד ייקרה, כלומר הקורונה, ובעיקר היה משהו בחוויה שניסיתי ליצור שבה אתה חייב להיות פיסית בחלל, למרות שתיעדנו את התערוכה בסריקה תלת-מימדית, וניתן לבצע סיור וירטואלי מלא באתר:
https://theestateofmattmontini.com/thecosmos
אבל זה עדיין לא אותו דבר, וזאת חוויה שונה. אני שמח, ומוקיר תודה, על השבועות שהתערוכה כן הייתה פתוחה ויכולתי לעקוב לדוגמא דרך האינסטגרם על איך אנשים חווים את התערוכה, ע״פ הדברים שצילמו והעלו. יש משהו בחלל של הלנה, שבנוי משלוש קומות, שאתה נכנס לתוך הקומה האמצעית ואתה צריך לבחור אם אתה עולה למעלה או יורד למטה. זה משהו שמאוד העסיק אותי לגבי ״המסלול״ שהתערוכה מציעה והיה מעניין לראות את הדרך בה הצופה ניווט בה”.
סיפרת לי עוד על הספר שהוצאת, the middle of the world שלהבנתי היה מעין נקודת מפנה ביצירה שלך. במה הדבר התבטא והאם יש לכך השלכות גם היום?
“היה משהו במעבר מלונדון לפריז, ולכך שבדיוק נולדה לי הילדה הראשונה, אמיליה, שהרבה דברים השתנו ונהיו יותר מדוייקים. הפרוייקט התחיל כמשהו שחשבתי שאעשה במקביל לעבודה שלי כאמן שיוצר עבודות לתערוכות ולאט לאט הפרוייקט השתלט לי על כל הזמן והפך לדבר המרכזי. הדבר העיקרי שהוא לימד אותי זה את העניין של שיתוף הפעולה, מושג שנהיה שחוק והייתי צריך ללמוד להגדיר אותו לעצמי, ובעיקר חידד את התפקיד ואת הפעולה שלי. לצורך הפרוייקט כינסתי כ-45 אנשים מתחומים שונים כמו: האמן דוד עדיקא, האוצר האנס אולריך אובריסט, האמן ריאן גנדר, הצלמת סוזן מייזלס, האמן רפאל זרקה ועוד רבים, בצוותים קטנים שכל צוות התמקד בפרק מסויים של הספר. עבדתי צמוד על הספרים עם שני מעצבים גרפיים צעירים מפריז בשם syndicat והבנתי שהעבודה שלי הייתה קצת כמו של במאי, שהיא ההגדרה שאני תמיד חוזר אליה, גם בעבודה על הלנה, וגם קצת כמו מנצח של תזמורת. למדתי שזה הדבר שאני הכי אוהב בעולם, לעבוד עם צוות כזה גדול, לדעת לראות את התמונה הגדולה, וגם את הדבר הכי הכי קטן שיש ברזולוציה קטנה – ובעיקר לדעת לתמרן בין הכל, בין ההפקה לבין הכתיבה, התוכן, העיצוב, הכתיבה, הצילום. המעבר לפריז הרחיב ושינה לי את מה שהאקדמיה באנגליה ניסתה ״לומר״ לי על מה זה להיות אמן. פריז והפרוייקט הזה הרחיבו את זה ושברו את החומות בין אמן למעצב, לארכיטקט, לאופנה, לצילום”.
בחזרה לפרויקט החדש שלך, הוורקשופ, הבנתי שאתה מעצב,יוצר ומוכר מוצרים ושעכשיו אתה עובד על קולקציה חדשה. מאיפה אתה לוקח השראה לדבר?
“כמו שאמרתי קודם, הקולקציה הראשונה בעיקר סבבה סביב התרגום של עבודות ודברים שהיו לי בסטודיו או שיצרתי בעבר ולנסות ולראות איך התרגום שלהם מעבודת אמנות למוצר. לאט לאט נחשפתי יותר לדברים ולמחקר ויזואלי שסבבו את המוצרים הראשונים כמנורות, שעונים, כובעים ועוד, והתחלתי ליצור דברים מאפס שפחות קשורים להיסטוריה שלי כאמן. לדוגמא בימים אלה אני עובד על נר חדש שמושפע מאוד מנר הבדלה ומהאופן שבו מכינים נר כזה וצורת השזירה והקשירה שלו שמאוד מעניינת אותי”.
ואם כבר מדברים על השראה, בשיחות שלנו בעבר דיברנו על כל מני אמנים ישראלים שהשפיעו עליךכמו תומרקין למשל. מי האמנים העכשויים, בארץ ובעולם, שאתה מעריך ואף שואב מהם השראה, אם ישנם כאלה?
“אני מרגיש בשנים האחרונות שאני צורך ומושפע הרבה יותר ממוזיקה, קולנוע, טלוויזיה ואופנה מאשר אמנות עכשווית. בעשור שגרתי בלונדון הייתי רואה עשרות תערוכות בשבוע ובפריז גם אבל אולי פחות דברים עכשוווים ובשנה האחרונה כמובן שהכל נעצר. אני תמיד פחות בעכשווי אבל אמן שמאוד השפיע עליי ואני חושב שהמודל שהוא מציע לצורת העבודה שלו הוא האמן הבריטי ריאן גנדר Ryan Gander, המעצב Virgil Abloh, הציירת Laura Owens, והאמנית Dorothea Rockburne שגם הופיעה בספר, היא בת כמעט 89 ומאוד פעילה עכשיו וממש השפיעה עלי עמוקות. בארץ כמובן האחד והיחיד הוא אלי פטל, שלצערי לא ראיתי את התערוכה האחרונה שלו במוזיאון בת ים אבל הוא האמן הישראלי שאני הכי אוהב בגלל שהוא לא פוחד להשתנות ולהעיז ולעשות מה שהוא רוצה ולא מה שהוא צריך. דוד עדיקא, שיצא לי לשתף איתו פעולה בספר, הוא אחד האמנים שאני מאוד אוהב”.
אני מבין שאלי סיימה את התואר שלה. האם זה אומר שאתם עתידים לעזוב את קנטרברי ואולי את אנגליה בקרוב?
“עובדים על זה עכשיו. אני באופן אישי הייתי שמח לחזור לפריז או לעבור לעיר גדולה שוב. אבל הרבה תלוי בעבודה של אלי. הדבר שאני מנסה ללמוד כל הזמן הוא להיות בהלך רוח שהמקום שאתה נמצא בו הוא לא המקום האחרון הסופי. זה כיף להמציא את הכל מחדש אבל גם לפעמים אני מקנא באנשים שגרים באותו מקום עשרים שנה”.
לחנות המקוונת של יונתן ויניצקי:
https://the-workshop-of-matt-montini.myshopify.com/
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה על אמנות באנגליה:
https://alondon.net/new-site/אמנות-בבריטניה-אורנה-שניאורסון-פסקל/
