ראיתי עץ בצבע ירוק וחום. לא, לא עם עלים ירוקים וגזע חום, אלא עם עלים חומים וגזע ירוק – ורידי טחב ירוקים כיסו את הגזע הרטוב, עטפו אותו כמו צעיף צמרירי, והעלים שלו היו חומים וקמוטים לקראת מוות.
אבל אם אבקש מכם לצייר לי עץ, תציירו אותו עם גזע חום ועלים ירוקים. אתם תיצרו הפרדה ברורה בין הצבעים, כדי שיהיה ברור איפה העץ מתחיל ונגמר. ולא מכיוון שמעולם לא ראיתם עץ עם עלים חומים, כתומים או אפורים – כולנו ראינו. אלא משום שכך נהוג לחשוב על עץ – יש לו גזע חום ועלים ירוקים. ואתם אנשים מתחשבים; לא תרצו לבלבל את הקהל שלכם.
ההתחשבות הזו גולשת גם למחוזות אחרים. אם ישאלו לדעתכם על רצח, שוד או אכילת סנדוויץ’ טונה באוטובוס, תאמרו שזה רע. לעומת “טוב”, שהוא ההפך הגמור. אבל מה זה “רע”, בעצם? האם זאת אנוכיות? פגיעה באחר? בורות מוסרית? הפקרות מינית? הומוסקסואליות? מוזיקת ראפ? משחקי מחשב? נסו לתת הגדרה אחידה לרוע ותמצאו את עצמכם במונולוג מגומגם. כל אחד יגדיר אותו אחרת, בדיוק כמו הבחורה שנהנית לאכול סנדוויץ’ טונה באוטובוס – מבחינת הקיבה שלה זה טוב מאוד. אבל למי בכלל יש זמן להסביר מה זה טוב ורע, כשאפשר לקצר תהליכים? אז אתם תאמרו “רוע” כמו שהוא, בלי לבלבל אף אחד. זו התחשבות בינארית: לדבר על העולם כדבר והיפוכו, כדי להעביר את המסר בקלות רבה יותר.
הבעיה היא כשההתחשבות הבינארית הופכת לחשיבה בינארית – כשאנחנו לא רק מדברים על העולם כדבר והיפוכו, אלא גם רואים בו כזה. אולי פעם ידענו שהמציאות היא מורכבת יותר, אבל עם הזמן שכחנו. ולמי אכפת, בעצם? כולם מדברים כך. או אולי לא יצא לנו לחשוב על המילים שאנחנו אומרים. אם היינו עושים זאת, היינו שומעים כמה הן מגוחכות. אתם יודעים למה אני מתכוונת – כולנו אמרנו “בקבוק” חמש פעמים ברציפות עד ששמענו בליל אקראי של עיצורים. עכשיו נסו לומר חמש פעמים שהעולם מחולק לטוב ולרע – זה יישמע אקראי יותר, שטותי ואפילו ילדותי. אבל כך תמיד דיברנו. אלה המילים שבעזרתן תיארנו את העולם, עד שהן הפכו לדרך שבה אנחנו מבינים אותו – הוא בינארי.
לעץ יש עלים ירוקים וגזע חום.
יש אנשים שאוהבים לעשות רע ויש אנשים שאוהבים טוב.
גברים שונים לגמרי מנשים.
היא לא יכולה להיות גם חכמה וגם יפה.
צריך להקשיב להיגיון, ולא לרגש.
צריך להקשיב ללב, ולא לראש.
יש חברות מתקדמות ויש חברות מפגרות.
יש אנשים נורמלים ויש כבשים שחורות.
אופוזיציה מול קואליציה.
מדע מול דת.
הם איתנו והשאר נגדנו.
עליה תמיד נוכל לסמוך, על ההיא לא.
יש לי חברים ויש לי “הייטרז”.
אני צודקת ואתה טועה.
המשימה הזו קלה וההיא קשה.
זה מקור אמין וההוא מקור כוזב.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מפנה אצבע מאשימה. גם אני לפעמים מדברת באופן בינארי – קשה להיפטר מהרגלים ישנים. אבל אני מנסה להימנע מהם ככל האפשר, ולא כי הם רעים (“רע” לא אומר הרבה), אלא כי הם מזיקים יותר משהם תורמים. חשיבה בינארית היא כמו תרופה עם תופעות לוואי הרסניות: אמנם היא עוזרת לנו לתאר את העולם, אבל היא גם מפלגת בין אנשים; יוצרת אפלייה, שוביניזם וגזענות; כולאת אנשים בתבניות; מעכבת יצירתיות, חשיבה ביקורתית ואישיות עצמאית.
תמיד אפשר לפרק.
לגזע יש עשרות גוונים: הוא ורוד בזריחה, כשנושקות לו קרני האור הראשונות. וכשהשמש שוקעת מאחוריו, קווי המתאר שלו זהובים. הוא כסוף מתחת לזגוגית הכפור, ומפוספס בין סיבי הקליפות שלו. הוא אפרפר כשהוא אובד במסך ערפל, ושחור בשורשים שחודרים לבוץ. הוא כחלחל בגומחות ובשקעים, ולבן בקימורים ובבליטות. המגוון נכון גם לעלים, לאנשים, למוסר, למגדר. העולם לא מחולק לדבר והיפוכו, וכל ניסיון לצמצם אותו רק מצמצם אותנו.
אתם בטח חושבים שזה לא ריאלי, ובצדק. אם נפרק הכל, נאבד שליטה – נחפש אפשרויות בכל דבר, עד שמחשבה סתמית על סנדוויץ’ טונה תהפוך לחידה טרחנית. ושלא נדבר על שאלות גדולות יותר, כמו מי אנחנו, למי נאמין ואילו חיים נרצה לנהל. אולי אפילו נשתגע. אבל האם זה כל כך נורא? אז נשתגע קצת. נתפרק ונאסוף מחדש את השברים, ובסוף נבחר באפשרות שנראית לנו. ולא משום שהיא טובה מהשנייה, אלא מכיוון שהיא עדיפה על כל האפשרויות האחרות. היא תוצר של התבוננות פנימית והרהור מושכל, ולא של קלישאה.
* מטעמים אסתטיים, הטור נכתב בלשון זכר אבל פונה לכל המגדרים (ולא רק לשניים ).