את עלונדון הראשון שלי אני לא כל כך זוכר – אלא רק את הבחורה היפה שקראה אותו בבית הקפה בווסט המפסטד. היו לה עיניים גדולות וחיוך לבן וקוראים לה אשתי. וכשאשתי היקרה הכניסה הביתה לראשונה את עלונדון – אז מודפס על נייר עיתון מלכלך וכתוב חציו בעברית וחציו מתורגם לאנגלית – התפשטה בי תחושה חמימה ופרפרית, כמו זו כשהיינו ילדים לפני החופש הגדול.
זה לא קרה דווקא בגלל כתבה עוצרת נשימה שקראתי בעיתון ההוא או בגלל דיווח חדשותי מרעיש בעמוד הראשי. אני חושב שזה קרה מאותה סיבה שאנחנו מתרגשים קלות בכל פעם שאנחנו מגלים ישראלים במקום לא צפוי ומתמלאים רצון בלתי מוסבר לגשת לדבר ולברר – אפילו אם אנחנו בסוף לא עושים את זה מתוך מבוכה. זאת תחושת השייכות, נטיעת הדגל הפרטית, ההגדרה העצמית. וזאת הסיבה שכולנו קוראים את עלונדון, מעלעלים בין דפיו הצבעוניים והמושקעים, ויודעים שזה שלנו.
לורד נורדקליף – אחד מחלוצי העיתונות הבריטית, אם לא החשוב שבהם אמר פעם שהעיתונאות תמיד מנסה להסביר לאחרים מה שהיא בעצמה אינה מבינה. כך גם עלונדון מנסה בכל פעם מחדש לחפש ולמצוא בשבילי את הקשר הישראלי בלונדון, מביא אלי את הסיפורים הקטנים והגדולים, פותח לי את העיניים, ומזכיר לי שלמרות שהעיר היפה הזאת לא ממש שלי – היא חלק ממני בדיוק כמו שאני חלק ממנה.
אני אומר לכם, בחיי – אם לא היה קיים עלונדון – היה צריך להמציא אותו!
